למה העוסק במצוה פטור מן המצוה?
כך משמע מהתוס' בסוכה כ"ה.
שלוחי מצוה. כי הם העמידוהו דווקא באי אפשר לקיים שתיהם. ועשו אוקימתא שאם היו
מחפשים סוכה היו מפסידין את המצוה.
ומה שהקשה עליהם הריטב"א מה
החידוש, יש לתרץ דבב' הדוגמאות של הגמ' מקיים מצווה שאינה מוטלת עליו לחובה עתה
ומבטל מצוה שחייב בה ושזמנה יעבור. וזה דומה לתירוץ הריטב"א עצמו.
ואפשר לפרש בכמה כיוונים –
א) כיון שהתחיל במצוה אחרת,
חייב לגמרה, וממילא אף זה מקרי אונס
ב) אין זה אונס, אלא דין ביחס שלנו למצוות – כקטון כגדול תשמעון, או "אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות" או "המוציא מחבירו עליו הראיה" כיו"ב
ולכאורה דעת התוס' היא
אינסטינקטיבית מבחינת ההגיון, אבל היא דחוקה מאוד בסוגיא שלנו – מי אמר שהאמוראים
שנסעו היו א"א לקיים שניהם, לא משמע כן (כדהקשה הר"ן). וכן קשה מאוד
לומר שחתן א"א לו לקיים ק"ש.
כך לכאורה משמע
דעת הר"ן. הוא מתמקד בעיסוק – כל מי שעוסק במצוה פטור מן המצווה אבל רק כשעוסק.
(איך שינה יכולה להיות עיסוק? המרדכי מביא בשם הראבי"ה שאם ישנים טוב בלילה
יכולים לעשות את המצווה מחר עם יותר מרץ).
הוא גם מסייג
שכל שיכול לקיים את השנייה בלי שום טורח צריך, דמהיות טוב אל תקרא רע – אתה לא
פטור מלקיים מצוות אחרות, אתה פטור מלעסוק בהן, לטרוח ולהתאמץ.
זה אולי גם
קשור לדיון בגמ' על טירדא – מהגמ' משמע דבעינן תרתי – מצוה וטרדא, אבל לא ברור מה
היחס. לתוס' הטרדא כנראה גורמת לא"א לקיים שתיהן. אבל לר"ן מדובר בטרדא
נמוכה יותר. כל שהוא טרוד, זה מגדיר אותו כעוסק (לעומת מניח תפילין בראשו וכדו').
זה גם קשור ליחס בין חתן לעוסק
במצוה – התוס' מבינים שיש ב' דינים נפרדים ואף שואלים למה א"א ללמוד אחד
מחבירו, ואיזה נלמד מאיזו מילה. וכן תוס' הרא"ש דן: כיון שהוא אינו עוסק
במצוה בפועל, רק טרוד בה. אמנם לר"ן אפשר שהוא בעצם קטגוריה אחת – כל מי
שעסוק במלאכת מצוה הוא פטור, לא משנה אם המצוה חלה עתה או תחול יותר מאוחר.
וכן
משמע קצת מרש"י שכתב "דלא מחייב ללהסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל
זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר". אמנם ייתכן
שרש"י סבור כתוס' דפטור דווקא בא"א לקיים שתיהן, כי כתב על טרדת חתן
"ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד".
וכתב האו"ז דדעת רש"י כר"ן.
אף
דעת המאירי נחרצת כר"ן ולא הסתייג כלל ואף הרחיק יותר לכתוב שגם כשאין טורח
כלל פטורים.
הר"ן חזק
בסוגייא שלנו כמובן, אבל קצת קשה לעכל את היקף הפטור. האמנם אנשים אלו שפטורים
מסוכה כשלוחי מצוה פטורים מתפילין ותפילה וכל המצוות? אמנם כך מפורש גבי כותבי
סת"ם, אבל בכ"ז זה קצת תמוה.
אתה לא מתבקש
לנסות לקיים כמה שיותר מצוות, או מצוות יותר חשובות. אתה בסך הכל מתבקש להשתמש
בזמן שלך למצוות, ולא לבזבז אותו, והכמות שתגיע אליה היא לא אחריותך. ברגע ששעה זו
משמשת למצוה כלשהי, כבר אין אחריות לחטוף עוד מצוות תוך כדי עבודה.
הריטב"א מרחיק לכת בגישה זו – ברור שהדין נאמר רק בא"א לקיים שניהם, ומסברא
כבר ברור שממילא צריך אחד לידחות את חבירו, וא"כ מאי קמ"ל?
א) אסור לעזוב את המצוה הראשונה לקיים את השניה, כי כשעוסק במצוה זו, השניה
היא לו כדבר רשות.
ב) אינו צריך להשגיח אם יעבור זמן המצווה האחרת, גם אם יוכל לקיים מצוה זו לאחר מכן.
ועולה מדבריו שבכגון זה לא נקרא
"אפשר לקיים שניהם". כי לגישה זו העיסוק במצווה הוא המשמעותי, לא הקיום.
ואפשר לקיים שניהם לשיטה זו היינו דווקא כגון מי שיש לו תפילין בראשו ובו בזמן יתן
צדקה וכיו"ב, שעושה שתי המעשים בבת אחת.
אתה לא מתבקש לתכנן לטווח ארוך. אתה מיטמא למת עכשיו לקיום המצוה, ובפסח תהיה פטור כמו כל טמא אחר.
זה מה שמשמע מהדוגמא של פסח, האם זה יכול
להיות המשמעות גם של ק"ש? איך מפרשים "מטא זימנא" – האם פטור
בק"ש גם כשהתחיל הזמן? מרש"י אפשר להבין שלא כי פירש שזמן ק"ש מגיע
במשך טרדתו, משמע דאילו הפוך, אפשר שהיה חייב. אם כך, זה גם יכול להיות שייך להסבר
הזה.
אם פטור גם כשהתחיל לקיים את המצוה שעסוק בו באמצע זמן המצווה
שנפטר ממנה, כנראה זה לא קשור.
ובזה נחלקו האחרונים גבי אונן – האם צריך תשלומין? יש
פה כמה גורמים:
אם
פטור אונן הוא משום עוסק במצוה – מחלוקת בירושלמי אם הוא משום כבוד או מעשים
אם
חיוב התפילה הוא בכל משך הזמן או רק בסופו – מופיע בפת"ש
אם
העוסק במצוה הותרה או דחויה – השאלה שלנו
אם
תשלומין הוא רק כשהיה חייב לגמרי או גם כשהיה פטור מצד "דחויה"
נחלקו כמת
במשך הזמן – ואפשר שטעם המחייבין משום דלא שייך פטור כשכבר חל חיוב המצוה הראשונה,
משום שסברת עוסק במצוה היא אין למצוות אלא שעתן.(והבדלה שאני, כי בפשטות זמנו נמשך
עד יום ג' ואין זה מדין תשלומין.)
וייתכן שהוא גם טעם ההיתר להפליג בספינה
ע"ש לצורך מצוה, כי האיסור הוא משום שיפגע בשבת, אך אם יוצא לצורך מצוה יוצא,
וכשתבא השבת יהיה אנוס ומותר.
אפשר שאם הלימוד הוא מזה שיש פסח שני, חייב בתשלומין,
אבל אם הוא מזה שקיימו את המצוה כשחשבו שלא תהיה הזדמנות לפסח שני, אין חיוב
בתשלומין. בדיון גבי אונן, נראה דלכו"ע א"צ בתשלומין כשמת המת לפני כל
הזמן, אבל אפשר שאונן הוא לא מדין עוסק במצוה.
הפרדת שלוחי מצוה שפטורין מן הסוכה
מדין עוסק במצוה וכו'
מהמשנה יש להעלות שיש כאן דין מיוחד, כי למה נשנה יחד
עם חולים ומשמשיהם שהוא דין מיוחד בסוכה, וכן למה נשנה על סוכה דווקא. ועוד משמע
בפשטות שפטורים אף כשאין טורח למצוא סוכה, ותירוץ התוס' דחוק לאוקמה בא"א
לקיים שניהם. אמנם פשוט דדעת הגמ' לומר שהוא הדין הבסיסי, דהא תני עלה מקור דין
עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ובתוספתא ובירושלמי לא הזכיר מאומה מדין עוסק במצוה
פטור מן המצוה ודן מיד בערך מקביל פני רבו לעומת משמח ביתו ברגל. ואפשר שהם פירשו
שהוא דין בסוכה, כגון חלק מדין הולכי דרכים, ואינו ענין לדין עוסק במצוה דעלמא.
ועל
פי גישה זו לכאורה היה אפשר ליישב דדין עוסק במצוה דכל הש"ס הוא בא"א
לקיים שתיהן דוקא, אבל בסוכה פטורין גם כשאפשר לקיים שתיהן. וכך אפשר לקבל את פרוש
הר"ן שחזק בסוגיא שלנו, ואת עקרון התוס' שחזק מבחינה רעיונית. אבל כמובן שזה
לא ייתכן כלל בבלי.
נקודות קטנות
למה אבל חייב וחתן פטור?
מפורש במשנה בברכות שמי שמתו מוטל לפניו
פטור מק"ש. ותמיהני למה אין זה מוזכר בסוגיין, כאילו באבילות לא שייך פטור
כלל. וברשימות שיעורים של הר' רייכמאן העלה הטעם משום שאינו טרוד במצוה שצריך
לעשות בעתיד, רק יושב ומתאבל על העבר. משא"כ חתן שמחשב במצוה שעליו לעשות.
כתב הרמב"ם ע"פ המשנה בשבת
שהעוסק בתורה פוסק לק"ש, וכ"פ בשו"ע. ונתן הערוה"ש ב' טעמים
לזה – משום דאי לאו הכי יעסוק בתורה כל ימיו ולא יקיים שום מצווה, ועוד טעם אחר
משום דק"ש הוי קיום במצות ת"ת, והוי אפשר לקיים שניהם (ולא עוד אלא
אפילו לר"ן ולריטב"א אפשר דכאן יש סברא לחייב). והנפק"מ פשוט אם
מפסיקין ת"ת לשאר מצוות.