א. האם הפטור הוא מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה או לא?
רש"י – תנאים אלו סבורים
שעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה
אם כן למה חתן פטור (ולת"ק כולם
פטורים)?
ר"ן - הם סבורים שעוסק
במצוה פטור מן המצוה
אם כן למה שושבינין חייבין? דלא מקרי
עוסק במצוה
ב. מה גדר "אין שמחה אלא בחופה" ומה פשר מנהגינו היום
בטעם
היתר אכילת עראי חוץ לסוכה כתב הר"ן (י"א. בד"ה אוכלין) דלא חשיבא
ולא הוי כעין דירה. ואם כן זה אחד מהדברים הרבים שנלמדים מדרשת "תשבו כעין
תדורו".
מה הסברא של כל שיעור בגמ'
ר' יוסף: תרתי או תלת בעי
יש
לתמוה על שיעור זה שהוא כ"כ "בערך" – האם תרתי או תלת?! ונראה לפרש
שאין זה שיעור כמותי בלבד, אלא גם שיעור איכותי – לא מספיק שיהיה פחות מג' ביצים,
צריך גם שהאדם יאכל אותו בתורת עראי. כי כמו שאביי טוען, יש לאנשים שונים כמויות
שונות שמספיקות להם. וייתכן שלר' יוסף אה"נ, אבל כל אחד בראוי לו. ולכן אמר
לשון תרתי או תלת. ולכן גם אינו מוטרד מקושיית אביי שלפעמים די בכך, כי כאשר די
בכך הוא סבור שחייב לאכול בסוכה.
עוד
ייתכן שר' יוסף אינו מוטרד מקושיית אביי מסיבה אחרת. אביי אמר שלפעמים כמות כזאת
היא לא עראי, ולכן השיעור צריך להיות יותר קטן. ייתכן שר' יוסף סבור שהשיעור הזה
עובד בכיוון הפוך. כלומר, שמותר לאכול מחוץ לסוכה את הדבר הגדול ביותר שאדם אוכל
עראי אי פעם. והסברא, משום שאין כאן איסור לאו. בסה"ג יש פגיעה בדירה בסוכה.
וייתכן שכל שלפעמים אוכלין אותו עראי, אם אוכלו חוץ לסוכה אינו מוכח שהוא לא דר
בסוכה.
אביי: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה
אף
שיעור זה אינו מדוייק כ"כ. יש מהראשונים שכתבו שהוא קצת יותר או קצת פחות
מכביצה.
למה
בחרו בהגדרה כזו? בדרך כלל השיעור משקף משהו עקרוני (למשל, זית הוא האוכל הקטן
ביותר שמחשיבים אותו, לכן הוא השיעור לאוכל. כדי אכילת פרס זה זמן משך סעודה, לכן
זה שיעור צירוף אכילה). מה מאפיין את אכילת בר בי רב דעייל לכלה שקשור לענין סוכה?
אפשר
להציע ששיעור זה איננו כ"כ כמות של אוכל, אלא אפיון של סוג מסוים של מעשה
אכילה. בר בי רב דעייל לכלה מתכוון לאכול בכל זאת את הארוחה הקבועה. משמע
מרש"י, ועוד יותר ברור ברמב"ם בפהמ"ש, שהוא מתכוון רק להעביר את
הרעב עד זמן הארוחה. כתב הרמב"ם "אכילת עראי הוא שיאכל אדם שיעור מועט
לא יחשוב עליו לסעודה אבל אכלו לדחות תאוותו עד שיגמור סעודתו אח"כ".
כלומר, אף שזה מעשה אכילה ואפילו אפשר שיש בו כדי שביעה, חסר הפן התרבותי
של סעודה קבועה, ולכן מותר לאוכלו חוץ לסוכה.
ויש
אפילו לנסח את זה בצורה יותר חריפה – אולי זה לא תלוי בכמות, אלא בנסיבות. מי
שאוכל במקרה שדומה לבר בי רב דעייל לכלה, שרק מעביר את הרעבון עד שעת הסעודה, לא
צריך לאכול בסוכה. כך משמע גם מהרמב"ם הנ"ל. וזה גם נראה דעתו בהל' סוכה
ו:ו "ואסור לאכול חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם אכל אכילת עראי כביצה או פחות או
יותר מעט." כלומר שאין קפידא על כמות מדויקת אלא על כך שיאכלו בתורת עראי.
יש אמנם גישה אחרת שמקרבת שיעור זה לעולם שאר השיעורים שאנחנו מכירים בנושאי אכילה. המאירי כותב "שאכילת עראי לא חשובה אכילה ... ופירשוה בגמרא שיעורא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה והיינו כביצה שהוא טועמו במלא פיו בבת אחת ושותה מעט והולך לו לבית המדרש ששיעור כביצה הוא אוכל הנאכל בבליעה אחת". כלומר שלדעתו אכילת עראי איננו נקרא אכילה. כמובן שזה לא נכון לגבי שאר איסורים וכדו', אבל המאירי מבין שבעצם זה אותו דבר כמו שם, רק עם כמות אחרת.
איך זה שונה משיעורים דומים בתחומים אחרים
ייתכן שהשיעור של כדטעים בר בי רב הוא בעצם זהה לשיעור כביצה לבהמ"ז.
ואם כן יש חיבור מעניין – כי כביצה (כפי שיטופל בשיעור אחר) הוא שיעור שביעה מדרבנן.
כלומר, שמדאורייתא אינו מברך אא"כ הגיע לשביעה, ומדרבנן מחמירים לברך אף
בכביצה.
אם
כן הוא שיעור אובייקטיבי לסעודה/שביעה מינימלית. משיעור זה ומעלה ייתכן ששבע,
ומדרבנן כבר לא משאירים את זה למצב הסובייקטיבי שלו. סביר שמתחת לשיעור כביצה אין
שביעה מצויה, אחרת קשה להבין את הדין דגזרו רבנן.
וייתכן שזה בדיוק מה שדרוש אף באכילת עראי –
שיאכל פחות מדבר ששייך בו שביעה או סעודה.
אמנם לסבורים שיכול לאכול אף כביצה או קצת
יותר, אי אפשר לפרש כן. כי אדרבא רואים בעליל שזה לא זהה לבהמ"ז. ויש לפרש אף
כאן בדומה למה שאמרנו לפני כן, שבהמ"ז בשביעה תליא מילתא, משא"כ בסוכה
שבתקן סעודה הוא תלוי.
אגב יש לנו גם שיעור אחר בענין אכילה –ככותבת.
ונחלקו ביומא אם שיעור זה פחות או יותר מכביצה, ולהלכה הוא פחות. ושם מדובר ברף
יותר נמוך בפשטות – דבר שמפיג את תוקף הרעבון. גם אם איננו משביע לגמרי.
למה אם בא להחמיר מחמיר ואין בזה משום יוהרא
כתב הר"ן (שם) דאין בזה משום יוהרא היינו דלא קרינן ביה כל הפטור מן
הדבר ועושהו נקרא הדיוט. כלומר שאין בזה משום יוהרא כיון שבאמת מקיים מצוה.
וכן כתב הרמב"ם גם בפהמ"ש וגם
בהל' סוכה פרק ו' דאם מחמיר על עצמו הרי זה משובח. ולכאורה זה אותו דבר – כמו
בהקשרים אחרים, שאין להם שיעור למעלה, כל שמקיים בצורה יותר טובה הרי זה משובח, כי
מקיים את המצוה "יותר".
ולכאורה אם לא היה כן, היינו אומרים שצריך
אך ורק לאכול ולישון בסוכה ולא לעשות שם דברים אחרים. ופשיטא שאין זה הדין, כי
האכילה והשינה בסוכה הם רק רף מינימלי של דירה, אבל פשוט דכל שעושה עוד דברים
בסוכה יש בזה קיום המצוה.
למה אין שינת עראי
בבבלי יש שתי טעמים שונים למה אין שינת
עראי –
שמא יירדם, ואין קבע לשינה.
ובירושלמי איתא דאין שינה עראי ויש לכך ב'
טעמים:
שכן אדם נשתקע בתוך שנתו, שכן אדם ישן
קימאה ודיו. והנפק"מ מסר שנתו לאחר.
ועל פי פשטות יש תקבולת, דשמא יירדם היינו
שכן אדם נשתקע בתוך שינתו, ואין קבע לשינה היינו שכן אדם ישן קימאה ודיו. ולכאורה
כן כוונת רש"י על אתר.
ברם יש להתלבט אם "אין קבע
לשינה" ו"אין שינה עראי" הם זהים או הפכים. כי "אין שינה
עראי" אומרת שכיון ששינה מועטת לפעמים מספקת, שינה תמיד נחשבת קבע.
לעומ"ז, אין קבע לשינה אומרת שמושג קבע לא שייך בכלל גבי שינה, שכן לפעמים אדם
מסתפק במועט, ולכן גם אם ישן הרבה אין על זה שם קבע.
ויש להעיר כי בלה"ק ישן אינו פועל אלא תואר. ואפשר דמשו"ה לא שייך בזה קבע, כי אינו מעשה ואין אדם קובע עצמו לזה בצורה מחושבת, אלא נרדם מעייפות ומתעורר כשמתעורר. ולא דומה לסעודה שאדם אופה פיתו ועורך שלחנו וכדו'.
ולכאורה תמוה ביותר מה סבור מ"ד
לפעמים ישן קצת ודיו. הלא זה זהה ממש לאכילת עראי שאוכל קצת ודיו? וע"פ
ההסבר הנ"ל אולי יש קצת יישוב.