גמרא סוכה לא: "של אשרה ושל עיר
הנידחת...שמע מינה"
של אשרה ושל עיר הנדחת. ושל אשרה פסול? והאמר רבא: לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל - כשר! - הכא באשרה דמשה עסקינן, דכתותי מיכתת שיעוריה. דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, שמע מינה.
חולין פט.
אמר רבי זעירא ואיתימא רבה בר ירמיה: מכסין בעפר עיר הנדחת. ואמאי? איסורי הנאה הוא! אמר זעירי: לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב +דברים י"ג+ ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת - מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה, יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה. ורבא אמר: מצות לאו ליהנות ניתנו. יתיב רבינא וקאמר לה להא שמעתא, איתיביה רב רחומי לרבינא: שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו, מאי לאו - אם תקע לא יצא! לא, אם תקע יצא; לולב של עבודת כוכבים לא יטול, מאי לאו - אם נטל לא יצא! לא, אם נטל יצא. והתניא: תקע - לא יצא, נטל - לא יצא! אמר רב אשי: הכי השתא! התם - שיעורא בעינן, ועבודת כוכבים כתותי מכתת שיעורא, הכא - כל מה דמכתת מעלי לכסוי.
גמרא ע"ז מז.
בעי ר"ל: המשתחוה לדקל לולבו, מהו למצוה? באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך, דאפילו להדיוט נמי אסור, כי תיבעי לך - באילן שנטעו ולבסוף עבדו;
תוספות שם בד"ה באשרה דמשה
באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעוריה - וכן ברייתא דסוף כיסוי הדם (חולין ד' פט. ושם) דאם נטל לא יצא וכן צריך לתרץ אשופר דקתני התם תקע לא יצא ובפ' ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כח. ושם) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וכן בפ' מצות חליצה (יבמות ד' קג: ושם) אמר רבא בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ולא אמרינן דמכתת שיעוריה דהנהו בע"ז דנכרי דיש לה ביטול וההוא דקתני לא יצא בע"ז דישראל שאינה בטילה עולמית וא"ת ע"ז דנכרי נמי מדאגבהה קנייה ונעשה של ישראל כדאמרינן בפ' כל הצלמים (ע"ז ד' מב.) גזרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה על מנת שלא לקנות
דהא במנעל שאינו שלו תנן חליצתה כשרה ולולב בי"ט שני ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' בי"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא משום דקתני דומיא דעיר הנדחת ואפילו בי"ט שני ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה ואפילו אם תימצי לומר דשרי לכסות לכתחלה בעפר ע"ז כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כיסוי לחליצה והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדנכרי וקודם ביטול משום דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ובפרק מצות חליצה (יבמות ד' קג:) מפליג בין סנדל של ע"ז לסנדל של תקרובת ע"ז דאין לו ביטול ולא מפליג בשל ע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול אגב אורחיה קא משמע לן דתקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית ובההיא דראוהו בית דין קשה טפי דמפליג רבא התם בין שופר של ע"ז לשופר של עיר הנדחת דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ועל כרחך צריך לאוקומה לאחר ביטול כפירוש ר"ת לפמ"ש שם ברוב ספרים רב יהודה דאי קודם ביטול הא רב יהודה דאמר התם לעיל בשופר שלמים לא יצא דמצות ליהנות ניתנו ומיהו צריך לומר דמ"מ רבא גרס ולא רב יהודה דהא מפרש התם טעמא דשופר של עיר הנדחת לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולרב יהודה הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו ומיהו קשה דבפרק כל הצלמים (ע"ז ד' מז.) בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק רב דימי באשרה שבטלה קמיבעיא ליה יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ומוכחא מלתא דשום אמורא לא פשיט ליה הא מלתא דבעי למיפשטא מדרבי יוחנן ומדרב פפא ומשני דרב פפא גופיה קמיבעיא ליה וקיימא בתיקו והשתא לפי' ר"ת הא אשכחן רבא דאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דחוי אפילו לקולא ומיהו י"ל דהא [דאמר רבא] דיצא כשבטלה מערב י"ט והא דמיבעי לן אי יש דחוי כשביטל בי"ט דאז שייך דחוי כדמוכח לקמן בפירקין (דף לג.) דבעי ר' ירמיה נקטם ראשו מערב י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אבל עלתה בו תמרה בערב י"ט לא חשיב דחוי והוא הדין בבטלה מערב יו"ט וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי"ט שני דלא בעי לכם קשיא דהתם באשרה דנכרי מיירי דיש לה ביטול ואפילו הכי משמע דלא יצא מדחשיב לה דחוי וכי תימא דבי"ט ראשון הוא דחשיב ליה דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט לא יצא ואע"ג דלא דמי כולי האי דשל ע"ז אין תקנה בשום ענין מ"מ כיון דמשום איסור ע"ז דאיכא השתא לא מיפסיל אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו ונראה לפרש דרבא שרי אפילו בע"ז של ישראל ובאילן שנטעו ולבסוף עבדו וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר' יהודה בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מח.) דשרו להדיוט אלא אם כן נטעו מתחלה לכך דדרשינן תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ואפילו בי"ט ראשון אם נטל יצא דשרי להדיוט ולכם קרינא ביה ומתנית' דשל אשרה פסול כשנטעה מתחילה לכך והיינו אשרה דמשה דבההיא מוקי רבנן קרא דואשריהם תשרפון באש (דברים יב) דאסור אפילו להדיוט ובעיא דכל הצלמים באשרה דנכרי דנטעה מתחלה לכך ואח"כ בטלה אם יש דחוי או לא מיהו ללישנא קמא דהתם דקאמר כי תיבעי לן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט מהו לענין מצוה מאיס כלגבוה או לא הוה מצי למיפשטא מדרבא מדקאמר אם נטל יצא אלא רבא סבירא ליה כרב דימי דמסיק דיש דחוי קמיבעיא ליה אבל בהא פשיטא ליה דיצא וא"ת תיפשוט דאין דחוי ממתניתין דענביו מרובין מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט ואמר בגמרא הא עבר ולקטן כשר היכא דאשחור מאתמול דלא פסלינן ענביו מרובות אלא בשחורות אבל ירקות לא וכי אשחור מאתמול דחוי מעיקרא בתחלת י"ט לא הוי דחוי אלמא אין דחוי אצל מצות וי"ל דשאני התם דבידו לתקן דנהי דאסור למעט מ"מ בידו למעט אבל גבי ע"ז אין בידו לבטל דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי.
רמב"ם הל' סוכה ח:א ומגיד משנה וכסף משנה שם
ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שבטלו האשרה מלעבדה, או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של ע"ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא, היה כמוש ולא גמר ליבש כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין.
השגות הראב"ד על הרי"ף י"ד: בדפי הרי"ף
הלכות לולב לראב"ד
עוד אני אומר כמו שאמרנו בגזול שהוא פסול בכל הימים, כך נ"ל של אשרה ושל עיר הנדחת שהוא פסול בכולן, דאי באשרה דמשה היא (ל"א ב') דהיינו גוף של ע"ז, היא מכתת שיעורא, ונהי דהדר ביום ראשון הוא דבעינן, הדר בשאר יומי לא בעי, אלא שיעורא מיהא בעי בכולהו יומי, דאי ליכא שיעורא דלולב כמאן דליכא מידי דמי. ואי לאו אשרה דמשה הוא דלאו גוף ע"ז אלא שהוא ממשמשי ע"ז, ביום ראשון פסול לגמרי ואפילו דיעבד, דמ"מ איסורי הנאה הוא ולאו דיליה הוא ואנן בעינן לכם משלכם, ושאר ימים לכתחלה לא יטול משום דמאיס, ואם נטל כשר, ואע"ג דאיסורי הנאה הוא, כיון דאית ליה בטלה ע"י גוים לא מכתת שיעוריה, אבל כשהוא גוף של ע"ז אין לו בטלה עולמית משום דע"ז ביד ישראל הוא ואין לה בטלה עולמית וכמכתת שיעוריה דמי. זהו לענין לולב והדס.
אבל לענין אתרוג נ"ל בכל אשרה שבעולם ואפילו ממשמשי ע"ז פסול בכל הימים ואפילו דיעבד, מ"ט משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, והכי פריש לה בגמרא גבי אתרוג דלא מוקים לה באשרה דמשה כדמוקים לה בלולב, אלא בכל אשרה נמי אמרינן שהוא פסול, וטעמא מאי משום דקא מתהני מיניה בחזותא ובריחא ואפילו בנטילה לבדה, מה שאין כן במיני לולב, וכיון דלא איפשר בהו באשרה ועיר הנדחת לקיומי למצוה שהרי איסורי הנאה, פסולין לגמרי. והאי דאיצטריך ליה למימר גבי אתרוג משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, לאשרה לחודה הוא דאיצטריך, ולאו אשרה שהוא גוף ע"ז אלא אשרה שהוא נויי ע"ז אע"פ שיש לה בטלה אע"פ שהיא ביד ישראל מ"מ איסורי הנאה הוא כל זמן שלא נתבטלה, וכיון שאי אפשר לנטילתו בלא הנאה פסול משום מצוה הבאה בעבירה.
השגות הרמב"ן שם
וא"ת אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה בשני [אמאי] פסולין והא לא בעינן [לכם, י"ל] דאסורי הנאה כתותי מכתת שיעוריה, [דערלה] אין בה שום היתר אלא לשריפה הוא עומד, וכן תרומה טמאה מן הנשרפין היא כדתנן בפרק בתרא דתמורה (ל"ג א'), ואמרינן נמי בפ' במה מדליקין (כ"ה א') כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיק תחת תבשילך, וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת השריפה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מכתת שיעוריה, הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון, והיתר אכילה שהזכירו כאן בגמרא (ל"ה א') היינו איסור הנאה כדאמרינן כן בעלמא (פסחים כ"א ב') לא יהא בו היתר אכילה...
אבל הפסולין מפני איסורן כגון אשרה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה אלו פסולין הן כל שבעה אפילו בגבולין דכתותי מכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו, ואין צ"ל הפסולין מפני שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יוצא בהן לעולם, וכן אני אומר [בחרות] (ל"ב א') שפסול לעולם, לולב אמרו וזה אינו השם אלא דמי לאופתא דדיקלא שאין יוצאין בהן בשני כלל.
ובכאן יש מקום לספק בפסולין מפני [שחסר] שיעוריהן, כגון הדס וערבה שאין בהם שלשה טפחים ולולב שאין בו ארבעה (ל"ב ב') וכן אתרוג קטן (ל"ד ב'), בשני מהו,
ריטב"א סוכה לה.
איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מאי טעמא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ולא נהירא שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה, וגבי לולב לא פירש התלמוד אלא משום דכתותי מכתת שיעורא, ותירץ הראב"ד ז"ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע"ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו"ם פסול כל שבעה משא"כ בלולב דליכא למיחש להכי, ובהדס דאיכא למיחש לריחא כיון דהדס דעלמא דמצוה אסור להריח בו דהא מריחא אקצייה כדלקמן (ל"ז ב') לא חששו, אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא, ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישינן דבאיסורא מזהר זהיר, ואע"פ דאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז (י"ב ב') לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא, התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שמא ישכח שהם של ע"ז ויריח בכונת ריח, אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהיר ולא אתי (לאמנועי) [לארוחי ביה], ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן [בהדס] דעביד לריחא, וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים (כ"ו ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, וכל שכן הכא דהוי לא אפשר דמודו כולי עלמא דלא אפשר ולא קא מכוין שרי, ופירוש לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר עכ"פ ואע"פ שאפשר לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי הפירוש הנכון, והכא נמי א"א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפילו אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשיב, כל שכן למאי דאסיקנא התם דאפילו אפשר ולא קא מכוין שרי לכתחילה נמי, וההיא דלא ישב בצלה דאמרינן (ע"ז מ"ח ב') כי מטית התם ארהיטני טעם אחר יש בדבר כדפרישית התם. והנכון דלא גרסינן לה כלל הכא וליתיה בנוסחי דוקני, וטעמא דאתרוג כטעמא דלולב והדס דמיירי באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורא ושל עכו"ם ביום שני יצא בשאול וכדכתיבנא לעיל.
רמב"ן בהשגות על הל' לולב להראב"ד
ומה שהרב ז"ל מצרף [טעם] דכיון שהוא מת כמי שאינו דמי וכתותי מכתת שיעוריה, (וסמוך) [היאך נסמוך] בדבר שנראה לעינים בהפך, וכי לולב היבש מתפרך הוא בידים והלא עומד כמה שנים וחזק כרצועות ועושין ממנו חבלים וכל דבר חזק, והרי בהדס שהוא דבר רך ונושר ומתפרך אמרו בגמרא (ל"ג א') יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין כשר, ואמאי נימא כתותי מכתת שיעוריהו דיבשין וכמאן דלתנהו דמי והוה ליה נפרצו עליו דפסול, ועוד היכן מצא הרב זה הענין שנאמר על דבר המת שהוא כמי שאין בו שיעור, והלא לענין טומאה כולן מטמאין בשיעוריהן, וכשהוא עומד לשריפה אינן מטמאין דכל העומד לישרף כשרוף דמי כדאמרינן התם בפרק המנחות והנסכים (ק"ב ב') לר' שמעון נותר ופרה אמאי מטמאין עפרא בעלמא הוא, והיינו טעמא דשל אשרה ושל עיר הנדחת. ..
וא"ת אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה בשני [אמאי] פסולין והא לא בעינן [לכם, י"ל] דאסורי הנאה כתותי מכתת שיעוריה, [דערלה] אין בה שום היתר אלא לשריפה הוא עומד, וכן תרומה טמאה מן הנשרפין היא כדתנן בפרק בתרא דתמורה (ל"ג א'), ואמרינן נמי בפ' במה מדליקין (כ"ה א') כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיק תחת תבשילך, וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת השריפה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מכתת שיעוריה, הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון, והיתר אכילה שהזכירו כאן בגמרא (ל"ה א') היינו איסור הנאה כדאמרינן כן בעלמא (פסחים כ"א ב') לא יהא בו היתר אכילה, וי"א שזה שהוזכר בגמרא כאן בערלה לפי שאין בו היתר אכילה וכן דין ממון לומר שאף מן השם הזה הם נפסלין, דלא קרינא ביה לכם אלא בדבר שיש בו היתר אכילה ודין ממון, נפקא מינה לאתרוג של מעשר שני בירושלים בי"ט ראשון וכדמפרש ואזיל בגמרא, הא בשני פסוליה דערלה ודאי משום דאיסורי [הנאה] כולהו כתותי מיכתת שיעוריהו דומיא דאשרה ועיר הנדחת, ודומיא דסנדל המוחלט דפסלי בגמרא לחליצה משום דמיכתת שיעוריה, [ומאן] דמכשר משום דקריה רחמנא בגד כדאיתא בפ' מצות חליצה (ק"ג ב'), ותנן (תוספתא עוקצין פ"ג ה"ז) נמי [גבי] טומאה הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' מטמאין טומאת אוכלין ר' שמעון אומר אינן מטמאין, ואמרינן (מנחות ק"א ב') מאי טעמא דר' שמעון מכל האכל אשר יאכל אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל, אלמא הני לאו אוכל נינהו.
לחזור על השיעור בדעת הרמב"ם
לגבי מצוה הבאה בעבירה