א. דין בחפצא
חפץ
שקשור לעבירה לא יכול לשמש במצוה. זה מוגבל למקרים שיש חפץ; מי שנוסע בשבת לבקר חולה
אינו בגדר מצוה הבאה בעבירה לפי זה. וכן זה מוגבל למקרה שבו יש קשר הדוק בין החפץ
לעבירה ובין החפץ למצוה. אבל זה יכול להיות שייך במקרים בהם המצוה והעבירה נעשו
ע"י אנשים שונים. מה יכולה להיות הסברא לפסול חפצא כזה?
א.
אי לו לזה שנעשה שניגורו קטיגורו (מופיע בירושלמי סוכה ג:א) – כאשר אתה בא לרצות את הקב"ה, זה לא
יעיל אם אתה משתמש בחפץ שנושא קונוטציות של עבירה. אולי זה רק במקרים של מצוות
ריצוי, כגון קרבנות וכדומה. וגם אם זה שייך במצוות אחרות, לכאורה זה מתייחס רק
לקבלת שכר על המצוה, אבל לא למעשה המצוה – עשית את המצוה, אבל זה לא יזדקף לזכותך
מכיון שהחפץ מעלה חרון. אבל לכאורה זה לא משנה איזו עבירה – הן גזל והן עבירה
אחרת.
ב.
הקריבהו נא לפחתך – כמו שבעל מום הוא לא חפץ איכותי מבחינה פיזית, חפצא של עבירה הוא לא
חפץ איכותי מבחינה רוחנית. הקרבנן "מאיס לגבוה" ולכן איננו חפץ ראוי
לקרבנן. שוב, אולי זה מוגבל למקרים של ריצוי או להקרבה. ושוב, אין זה משנה מה היתה
העבירה.
ג.
אין זה מברך אלא מנאץ – הקב"ה לא יכול לקבל חפץ זה, כי מי שמקבל אותו הוא בעצם הגזלן. למרות
שהכל שלו מכ"מ הוא לא יעבור על גזל, כדי שילמדו ממנו בניו וכיו"ב. אם
אתה נותן לו חפץ כזה, אתה אומר שהוא גזלן או שהוא מאשר גזילה, ואין ניאוץ גדול
מזה. ולפ"ז אפשר שהוא רק שייך בחפצא שנגזל, ורק במקרים שיש מימד של הקנאה
לגבוה, כגון הפרשת חלה או הקדשת קרבן. וזה דומה לדברי הרמב"ם באיסורי מזבח
(מדרבנן) "כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות." וכן מתאים לדעת הרמב"ן
במלחמות ועוד שראו בעייתיות בכך שההקדש עצמו יהיה השינוי הקונה. וכן הר"ן
שכתב דפסול מהב"ב שייך כאשר המצווה מסייעתו לעבור על העבירה.
בכל מקרה שהדבר מתבסס על מעמד החפצא, יש מקום לדון
על היתר בשלב מסויים משום ש"נעשית עבירתו", כלומר, שהסתיימה העבירה
והחפץ כבר לא מזוהה איתו. מצד שני יש גם מקום לטעון שהחפץ ישאר פגום לעולם.
ב. דין במעשה או בגברא
יש בעייתיות במעשה של עשיית מצוה
בדרך עבירה. מהי הבעיה?
א.
לא ראוי שהבעלות הדרושה למצוה תהווה
עבירה - יש מצוות שבהם הבעלות היא חלק בסיסי מעשיית
המצוה. שוב, קרבנות הן דוגמא קלאסית. אנחנו לא יכולים להרשות לאדם לקיים מצוה
באופן שעצם קיום המצוה מהווה עבירת עבירה. בגלל זה אנחנו שוללים את מעמדה של כל
מצוה שכרוכה בד בבד בעבירת עבירה. לפ"ז מהב"ב שייך רק כשאותו אדם מעורב
במצוה ובעבירה, וכן אותו חפץ, והעבירה היא רק גזל והמצוה היא רק מצוה
"בעלותית". והדין של מהב"ב מתייחס לשכר המצוה, ולא לעצם המעשה. זה
מתאים לדברי הר"ן (להלן) שיש מהב"ב כשהמצוה מסייעת את העבירה. ועוד אפשר
שזו כוונת הירושלמי הנ"ל באפשרות "אין מצוה עבירה".
ב.
הבעלות הדרושה למצוה חסרה, מכיון שהושגה
בעבירה - כסברא הקודמת, אבל הפוך. בגלל שבעלותו באיסור,
אין לו באמת בעלות, ולכן הוא לא עשה בכלל את מעשה המצוה. אם הקריב קרבן גזול, לא
עלה לו לשום חובה כי לא הקריב משלו. וכן אם נטל לולב גזול לא נטל שלו ולכן אין זה
מצוה. זה מאוד קרוב ל"לכם", וכמובן זה בעייתי בגמ' ריש פירקין שמחלק
ביניהם. וזה מפקיע את מעשה המצוה, לא רק את השכר. ושוב, לפי אופציה זו והקודמת
העבירה היא גזל דווקא, והמצוה מצוה הכרוכה בבעלות דווקא. כל מי שמקשר את
מהב"ב במיוחד עם גזל, אפשר שסבור כך.
ג.
מעשה שהיה בו עבירה איננו מוגדר כמצוה -
אי אפשר לחלק את התורה לחלקים. אם עשית מעשה מצוה בדרך
הכרוכה בעבירה, בעצם לא עשית את מה שהתורה צוותה, לכן אין מצוה. זה מפקיע את עצם
מעשה המצוה. כאן אין דרישה לחפץ ולא אפשרות שהחפץ "יטהר", אבל יש דרישה
שאותו אחד יעבור על המצוה ועל העבירה. משל – מי שנצח בספורט ע"י לקיחת סמים
בעצם לא ניצח, כי כל אחד יכול לסמם את עצמו ולהגיע לאותה תוצאה; החכמה היא לאמן את
הגוף לרמה כזאת שהיא לבד תוכל לנצח בלי כימיקלים. אולי להבט כזה צריכים יחס מסויים
בין העבירה למצוה, שהעבירה היא ליקוי מהותי במצוה, אבל אולי לא. זה אולי כוונת
הירושלמי (חלה א:ה, שבת י"ג:ג) דכתב "אין עבירה מצוה ... א"ר אילא
'אלה המצות' אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אין מצות:"
ד.
אי אפשר לתת שכר למי שהגיע למצוה בדרך
פסולה - אדם שהגיע למצוה בדרך פסולה אמנם עשה את מעשה
המצוה, אבל לא ראוי לתת לו שכר, כי כלל פעולתו לא רצויה. לפ"ז זה לא משנה מה
המצוה ומה העבירה ומה היחס שביניהם. זה נאמר בצורה הכי נחרצת ע"י בעה"מ,
שמבין שלא פוסקים טעם מצוה הבאה בעבירה בלולב. כי אילו היה הדין כן, לא היה מועיל
שום שינוי. וכל הדיונים בגמ' על שינוי מוכיחים שהלכה כשמואל, והפסול היחיד הוא
משום לכם. (אפשר שאף רש"י מסכים לזה, כי פירש על המשנה טעם גזול משום
דאינו לכם. וכן אפשר שכך דעת הרמב"ם, אבל נדון בו בנפרד.) זה מתאים גם
להסבר הראב"ד (בהשגות לבעה"מ) שיש מהב"ב כשנוטל אתרוג של
אשירה, כי נהנה מהריח בעת הנטילה. ואף הריטב"א (על סוגייתנו בסוכה)
כתב דברים ברוח זה: "שהכתוב אומר שונא גזל בעולה וזה דין הוא שינהוג אף
בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתוב אומר ובוצע ברך נאץ
ה'."
תוספות כ"ט בד"ה בעינן הדר וליכא
איזה דברים
תקנו כל ז' ואיזה לא? "בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל א' וא' תקון
בשאר יומי כעין דאורייתא... אבל אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין
דר' יוחנן סבר דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול
יוצא נמי בגזול".
משמע אם כן דנחלקו עד כמה פסול
מהב"ב הוא פסול פנימי במצוה, או דרישה חיצונית. ועוד משמע שאולי אף שמואל
מודה דביום הראשון יש פסול של מהב"ב, אלא שהוא חושב שזה פסול צדדי ולכן בכל
יום אחר לא תקנוהו. (ואפשר שכך פסק הרמב"ם, דפסל ביום הראשון אף לאחר יאוש
אבל לא פסל גזול כלל בשאר ימים.)
עצם ההנחה שנחלקו אם כן או לא תקנו פסול
מהב"ב שוללת חלק מההסברים. היא מניחה שמצוה הבאה בעבירה לא חלה באופן אוטומטי
על כל המצוות, לפחות לא מצוות דרבנן. אם לא תקנו פסול של מצוה הבאה בעבירה, הפסול
לא קיים. וזה לא מסתדר עם הרבה מההסברים, כגון אין קטגור נעשה סניגור, או שלא
נותנים נקודות על מצוה שהושגה בעוול, וכיו"ב.
והשווה
את דברי התוס' לדברי הריטב"א, למשל:
"עוד יש
פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה
שהכתוב אומר שונא גזל בעולה וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר
עון להתפש והרי הכתוב אומר ובוצע ברך נאץ ה'."
התוס' כתבו שפסול מצוה הבאה בעבירה היא
פסול מדאורייתא התקפה בכל המצוות. זה שולל את כל ההסברים שמקשרים אותו
למצוות של ריצוי והקרבה. כמו"כ לא העלו התוס' על לבם להגביל את מהב"ב
לעבירת גזל דוקא.
בגזל חיטים וטחנן ובירך הבינו
התוס' שהטעם משום מהב"ב, אף שאינו מפורש שם.
במצה של טבל תמהו התוס' למה אינו
מהב"ב אלא דורשים אותו ממקור אחר. כי לגישתם זה באמת מאוד קשה. (דע דבירושלמי
שבת י"ג:ג משמע דחד דינא הם, ולפענ"ד היחס המדעי לדקדוקי הדרשות היא
אופיינית לחשיבת התוס' והיא שיוצרת את הבעיה ואכמ"ל.)
עוד העלו
אפשרות לפסול של אשירה ושל עיר הנידחת משום מהב"ב, וגירסא זו הובאה גם
ע"י הרמב"ן והראב"ד עוד ראשונים. אם אומרים את זה, ההסבר כנראה
שייך לחפצא. כי הגברא הוא לא בהכרח מבני עיר הנידחת, ואין שום קשר בין היות הלולב
של עיר הנידחת למעשה המצוה. ולפי מסקנת התוס' שזה לא מצוה הבאה בעבירה, ייתכן
שחזרו בהם מגישה זו, לראות את הכל סובב סביב המעשה.
מי שגנב ספרים
ללמוד מהם עשה מצוה הבאה בעבירה, ואף לימודו לא עלה לו. משמע
א) זה שייך בכל המצוות, אף שלא ב"ריצוי", ושלא במצוות שיש בהם פן
בעלות
ב) זה מתייחס לקבלת שכר, לא למעשה המצוה. כי ברור שיודע את מה שלמד, רק
ש"לא עלתה לו".
סתם
לשונו כלשון המשנה. ולא ברור אם פסק כשמואל או כר' יוחנן.
לא
פוסקים מצוה הבאה בעבירה. כי אילו היה הדין כן, לא היה מועיל שום שינוי. וכל
הדיונים בגמ' על שינוי מוכיחים שהלכה כשמואל, והפסול היחיד הוא משום לכם.
רש"י: על המשנה פירש דלולב הגזול פסול משום לכם, ואפשר שאף הוא פסק כשמואל.
האריך לדחות את טענות בעה"מ. והסיק שפסול מצוה הבאה בעבירה איננו
קיים כאשר החפץ נקנה ביאוש ושינוי, או ע"י תקנת מריש. דבריו נוטים יותר
לכיוון שהפסול בחפצא, אבל אין הכרע ברור.
וכתב על "בוצע בירך נאץ ה' " דהיינו דוקא לענין
ברכה אבל הוי חלה, משום דקנייה ביאוש ושינוי.
כתב
על דרך הרמב"ן הנ"ל דמהב"ב לא שייך אם כבר קנאו ביאוש ושינוי, אבל
כן שייך כאשר המצווה מסייעתו לקנות את הגזל כגון במקדיש גזול, שההקדש מהווה שינוי
רשות. משמע שטעם הפסול, שהתורה לא מרשה להשתמש במצוה להשיג מטרות פסולות.
ב) הנוסח (שכתב הרמב"ן שהוא משובש) שכתב דאתרוג של אשירה פסול משום
מהב"ב, סבור כן "משום דמתהני מריחא בתפיסתו משא"כ בשאר
המינין." וכאן יש תפיסה שונה לחלוטין מהי מהב"ב – מקרה שבו יש קשר אקראי
בין מעשה מצוה למעשה עבירה שמזדמנים יחד. זוהי הסברא הגמישה ביותר, שאומרת שברגע
שעובר עבירה בדרכו לעשיית המצוה, כבר הוי מהב"ב.