בימינו
אנחנו לומדים את הראשונים על הסדר ונדמה לנו כאילו כולם ישבו סביב שלחן אחד ודנו
יחד. ואנו מרבים לכפות את הנחות אחד על חבירו. חשוב לזכור שכל אחד מהם, במיוחד
מהקדמונים שבהם, עמד מול הגמרא, ולא מול חביריו. ולכל בית מדרש היו הנחות יסוד
שונות לגבי אופי הגמרא ואופן הסקת ההלכה ממנה. פה אנחנו נתקל בדוגמא טובה מזה.
הרמב"ם
במיוחד, הוא ראשון שלפענ"ד מרבים לאלץ אותו לכל מיני פירושים שלא נראה לי שהן
מתאימות לכתביו. מכיון שהוא איננו מצטט את מקורותיו ואיננו מבאר את טעמיו, כמעט כל
הסבר יכול להתאים בצורה שיטחית למה שהוא כותב. אמנם, לפעמים אנחנו צריכים לשאול
מבחינה ספרותית אם פירושים אלו מתקבלים על הדעת. ובכלל, אם נאמין לחלק מהאחרונים
אין כמעט הלכה אחת ברמב"ם שאפשר לקרוא אותה בצורה ישרה!
דוגמא זו
שנלמד אולי יש בו כדי להראות עד כמה חשיבתו של הרמב"ם אולי שונה מחשיבתם של
בעלי התוס' וראשונים אחרים.
"שופר
של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא
יצא שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא
הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין
בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו לפיכך המודר
הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה."
משמע
דמהב"ב הוא דווקא בחפצא גזולה, שהוא החפצא של המצוה.
לולב הגזול
פסול אפילו לאחר יאוש. ומשמע דטעם הפסול משום מהב"ב.
"כל
אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון
בלבד אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר והפסלנות שהיא משום עבודת כוכבים
או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים פסול:"
משמע דפסק הרמב"ם דאין בלולב משום מהב"ב. ואפשר שהבין
כן את סתימת
הרי"ף.
אם כן לכאורה יש סתירה
בדברי הרמב"ם גבי לולב, האם יש דין מהב"ב או לא.
כתב
בשו"ת אחיעזר שלרמב"ם שמואל סבור שדין מצוה הבאה בעבירה הוא מדרבנן. ועל
כן אינו שייך ביו"ט שני שעצם חיוב לולב דרבנן (כמובן שע"פ זה הכוונה
ליו"ט שני בגבולין דווקא).
ואפשר גם
לתרץ שהרמב"ם קרא את הגמ' בצורה אחרת, שמעולם לא נחלקו על דין מהב"ב אלא
על הרעיון שזה אף ביו"ט שני. כי לשמואל יש מהב"ב, ולא נחלק על דברי
תנאים,
אבל לדעתו מהב"ב היינו
דווקא כשמעשה המצוה ההלכתי היא היא מעשה העבירה, וכגון נטילת לולב לכם כשהוא
ע"י גזל. כך היה נ"ל וכ"כ הר' רבינוביץ ביד פשוטה.
והוא הוסיף
דעל כן לדעת הרמב"ם אף של עיר הנידחת היא מהב"ב, כי מצוות הלקיחה היא
היא עבירת לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
יש לראות את הניגוד בין דעה כזאת לדעות שראינו אצל
ראשונים אחרים.
תוספות ל. בד"ה משום
"וא"ת
לקמן (ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה
משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל
דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה
שנעשית בו מי נפיק ביה ומיהו יש
ספרים דגרסי' לקמן
(ד' לה.) אמתני' דאתרוג של אשרה מ"ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא
משובשת היא."
לדעת התוס', מהב"ב היא כשהעבירה מאפשרת
באופן מעשי, לכן זה לא שייך בעיר הנידחת, כי שם זה אקראי וזה לא מספיק.
אמנם ידי
חובה לא יצאנו, כיון שדברים אלו לא מסתדרים עם דברי הרמב"ם ב...
הביא כל דין
מהב"ב והדרשות מהגמ'. ועפ"ז נראה דרק גבי לולב הוא מבין שאין פסול זה
נוהג, אלא רק בקדשים. הוא אף הביא את הלימודים הנוגעים דווקא לקרבן – שונא גזל
בעולה. ברם כתב דבקרבן לאחר יאוש מדאורייתא כשר, ורק "מפני תקנת מזבח
אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אף על פי שנתייאשו הבעלים כדי שלא
יאמרו מזבח אוכל גזילות."
ודבריו תמוהים - איך גבי קרבן
הכשיר מדאורייתא בגזול לאחר יאוש, אבל גבי לולב סתם דפסול אפילו לאחר יאוש, ומשמע
דפסול אפילו מדאורייתא?
אפשר
לתרץ את דברי הרמב"ם מדבריו בהל' מעה"ק שהקנו את הקרבן לגזלן כדי
שיתחייב עליו בחוץ. לולי דמסתפינא הייתי מפרש דלדעת הרמב"ם לעולם הקנו למקדיש
ושוחט, בין אם עשה בחוץ או בפנים, כי היכי דלחייב עליה בחוץ. ומשו"ה אם עשה
בפנים יצא. ועל זה הסירו מדבריהם את הכפרה כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ולפי
פירוש זה באופן עקרוני יאוש כדי לא קני וגם יאוש ושינוי לא היו מתירים את הקרבן,
כפי שהדין בלולב, אלא שבקרבן גזרו משום שחוטי חוץ.
ר'
שמואל בן הנוב"י תירץ בענין אחר, דיאוש כדי לא קני. וטעם הפסול משום דבאיסורי
הנאה המצוה תגרום לעבירה, כלומר שיהנה בקיום המצוה וע"י זה יעבור על איסור
הנאה, ואפשר דלרמב"ם אין דין מצוות לאו ליהנות ניתנו. ודבריו קשים.
דעת
הרמב"ם שאין מברכין על אוכל אסור, אבל דעת הראב"ד דמברכין. ולא ברור אם
מקור הרמב"ם ממצה גזולה שבירושלמי, או מבוצע בירך נאץ ה' שבבבלי.
כתב הכסף
משנה כמה ראיות מהגמ' לבסס דעת הרמב"ם. וחלק מהם אינם בהכרך קשורים
למהב"ב, אם כן ייתכן מאוד שזהו דין בפנ"ע.