סוגייתנו דף לא, תוס' לא: בד"ה הואיל ואמר ר' יהודה
הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי - תימה כ"ש לרבנן דמשמע לעיל דלר' יהודה משום דצריך אגד אי אגיד ליה ממין אחר הוה ליה חמשת המינין אבל לרבנן דאין צריך אגד לא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרינן בהדיא בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) גבי כל המוסיף גורע דאי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי"ל דהכא מיירי בשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה וא"ת א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דקמייתי כמו לרבנן דלעיל דאין צריך אגד וי"ל דלא דמי דכשיאגדו שלא במינו אין לו ליחשב כמוסיף משום דאין זה כדרך גדילתן ומינים שבלולב בעינן כעין גדילתן כדלקמן (דף מה:) אבל לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו דכל אגוד' שלא כדרך גדילתו והכא אפילו לרבי יהודה קאמר דמייתי מינא אחרינא ונקט ליה כדרך גדילתו דאפילו חוץ לאגד חשיב כמוסיף וכ"ש לרבנן והא דקאמר בסנהדרין (דף פח:) למ"ד אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף והשתא ניחא דת"ק דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב אין מוסיף עליהן ומסתמא היינו רבנן בר פלוגתייהו דלא בעו אגד ואפ"ה איכא בל תוסיף והיינו כגון דנקיט ליה דרך גדילתן.
חידושי הריטב"א שם "אמר מר ...דאתו למסרך"
אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מהו דתימא האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי קמ"ל. איכא למידק מהא דאמרינן בפרק אלו הם הנחנקין (סנהדרין פ"ח ב') והרי לולב שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ואין מוסיפים עליהם ואם הוסיף גורע, ואמרינן מאי קא סבר אי קסבר לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואמרינן נמי לעיל כיון דאמר רבי יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין, אלמא לרבנן דאמרי לולב אין צריך אגד לא הוו חמשה דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ובתוספות תירצו דודאי אפילו לרבנן עובר על המין החמישי משום בל תוסיף ולגבי הא לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, כענין כהן עולה לדוכן ומוסיף ברכה אחת משלו עובר משום בל תוסיף (ר"ה כ"ח ב'), והישן בשמיני לוקה אע"ג דכל יום ויום לחודיה קאי, אלא דלרבנן נהי דעובר על החמישי משום בל תוסיף לא אמרינן בשאר המינין שהוא גרוע ועומד כיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והרי קיים מצותו כראוי אלא שעובר משום בל תוסיף לרבנן כשנוטל אותו מין דרך גדילתו, אבל באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדילתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין, שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף כדאמרינן לעיל, אבל לרבי יהודה כיון דלולב צריך אגד והאגד הוא מכלל המצוה יש בו משום בל תוסיף ואם הוסיף גורע ולא יצא ידי חובתו והיינו ההיא דלעיל.
ובדבריהם [קשה] מה שנהגו להוסיף בהדס וערבה ולא חששו משום בל תוסיף אמאי, דהא אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי לרבנן אין זה מציל מבל תוסיף, וכי תימא דבכל שהוא ממינו ליכא משום בל תוסיף, הא ליתא דהא אמרינן התם אי הכי תפילין נמי אי דאיתא ביתא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואמרינן נמי במסכת ר"ה פרק ראוהו (כ"ח ב') שהניתנין במתן אחד שנתנן במתן ארבע שיש בו משום בל תוסיף, ומכאן יש לי ראיה גמורה שאפילו במין אחד יש בו משום בל תוסיף, ואם כן לרבותינו בעלי התוספות למה מוסיפים בהדס וערבה ושמואל נמי היכי מוסיף בהדס כדאוכחנא לעיל, והא לא קשיא לי כלל לפום מאי דכתיבנא דבארבעה מינין לא נתנה בהן תורה שיעור למעלה והרשות בידו להוסיף כמו שירצה אבל כשהוסיף מינין אחרים יש בו משום בל תוסיף, ומ"מ עדיין קשה לדבריהם מה שנהגו להוסיף הדס שוטה והוא כמין אחר, וי"ל דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו, ואפשר שהמנהג שלא כדעת התוספות, והשתא דהכי הוא כל שנתנה תורה שיעור יש בו משום בל תוסיף אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן הכא ובכהן שעולה לדוכן.
ומה שתוקעין בר"ה יותר מט' תקיעות שאמרה תורה מתקנתא דרבי אבהו בקסרין הא אמאי, דאע"ג דכל תקיעה באנפי נפשה קיימא איכא משום בל תוסיף, וי"ל דכיון שאין עושין כן משום תוספת אלא מן הספק שמא לא יצאו בראשונות שוב אין כאן משום בל תוסיף אבל אם בא לתקוע ד' סימנין כדי לעשות ד' תרועות שאמרה תורה הרי הוא עובר משום בל תוסיף. אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן התם בפ"ק (ט"ז א') אמר רב יצחק מפני מה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן, והא התם דנפקי ידי חובתם בין בתקיעות שמיושב בין בתקיעות שמעומד, וכדמוכח ממתניתין דמי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר וגמרא דעלה וכדכתיבנא, ואפילו הכי עבדי להו תרי זמני כדי לערבב את השטן, ואמאי והא איכא משום בל תוסיף כיון דאמרת דלא אמרינן בהא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וי"ל דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה, שמוסיף במנינן או בשיעורן, שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף (בסימנין) [במינין], אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזר וכופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו, וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת, ואע"פ כן אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף, וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים, דליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא, אלא ודאי כדאמרן, ובתפלה גם כן התירו להתפלל כל היום דרך נדבה, אלא ודאי שכל שכופל מצוה שאינו חייב לכופלה ואינו עושה אותה להוציא לאחרים אסור לו לחזור ולברך עליה משום ברכה לבטלה אלא שבמקום שהתירו חכמים כגון תפלה דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו, מעתה אין בכפילת תקיעות ראש השנה משום בל תוסיף אף לפי שיטת רבותינו בעלי התוספות, אי נמי והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז"ל אין בו משום בל תוסיף תדע שהרי ישנין בשמיני ע"פ חז"ל כנ"ל.
אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכל היכא דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כההיא דלעיל ודפרק אלו הן הנחנקין ולא מפקינן להו מפשטייהו, ובהכי לא קשיא מידי בתקיעות של ר"ה, ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף אחת משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכה וברכה בלחודה קיימא, שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים הוה ליה כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודיה כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתיים, והא דאמרינן הכא דאין מוסיפין עליהם אפילו לרבנן ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דלמא אתי למסרך ואפילו הכי ממינו מוסיפין ואפילו מדרבנן משום נוי דבהא לא חיישינן לסירכא, ואפילו הדס שאינו עבות כיון שהוא ממינו שהעבות ושאינו עבות הכל נעשה באילן אחד אין חוששין בו דלא גרע מסיב ודקלא דחשיב ליה רבי יהודה מינו, וכן יש לפרש לשיטת התוספות לפי המנהג, אבל עדיין אני מפקפק דאתו למסרך.
סנהדרין פח: המשנה והגמ' עד "גרוע ועומד הוא"
משנה. חומר בדברי סופרים מבדברי תורה; האומר אין תפילין, כדי לעבור על דברי תורה - פטור. חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים - חייב.
גמרא. אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע. ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה. - והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע! - בלולב מאי סבירא לן? אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד - גרוע ועומד הוא.
תוס' שם בד"ה אי סבירא לן
אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד וכו' - משמע אבל אי סבירא לן דצריך אגד לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרי' בריש לולב הגזול (סוכה דף לא.) דקאמר רבי יהודה אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא דכיון דאמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי עבדי ליה ממין אחר הוה ליה ה' מינין ותימה דאמר התם (שם:) ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד אי אייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל מאי קא תלי טעמא דהאי לחודיה קאי משום דלולב צריך אגד אדרבה מטעם זה יש לנו לומר יותר דאסור ומיהו י"ל דהתם בדמנח ליה חוץ לאגד אבל קשה דמשמע דמסיק לר' יהודה דלא אמר האי לחודיה וכ"ש לרבנן והכא משמע דלרבנן אמר האי לחודיה קאי וי"ל דהתם מדרבנן אסור ור"ח ל"ג התם הואיל ואמר ר' יהודה וזהו לשונו מהו דתימא הואיל ואמרו חכמים בין אגוד בין שאינו אגוד כשר הלכך אין צריך אגד והאי יתירה דמוסיף על הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל ומיהו תימה אמאי לא משכח לולב לרבי יהודה בכי האי גוונא שאגד ג' מינין בפני עצמן דנעשה בכשרות ואחר כך אגד עמהן מין אחר דהוה ליה מוסיף גורע ויש לומר כיון דקודם נטילתו נפסל הוה ליה גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי הרי זה מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצות שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגביה נפק ביה.
מאירי סנהדרין שם
מה שכתבנו בלולב שמאחר שאין צריך אגד אם הוסיף בו מין חמישי לא נעשה עליה ממרא וכן בציצית וכן בתפילין אלמלא טעם שהזכרנו שאין בית החיצון רואה את האויר הא לדעת הפוסקים שלא הביאוה ונראה מדעתם שאינן פוסקין כן לא נעשה ממרא אף בתפילין לא נאמרו הדברים אלא לענין שאין הזקן נעשה עליהן ממרא אבל לענין המצוה ודאי נפסלה ולא יצא העושה ידי חובתו ולא עוד אלא שעבר משום בל תוסיף שהרי הישן בסוכה בשמיני עובר משום בל תוסיף וראיה לזה מה שאמרו בענין לולב ארבעת מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן והקשו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה נקרא תוספת קמ"ל והרי סוגיא זו הפך סוגיא האמורה כאן שאמרו בפירוש האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שזו שבכאן לא נאמרה אלא לענין זקן ממרא שלא ליהרג עליה וזו שבמסכת סוכה לענין המצוה ולפסלה ומה שאמרו שם שלדעת האומר אין צריך אגד אוגדין אותו לכתחלה שלא במינו בזו אין דעתו אלא לתקן הלולב ולא להוסיף וזהו שכתבו גדולי המחברים שאם רצה להוסיף בהדס מוסיף אבל שאר מינין אם גרע או הוסיף פסול ומה שנשתנה ההדס אצלם יותר משאר מינין כתבו הטעם הם בעצמם בתשובת שאלה מפני שתוספת ההדס נמצא כתוב בביאור לחכמים והוא ענין ההושענא ומ"מ שאר גאונים משוים בזו הערבה עם ההדס הא בלולב ואתרוג מיהא מודים שנפסלו בתוספת ונמצאו לדעתנו שהשלמנו דעת גדולי המחברים ושיטת סוגיא שבמסכת סוכה עם סוגיא זו ואף לדעת שונאי שלום שאמרו על כל פנים שסוגיא זו חולקת עמהם יש לומר שנראה להם לדחות סוגיא זו מפני אותה של מסכת סוכה שהיא עיקר מקומה:
ויש נוטים לבצוע בדרך אחרת והוא שזה שנאמר כאן האי לחודיה קאי ושאין התוספת כלום פירושו בשלא אגדן יחד וזו של מסכת סוכה בשאגדן ולשיטה זו נחלקו בתחיבה אם נדונת כאגד אם לאו ודעת רבותי שהתחיבה אינה כאגד וי"מ לפסוק שהתוספת פוסל ובסוגיא של מסכת סוכה בשהוסיף לולב שני או אתרוג שני דומיא דהדס שכל שהוסיף באותו מין בעצמו שהוא מחוייב יורה שהוא מכוין להוסיף וסוגיא שבכאן בתוספת מין אחר שאין הדבר במכוין להוסיף אלא כאוחז בידו דבר אחר קודם נטילת הלולב במקרה וחכמי פרובינצא מכריעים בחבוריהם בהפך סברא זו ויש מתרצים בה כאן לכתחלה כאן דיעבד ולא אמרוה כאן אלא שלא נעשה גורע מפני שאין המצוה פסולה בכך שאע"פ שעבר בבל תוסיף מ"מ יצא ידי מצוה וכשאמרו שם אין מוסיפין עליהם פירושו משום בל תוסיף אלא שמ"מ יצא ידי מצוה ולזה הסכימו גדולי הדורות והדברים נראין אלא שהרבה גאונים כתבוה כשיטתנו שבכל מין פסל ואפילו שבמסכת בלא אגד אלא שכללם בידו כאחד וכל שכן בתחיבה וסוגיא זו לא נאמרה אלא לענין הזקן:
גדולי המפרשים נוטים לומר שבכלם כל המוסיף פסל ואפילו הזקן נהרג עליה ולא נאמרה סוגיא זו אלא על ענין הלשון שאין דומות למה שנאמר על התפילין כלומר לדרך שאתה שואל בו אי אתה מוצאה אלא לענין תפילין ומ"מ לענין פסק חייב בכלם וכבר האריכו בזה בהגהותיהם וחוץ מכבודם אין דבריהם נראין בזו ובמקום אחר כתבו בהגהותיהם בענין הלכות לולב שאין התוספת פוסל והדברים מתמיהים אף בענין ציצית כתבו גדולי המחברים בנוסח זה הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל את הראשונה מתיר את הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר התוספת או חתך נמצא השאר נעשה מן העשוי וגדולי המפרשים מגיהים שאין התוספת פוסל ואפילו נתכוין להוסיף וראייתם ממה שאמרו בפרק התכלת הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה תעשה ולא מן העשוי והקשה לו מדאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ר"ל שהטיל ציצית על ציצית ותירץ רבא בבל תוסיף קאי הא מעשה ליכא כלומר בזו ראוי הוא שתהא כשירה שעשיית התוספת בל תוסיף הוא דאיכא הא מעשה ליכא כלומר מכיון שעובר בבל תוסיף אינו נקרא מעשה שהרי אין מעשיו כלום וכשחותך את הראשונה הוא הוא תעשה של אחרונה ורב פפא שהקשה לרבא ודלמא האי גברא לאו לאוסופי קא אתי אלא לבטול קמיתא וליכא בל תוסיף ונמצא תוספתו מעשה ואפילו הכי כשירה ולא חיישינן לתעשה ולא מן העשוי לאו דאי אתי לאוסופי מיפסיל אלא לאשמעינן דאי נתכון לבטל ליכא בל תוסיף ומ"מ לדעתנו אנו גורסים בפירושו של רבא השתא בל תוסיף איכא מעשה ליכא בתמיהא כלומר האיך יעלה על הדעת בהטיל למוטלת שכשירה ואחר שמעשה זה הועיל להיותו עובר על בל תוסיף האיך אפשר שלא לקרותו מעשה לדונו בעשוי אלא ודאי אי אפשר בהטיל למוטלת כשירה אחר שעבר עליה בבל תוסיף והקשה רב פפא שמא בנתכון לבטל היא שנויה שאין בה בל תוסיף ומתוך כך כשירה אע"פ שהוא מעשה דלתעשה ולא מן העשוי לא חיישינן וחזרה קושיתינו למקומה ומ"מ לענין פסק כל שנתכוין לבטל הרי כמעשה וחתיכת הראשונה מעשה אחד הוא אבל כל שנתכון להוסיף אין החתיכה שאח"כ מאותו מעשה ונמצא שהלכה בהטיל למוטלת שבנתכון לבטל כשרה וכן הטיל לבעלת שלש אע"פ שמתכוין להוסיף כנף רביעי אין מחשבתו מועלת לעשותו מעשה אחד ונמצא שהוא בדין תעשה ולא מן העשוי והדברים נראין:
שו"ת הרשב"א א:תסח
שאלת עוד בשלשים ושנים חוטין שבציצית וכן בעשרים קשרים אם הוסיף על מנינן אם היא פסול? או שנאמר שאין להם שיעור למעלה כמו בשלשה הדסים של לולב? אע"פ שמנינן של אלו ושל אלו עיקרן מדברי תורה.
תשובה בזה ראיתי להשיב לך על אחרון ראשון. אמרת שאלו ואלו עיקרן מדברי תורה וכמדומה שבזה העברת עיניך שמנין הקשרים אינן דברי תורה. ואפילו בקשר העליון לא אמרו שיהא דבר תורה אלא מפני שדרשוהו משום דכתיב (דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. הא שאר קשרים אינן דאורייתא. וכן מה שהבאת ראיה שאינו פסול והבאת ראיה מהדס שמוסיפין עליו אין זה כלום. דודאי בארבעה מינין שבלולב אמרו בגמרא שיש בהן משום בל תוסיף בין במינן בין שלא במינן. ואפילו למאן דאמר לולב אין צריך אגד ואם הוסיף שני אתרוגין שני לולבין יש בו משום בל תוסיף. ואל תטעה באותה שאמרו בסנהדרין (פ"י דף פ"ז) אינו נעשה זקן ממרה עד שיורה בדבר שעקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. ולא אשכחן אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה. דאלו בלולב למאן דאמר צריך אגד גרוע ועומד הוא. ולמאן דאמר אין צריך אגד האי באנפי נפשא קאי והאי באנפי נפשי' קאי. דמשמע לך לכאורה דאין בו משום בל תוסיף. ליתה דמשום בל תוסיף ודאי איכא כדאיתא התם בגמרא בסוכה (דף ל"א). והאי דסנהדרין לא אמרו אלא אם נטלו אם יצא בו אם לאו. דלמאן דאמר צריך אגד גרוע ועומד הוא. ולמאן דאמר אין צריך אגד אינו גרוע ואין זה מקום אריכות. אלא שבהדס אין בו משום בל תוסיף מפני שהוא לנוי וכל לנאותו מותר. וכדאיצטריך רבי יהודה למימר באנשי ירושלים אוגדין לולביהן בגמונית של זהב. ומכל מקום למה שאמרת אם הוסיף בחוטין אם הוא פסול. אם נוסיף ודאי פסול כדאי' בההיא שמעתא (סנהדרין פ"ז) דאמרי' התם והא איכא ציצית דעקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרי'. ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע. ודחי וציצי' מאי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא משום דקיי"ל דקשר עליון דאורייתא.
רמב"ם הל' לולב ז:ה-ז וראב"ד שם
ה.
ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב, ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה לו.
ו.
מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.
ז.
כמה נוטל מהן, לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא, אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע [לא] פסל.
ראב"ד: אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינן ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול. א"א לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת וגירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמר רבא /סוכה/ (לו) מאי טעמא דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד וכ"ש לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרי' (סנהדרין פח) האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.
רמב"ם ממרים ד:ג וראב"ד שם
ואם לא תביא המחלוקת לידי כך הרי זה פטור, חוץ ממצות תפילין בלבד, כיצד הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות הרי זה חייב, והוא שיעשה בתחילה ארבעה בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון, שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול, וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר זה אומר פסול וזה אומר כשר, זה אומר יצא ידי חובתו וזה אומר לא יצא, זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מן המיתה, וכן כל כיוצא בזה.
ראב"ד: חוץ ממצות תפילין בלבד וכו'. א"א זה שבוש לדעת ר' מאיר הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת רבי יהודה הוא שחייב בתפילין והוא הדין לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב, ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאינן דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ורבי אושעיא שאמר השמועה ורבי אלעזר תלמידו הוא שאומר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין ואם תאמר בלולב וציצית נמי משכחת לה שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר ח' חוטין והוסיף התשיעי זה אינו כלום וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש שהרי יש בהן משום תעשה ולא מן העשוי שהאגד משלים המצוה וצריך להתירו ולחזור ולקשור ויש שאומרים דוקא בתפילין משום דכתיב ע"פ התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ולדעת רבי יהודה דמחייב על הוראת מצות עשה ואומר אני דמודה רבי יהודה בחייבי כריתות אע"פ שאין בהם זה הדקדוק שאין ראוי לדקדק אלא במצות עשה דשייך ביה לא תסור מן הדבר אבל תעשה אותו וזו היא מצות עשה עכ"ל.+