ערובין צה.-צו
משנה. המוצא תפילין - מכניסן זוג זוג, רבן גמליאל אומר: שנים שנים. ...
גמרא... דכולי עלמא - שבת זמן תפילין הוא. והכא במצות צריכות כוונה קמיפלגי. תנא קמא סבר: לצאת בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר: לא בעי כוונה.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא לצאת לא בעי כוונה. והכא, לעבור משום בל תסיף קמיפלגי. דתנא קמא סבר: לעבור משום בל תסיף - לא בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר: לעבור משום בל תסיף - בעי כוונה. ואיבעית אימא: אי דסבירא לן דשבת זמן תפילין - דכולי עלמא לא לעבור בעי כוונה, ולא לצאת בעי כוונה. והכא בלעבור שלא בזמנו קמיפלגי. תנא קמא סבר: לא בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר: לעבור שלא בזמנו - בעי כוונה. - אי הכי, לרבי מאיר זוג אחד נמי לא! ועוד: הישן בשמיני בסוכה ילקה! - אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.
רש"י שם
תנא קמא סבר מצות צריכות כוונה - שהעושה מצוה צריך שיכוין בה, הלכך זוג אחד - אין טפי - לא, דאי מכוין למצוה - איכא בל תוסיף בחד, ואי לא מכוין למצוה - תרוייהו משאוי נינהו, ואין כאן מצוה.
ורבן גמליאל סבר מצות אין צריכות כוונה - הלכך: מצוה - איכא, בל תוסיף ליכא, דאין עובר על בל תוסיף אלא אם כן נתכוון למצוה, וזה לא נתכוון, ובכל חד אמרי האי למצוה, ולבי מגמגם לומר דכיון דלאו תכשיט נינהו, נהי דבל תוסיף ליכא, איסור שבת מיהא לא פקע, והא ליכא למימר דלכולי עלמא תכשיט הם, דאם כן לתנא קמא אמאי אסור, לא ליכוין ולא ליתסר, וליכא למימר נמי דלתנא קמא לא הוו תכשיט, ולרבן גמליאל הוו תכשיט - דאם כן לוקי פלוגתייהו בהכי, ועוד: היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן, ונראה לי דהכי גרסינן: תנא קמא סבר מצות אין צריכות כוונה, ולכולי עלמא תכשיט הן, הלכך, כיון דלענין מיפק ידי חובתיה נפיק בלא כונה - לענין בל תוסיף נמי, אף על גב דלא מכוין להו למצוה - איכא בל תוסיף, כיון דזמן תפילין הוא, ורבן גמליאל סבר: צריכות כוונה, לצאת ידי חובתו, הלכך בבל תוסיף נמי לא עבר עד דמיכוין למצוה.
ואיבעית אימא - לענין לצאת, כולי עלמא לא פליגי דידי חובתיה נפיק, אף על גב דלא איכוון, ולענין בל תוסיף פליגי, לתנא קמא, כי היכי דלענין מפיק נפיק, לענין בל תוסיף נמי עבר, ולרבן גמליאל, אי לא מכווינן למצוה - לא עבר.
ואיבעית אימא אי סבירא לן - דלכולי עלמא שבת זמן תפילין, לא לעבור ולא לצאת בעי כוונה ואיכא בל תוסיף, אלא, שבת לאו זמן תפילין הוא, ובהא פליגי, דתנא קמא סבר שלא בזמנו נמי, אפילו בלא כוונה - מצוה היא, ותוספת עמה, ולרבן גמליאל שלא בזמנו ואינו מתכוין, אין כאן רמז מצוה, ואין כאן תוספת.
זוג אחד נמי לא - דיש כאן תוספת, שמוסיף שבת על החול למצות תפילין.
ועוד הישן בשמיני בסוכה ילקה - דמוסיף שמיני על השביעי, ואנן מיתב יתבינן בשמיני בספק שביעי לכתחלה, אלא שלא בזמנו בלא כוונה - לאו תוספת הוא ולהכי שרינן, דאי שמיני הוא - לא מכוינן למצות סוכה.
מחוורתא כדשנינן מעיקרא - בשבת זמן ולאו זמן תפילין הוא, קא מיפלגי.
ראש השנה כח.-כט.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא. כפאו מאן? אילימא כפאו שד - והתניא: עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו! - אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים. אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא. פשיטא, היינו הך? - מהו דתימא: התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל
אבל הכא - +ויקרא כג+ זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן. אלמא קסבר רבא: מצות אין צריכות כוונה. איתיביה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. מאי לאו - כוון לבו לצאת? לא, לקרות. - לקרות? הא קא קרי! - בקורא להגיה. תא שמע: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. מאי לאו: אם כוון לבו - לצאת! - לא, לשמוע. - לשמוע? והא שמע! - סבור: חמור בעלמא הוא. איתיביה: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - כסבור חמור בעלמא הוא, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה - לאו בתוקע לשיר? - דלמא דקא מנבח נבוחי. אמר ליה אביי: אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה! - אמר לו: שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף ברכה אחת משלי, כגון +דברים א+ ה' אלהי אבותכם יסף עליכם - תלמוד לומר +דברים ד+ לא תספו על הדבר. והא הכא, כיון דבריך ליה - עברה ליה זמניה, וקתני דעבר! - הכא במאי עסקינן - בדלא סיים. - והתניא: סיים! - סיים ברכה אחת. - והתניא: סיים כל ברכותיו! - שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא - הדר מברך, כוליה יומא זמניה הוא. ומנא תימרא? - דתנן: הניתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין מתנה אחת - ינתנו מתנה אחת, מתן ארבע במתן ארבע, ינתנו במתן ארבע, מתן ארבע במתן אחת, רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על בל תגרע! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על בל תוסיף. אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר בל תוסיף - אלא כשהוא בעצמו, אמר לו רבי יהושע: לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. ועוד אמר רבי יהושע: כשלא נתת - עברת על בל תגרע, ולא עשית מעשה בידך. כשנתת - עברת על בל תוסיף, ועשית מעשה בידך! והא הכא, כיון דיהיב ליה מתנה מבכור - עברה ליה לזמניה, וקתני דעבר משום בל תוסיף, לאו משום דאמרינן: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה, כוליה יומא זמניה. - [ממאי]? דלמא קסבר רבי יהושע: מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן. - אנן הכי קאמרינן: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא - לותיב ממתניתין! מתניתין מאי טעמא לא מותיב - כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה, כוליה יומא זמניה הוא, ברייתא נמי, כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא - הדר מברך, כוליה יומא זמניה! - ורב שמן בר אבא: התם - לא סגי דלא יהיב, הכא - אי בעי - מברך, אי בעי - לא מברך. רבא אמר: לצאת - לא בעי כוונה, לעבור - בעי כוונה. - והא מתן דמים לרבי יהושע, דלעבור, ולא בעי כוונה! אלא אמר רבא: לצאת - לא בעי כוונה, לעבור, בזמנו - לא בעי כוונה, שלא בזמנו - בעי כוונה. אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי. אלמא קסבר: משמיע בעי כוונה מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. וכי כוון לבו מאי הוי? היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה! - הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא. תא שמע: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע, מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע - משמיע לעצמו. וקתני: לא יצא! - תנאי היא, דתניא: שומע - שומע לעצמו, ומשמיע - משמיע לפי דרכו. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים - בשליח צבור, אבל ביחיד - לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע.
מלחמות ה' שם
רמב"ם הלכות חמץ ומצה ו:ג ומגיד משנה שם
אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול יצא ידי חובתו, אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
רמב"ם הלכות שופר ב:ד
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע.
רמב"ם הלכות תפילה יד:יב
אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר, בשעה שכל כהן עולה לדוכן כשהוא עוקר רגליו לעלות אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהיה ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם, וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, ואחר כך מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם, וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שמשלים אומר עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.
שלחן ערוך אורח חיים תרנד:יד ומגן אברהם שם
מחבר: לא יוסיף מין אחר על ארבעת המינים, משום בל תוסיף
מגן אברהם:
משום בל תוסיף - בטור כתוב דוקא אם נטלו לשם מצוה והקשה הרב"י דהא איתא בר"ה דף כ"ח דלעבור בזמנו לא בעי כונה עכ"ל ולכן סתם פה בש"ע לומר דאפי' לא נטלו לשם מצוה עובר ולא ראה מ"ש רי"ו נ"ג ח"ג דהנ"מ אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונ' אבל לדידן דצריכים כוונה כמ"ש סי' ס' סעיף ד' אינו עובר עד שיכוין וכ"ה ר"פ י' דערובין בגמ' ודעת המ"מ והר"ן דאין עובר משום בל תוסיף דהאי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי אלא דלכתחלה לא יעשה כן דנראה כמוסיף ואפשר שזהו דעת הטור והב"י ומ"ש הטור אם נטלו לשם מצות לולב כוונתו לתרץ מ"ש מאגד דשרי שלא במינו וע"ז כתב דהתם אינו עושה למצוה אלא לנוי בעלמא והתו' כתבו דשאני אגד דאינו נוטלו דרך גדילתו: