כל שהכסף בידו ידו על העליונה – מקורות

בבא מציעא מז:

כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו וכו'. אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. - סוף סוף, מאן דשדא דליקה בעי שלומי! - אלא, גזירה שמא תפול דליקה באונס. אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה, טרח ומציל, ואי לא - לא מסר נפשיה טרח ומציל. ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה. מאי טעמא דריש לקיש - אמר קרא: (ויקרא כ"ה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - דבר הנקנה מיד ליד. ורבי יוחנן אמר: מיד - למעוטי קרקע דלית בה אונאה. - וריש לקיש: אם כן לכתוב קרא וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו, או קנה למה לי? שמע מינה למשיכה. - ורבי יוחנן: או קנה מאי עביד ליה? - מיבעי ליה לכדתניא: וכי תמכרו ממכר אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין? תלמוד לומר או קנה אל תונו. - וריש לקיש: תרתי גמר מיניה. תנן, רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה. מוכר הוא דמצי הדר ביה, לוקח לא מצי הדר ביה. אי אמרת בשלמא מעות קונות - משום הכי מוכר מצי הדר ביה, לוקח - לא מצי הדר ביה. אלא אי אמרת מעות אינן קונות - לוקח נמי ליהדר ביה! - אמר לך ריש לקיש: אליבא דרבי שמעון - לא קאמינא, כי קאמינא - אליבא דרבנן. - בשלמא לריש לקיש - היינו דאיכא בין רבי שמעון לרבנן. אלא לרבי יוחנן, מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן? - איכא בינייהו דרב חסדא, דאמר רב חסדא: כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות. רבי שמעון - לית ליה דרב חסדא, רבנן אית להו דרב חסדא.

רש"י שם

אי אמרת בשלמא דבר תורה מעות קונות - ומשיכה תקנתא דרבנן היא - אתא ר' שמעון למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר, דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו, מימר אמר: עדיין שכרי תלוי בהם, שאם יתייקרו - אחזור בי, ולוקח לא מצי הדר ביה, דמעות קונות, אלא אי אמרת מן התורה מעות אינן קונות - לוקח נמי יחזור!....

כך תקנו חכמים משיכה ללוקח - לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך, דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל, שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר: חוזרני בי...

תוספות שם

אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי מוכר הדר ביה ולא לוקח - פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא יחזור אם יוזלו וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפילו לר' שמעון דלקמן (דף מט:) אמתניתין דר"ש אומר כל שהכסף בידו מייתי עובדא דההוא גברא דיהב זוזא אחמרא ובעו למנסבי' דבי פרזוק רופילא אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו בלקוחות משמע דאף לר"ש אית ליה דרב חסדא ואפי' מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי מדלא א"ל זיל קבל עלך מי שפרע כדאמר ר' יוחנן לרבי חייא בר יוסף דזבין מלחא ואייקר כו' ולכך טרח מוכר ומציל שלא יחזור בו לוקח ולא יעמוד אפילו במי שפרע ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח פרק איזהו נשך (לקמן דף עד:) דקאמר כי קאמר ר"ש מוכר חוזר ולא לוקח בחד תרעא שעמד השער במקומו בתרי תרעי מי אמר לשם יודה דאף לוקח יכול לחזור דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לית ליה והא דקאמר בשמעתין דר"ש לית ליה דרב חסדא היינו היכא דלא הוזל ולא הוקר דלרבנן ורב חסדא שניהם חוזרים ולר"ש מוכר יכול לחזור בו מפני שהכסף בידו ולא לוקח.

הגהות האשר"י, ב"מ קלא: מדפי הרא"ש

גבי הא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות משמע מלשון רש"י מה שהלוקח יכול לחזור בו קודם משיכה – היינו דוקא קודם שנשרפו, כשיראה דליקה יחזור בו, אבל אחר שנשרפו – אינו יכול לחזור בו. ור' תם מפרש אפילו לאחר שנשרף יכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא כיון שמפסיד הכל.

רי"ף, ב"מ כח: בדפיו

מתני' כיצד משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו חכמים מי שפרע מדור המבול [הוא] יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:

גמ' א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה ממונו לא כ"ש ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה סוף סוף לאשלומי בעי אלא גזרה דלמא נפלה דליקה באונס דאי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה וטרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזבינא ואיתניס דלמוכר איתניס ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או תן לי את מעותי ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואי איתניסו איתניסו ליה טעמא מאי תקינו רבנן משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותא דלוקח נינהו אי נפלה ליה דליקה באונס איהו טרח ומציל להו ואע"ג דה"מ לר"ש אינון מדר"ש נשמע לרבנן.

בעל המאור שם

כתב הרי"ף ז"ל: שמעינן מהא דכמה דלא משכי לוקח לזביניה ואיתניס דלמוכר איתניס. ולי לא נראה כן, שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתיה בעולם, כיון דקי"ל דמעות קונות מדבר תורה אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים. והיינו דאמרינן: מה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. ואי מוקמת להו ברשותיה, מסר נפשיה וטרח מציל, כי היכי דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה. והיינו דאמרינן בגמרא עיקר המשיכה לא תקנוה אלא במוכרין, ואגב מוכרין תקנוה ללקוחות. ואילו היה כדברי הרב, אדרבא, עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היתה...

כך נראה לי, וידעתי גם אני שאין כן דעת הגאונים כולם ז"ל.

[מלחמת ה' שם]

רבינו חננאל בבא מציעא מז:

יכול מוכר למימר, הואיל ואי מתניסו פירי לדידי מתניסו – אכתי לדידי נינהו ולא זכה בהו לוקח, הלכך אי בעינא למהדר – הדרנא בי

רמב"ם הלכות מכירה כ:ו

נמצאת אומר שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר לו הלוקח תן לי מקחי או החזר לי את מעותי, ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר את הדמים, שהרי תקנו חכמים משיכה, לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר, לא תקנו לו חכמים משיכה, שהרי המקח ברשות הלוקח, ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

נימוקי יוסף, ב"מ כח: בדפי הרי"ף

כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג דכשחוזר בו הלוקח מחמת שנאנסו אינו מקבל עליו מי שפרע דליכא מי שפרע אלא היכא שהמוכר מעמיד לו מקחו ולוקח אינו רוצה לקבלו משום זילא. אבל היכא שנאנס, דלא שקיל מידי, לא. ואמרו משמיה של רבינו האי ז"ל דדוקא בשהגיע האונס, אבל אי חחוזר בו מחמת פחד אונס כההוא (דף מט:) דיהיב זוזי אחמרא והדר ביה מחמת דבעי למינסביה בי פרזק רופילא מקבל עליה מי שפרע... אע"פ שלא כתבו כן ר' תם והראב"ד...

חולין פג.

מתני'... בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר - כופין אותו לשחוט; לפיכך, אם מת - מת ללוקח, אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך, אם מת - מת למוכר.

גמ'... בארבעה פרקים אלו [וכו']. והא לא משך!... רבי אלעזר אומר, אמר רבי יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה, דאמר רבי יוחנן: דבר תורה - מעות קונות, ומה טעם אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חטיך בעליה.