אופי קניין חליפין – מקורות

בבא מציעא מה: - מז: *מכיון שגמרא זו ארוכה מאוד, הדגשתי את הנקודות המרכזיות באותיות שמנות*

איתמר, רב ולוי, חד אמר: מטבע נעשה חליפין, וחד אמר: אין מטבע נעשה חליפין. - אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין - משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלא. תנן: הזהב קונה את הכסף, מאי לאו בחליפין, ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין! - לא, בדמים. אי הכי הזהב קונה [את] הכסף? מחייב מבעי ליה! - תני: הזהב מחייב. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: הכסף אינו קונה את הזהב. אי אמרת בשלמא בדמים - היינו דאמרינן דהבא פירא וכספא טבעא, וטבעא פירא לא קני. אלא אי אמרת בחליפין - תרוייהו לקנו אהדדי. ועוד, תניא: הכסף אינו קונה את הזהב. כיצד? מכר לו עשרים וחמשה דינר של כסף בדינר של זהב, אף על פי שמשך את הכסף - לא קנה עד שימשוך את הזהב. אי אמרת בשלמא בדמים - משום הכי לא קני. אלא אי אמרת בחליפין - נקני! - אלא מאי - בדמים? אי הכי אימא רישא: הזהב קונה את הכסף, כיצד? מכר לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף, כיון שמשך את הזהב - נקנה כסף בכל מקום שהוא. אי אמרת בשלמא בחליפין - היינו דקתני נקנה כסף בכל מקום שהוא. אלא אי אמרת בדמים - האי נקנה כסף בכל מקום שהוא? נתחייב גברא מיבעי ליה! - אמר רב אשי: לעולם בדמים, ומאי בכל מקום שהוא - כמות שהוא, כדאמר ליה. אי אמר ליה מארנקי חדשה יהבינא לך - לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אף על גב דעדיפי מינייהו. מאי טעמא? דאמר ליה: לישנן קא בעינא להו.

אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין, אקנויי - מיקנו בחליפין, מידי דהוה אפירא לרב נחמן. פירא לרב נחמן, לאו אף על גב דאינהו לא עבדי חליפין אקנויי מקנו בחליפין, טבעא נמי לא שנא. - מיתיבי: היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אמר לחבירו: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה, וחוזר ואומר: הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית. טעמא: דאין בידו מעות, הא אם יש בידו מעות - ליקני להו לאידך במשיכה, ופריק. דהכי עדיף דהוה ליה נכרי. ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין - ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר, ולפרוק! - דלית ליה סודר. ונקנינהו נהליה אגב קרקע! - דלית ליה קרקע. - והא עומד בגורן קתני! - בגורן שאינו שלו. - ואיכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי, דלית ליה ולא כלום! - אלא לאו שמע מינה: אין מטבע נקנה בחליפין, שמע מינה. ואף רב פפא הדר ביה. כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי בי חוזאי, אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה. כי אתא - נפק לאפיה עד תווך.

וכן אמר עולא: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רב אסי: אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין. - איתיביה רבי אבא לעולא: הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות ואפרנסם, ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות - מותר, ואם לאו - אסור. ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין - הויא ליה הלואה, ואסור! - אשתיק. - אמר ליה: דלמא אידי ואידי בפרוטטות שנו דליכא עלייהו טבעא, ואידי ואידי פירא הוו, ומשום הכי נקנו בחליפין. - אמר ליה: אין. דיקא נמי, דקתני: יפה דינר וטריסית. ולא קתני דינר יפה וטריסית, שמע מינה. - רב אשי אמר: לעולם בדמים ובפרוטטות, כיון דאית ליה - נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. תא שמע: כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפין. כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו - מטבע, ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין! - אמר רב יהודה, הכי קאמר: כל הנישום דמים באחר, כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפין. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: כיצד? החליף שור בפרה, או חמור בשור. שמע מינה. ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא מטבע, מאי כיצד? - הכי קאמר: ופירי נמי עבדי חליפין, כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור. הניחא לרב ששת דאמר: פירי עבדי חליפין, אלא לרב נחמן, דאמר: כלי - אין, אבל פירי - לא עבדי חליפין, מאי כיצד? - הכי קאמר: יש דמים שהן כחליפין, כיצד? החליף דמי שור בפרה, או דמי חמור בשור. מאי טעמיה דרב נחמן? - סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה, ומלתא דשכיחא - גזרו ביה רבנן, מלתא דלא שכיחא - לא גזרו ביה רבנן. - ולריש לקיש, דאמר: משיכה מפורשת מן התורה, הניחא אי סבר לה כרב ששת - מתרץ לה כרב ששת, אלא אי סבר לה כרב נחמן, דאמר: פירי לא עבדי חליפין ומטבע לא קני, היכי מתרץ לה? - על כרחך כרב ששת מתרץ לה. תנן: כל המטלטלין קונין זה את זה. - ואמר ריש לקיש: ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. - תרגמא רב אחא: בדינר אנקא ואניגרא, אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה. וצריכא, דאי אשמועינן פסלתו מלכות - משום דלא סגי כלל, אבל פסלתו מדינה, דסגי ליה במדינה אחריתי - אימא אכתי מטבע הוא, ואין מטבע נקנה בחליפין. ואי אשמועינן פסלתו מדינה - משום דלא סגי ליה לא בצנעא ולא בפרהסיא, אבל פסלתו מלכות דסגי ליה בצנעא - אימא אכתי מטבע הוא, ואין מטבע נקנה בחליפין - צריכא...

במה קונין? רב אמר: בכליו של קונה, דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה, כי היכי דלגמר ולקני ליה. ולוי אמר: בכליו של מקנה, כדבעינן למימר לקמן. - אמר ליה רב הונא מדסקרתא לרבא: וללוי, דאמר בכליו של מקנה, הא קא קני ארעא אגב גלימא. אם כן, הוו ליה נכסים שיש להן אחריות ונקנין עם נכסים שאין להן אחריות, ואנן איפכא תנן: נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות! - אמר ליה: אי הוה לוי הכא הוה מפיק לאפך פולסי דנורא! מי סברת גלימא מקנה ליה? בההיא הנאה דקא מקבל מיניה - גמר ואקני ליה. - כתנאי: +רות ד'+ וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. גאולה - זו מכירה, וכן הוא אומר +ויקרא כ"ז+ לא יגאל. תמורה - זו חליפין, וכן הוא אומר +ויקרא כ"ז+ לא יחליפנו ולא ימיר אותו, לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. - מי נתן למי? - בועז נתן לגואל. רבי יהודה אומר: גואל נתן לבועז.

תנא: קונין בכלי, אף על פי שאין בו שוה פרוטה. אמר רב נחמן: לא שנו אלא בכלי, אבל בפירי - לא. רב ששת אמר: אפילו בפירות. - מאי טעמא דרב נחמן: אמר קרא נעלו נעל - אין, מידי אחרינא - לא. מאי טעמיה דרב ששת - אמר קרא: לקים כל דבר. לרב נחמן נמי, הכתיב לקים כל דבר! - ההוא לקים כל דבר דניקנין במנעל. - ורב ששת נמי, הכתיב נעלו! - אמר לך רב ששת: מה נעלו דבר המסויים - אף כל דבר המסויים, לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז, דלא.

אמר רב ששת בריה דרב אידי: כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למקניא ביה. במנא - לאפוקי מדרב ששת, דאמר קונין בפירות. דכשר - לאפוקי מדשמואל, דאמר: קונין במרוקא. למקניא - לאפוקי מדלוי, דאמר בכליו של מקנה, קא משמע לן למקניא - ולא לקנויי. ביה רב פפא אמר: למעוטי מטבע, ורב זביד ואיתימא רב אשי אמר: למעוטי איסורי הנאה. איכא דאמרי: ביה, אמר רב פפא: למעוטי מטבע. דכשר אמר רב זביד ואיתימא רב אשי: למעוטי איסורי הנאה. אבל מוריקא לא אצטריך.

גיטין לט:

ההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע, אתיא בכיא קמיה, אמרה ליה: עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא? שקל כומתיה שדא בה, אמר לה: זיל קני הא וקני נפשך, אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו: לא עשה ולא כלום, מאן דחזא, סבר, משום דהלכה כר' שמעון, ולא היא, אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה.

רשב"א שם

ולא היא התם משום דהוה ליה כליו של מקנה. מהכא משמע דמשום דהו"ל כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף וכן פירש"י ז"ל לקמן, וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרי' בפרק הזהב קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקדושין דאמרי' התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו' ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה אלמא קנין כסף וחליפין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפי' בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה. אבל ר"ח ז"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואעפ"כ אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות, וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי ר"ח ז"ל י"ל כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה יצאתה מידי שעבוד וצריכה גט חירות, ובתוס' כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אלו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוס', ומיהו בתוס' חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרי' בקידושין.

רמב"ם וראב"ד הלכות עבדים ה:א-ג

א. עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה, וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים...

ג. כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את של עצמך או אין לי עסק בך וכן כל כיוצא בזה בענין זה שזה הוא גופו של גט שחרור ומוסר לו את השטר בפני שני עדים או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו הרי זה יצא לחירות שהרי גיטו וידו באין כאחד, אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין הרי את של עצמך אע"פ שהעידו עליו עדים בב"ד ואע"פ שקנו מידו עדיין לא נשתחרר שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי איברים, והכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום.

ראב"ד: אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין וכו' עד או בראשי איברים. א"א דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא [שאין] הלכה כר"ש שהכסף גומר בו, עכ"ל.

רמב"ם וראב"ד הלכות מכירה ה:ט

זה הקניין אין צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חבירו קנה, שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר, אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהן, בין בהגבהה, בין במשיכה, בין במסירה, בין בקנין, בין בכסף, בין בשטר או בחזקה קנה, ואף על פי שאין שם עדים.

ראב"ד: שאין שם עדים וכו'. א"א אין הכל מודים בקניין עכ"ל.

רמב"ם וראב"ד הלכות מכירה כט

ו. קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל....

ח. ...ואני אומר שאין מקח הקטן וממכריו במטלטלין קיימין אלא בשמשך או המשיך, אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו מקבלין מי שפרע.

ראב"ד: קטן היודע וכו' כמו שביארנו. א"א אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו וכן אני אומר שאם הקנו בקניין קנו שהקניין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההוא מעשה דגיטין דההוא דשדא לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה הוא בקניין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ"ל.

ט. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ואין קניין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול.

רא"ש בבא בתרא פרק ח סימן ה

איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו ענין ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום מקיימין אותה בקנין סודר שלא יחזרו בהן לכך נתנו לו שעה להתבוננות אבל בכל שאר קנינין הגבהה ומשיכה ומסירה כסף שטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כדי דבור.

נדרים מח:

ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא, אסרינהו לנכסיה עליה. אמרו ליה: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן, מאי? אמר להון: ליקני הדין, ואי הואי בר ברי צורבא מרבנן לקנייה. מאי? אמרי פומבדיתאי: קני על מנת להקנות הוא, וכל קני על מנת להקנות - לא קני; ורב נחמן אמר: קני, דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. אמר רב אשי: ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס?

ר"ן שם

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא - דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו ואפי' הכי חשבינן ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי האי קנה.

קידושין ג.

חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.

רש"י שם עמוד ב'

לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין.

תוס' שם ד"ה ואשה

פירש בקונטרס... וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש"פ ועוד כיון דתלי טעמא משום דגנאי הוא לה א"כ אמאי לא פריך בגמרא בנתיה דרבי ינאי דקפדו אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי כו' כי היכי דפריך לקמן (דף יא.) אמילתיה דב"ש ועוד קשה כיון דס"ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה א"כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה ועוד דלקמן (דף ה.) בעי בגמ' בשטר מנלן ומאי בעי ליגמר משדה לכך נראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא ה"ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף...

רשב"א שם

למעוטי חליפין סד"א כיון דגמרינן משדה עפרון וכו' ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות משו"פ כו'. הקשה הראב"ד ז"ל כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משו"פ הו"ל למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר דגמרינן מויצאה והיתה ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משו"פ לא גמרינן, ותירץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין אבל שטר על כרחין כיון דכתיב ויצאה והיתה אע"ג דלית בי' שו"פ גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר, והיינו דלא גמרינן שטר משדה דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון ואי גמרינן מיניה הוה אמרי' כיון דשטרא איתיה בפחות משו"פ אשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה, אלא אצטרכינן למילף מויצאה והיתה, ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא ה"נ א"כ ליקני אשה בחזקה דומיא דשדה, ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנוי לא שייכא בה חזקה, וקשיא לי דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו ואפ"ה נקנה בחזקה, ושמא מכיון שע"י חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי לו חזקה נמי שייכא ביה משא"כ באשה דלעולם אין גופה קנוי לו.

ומ"מ עדיין קשה דכיון שאין למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהיינו כסף היכי הוה ס"ד דתקנה בחליפין דומיא דשדה דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף, וכן הא דאמרי' חליפין איתנהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מיקניא נפשה ופרש"י ז"ל דגנאי הוא לה נימא בפחות משו"פ ליתנהו באשה בשו"פ איתנהו, דכיון דבפחות משו"פ לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה כי אית בהו שו"פ דלא קפדה אמאי ליתנהו בה, ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותם הכתוב דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן א"כ בכלל קיחה דשדה עפרון הם ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקי' כיון דאשכחן חליפין בפחות משו"פ על כרחין לא מדין כסף הן קונין שאין כסף קונה בפחות משו"פ אלא קניה אחרת היא שחדשה תורה שאינה בכלל כסף ואשה לא אמרה בה תורה קניה אלא כסף הלכך אין חליפין קונין בה, והטעם הזה מספיק אפי' לחזקה שלא עלה על דעת לרבות באשה קניות שבשדה אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף, וקשיא לי דא"כ למאי אצטריך לאסוקי במלתיה ואשה בפחות משו"פ לא מקניא דהא אפילו כי מקני' בפחות משו"פ נמי לא מיקניא בחליפין דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מנן אתיאן באשה.

ונ"ל דמעיקרא כי אמרי' כיון דגמרינן משדה עפרון מה שדה עפרון מיקני בחליפין כו' ואמרי' נמי ואימא הכי נמי לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן אלא הכי קאמר כיון דכסף דאשה מכסף דשדה גמרינן אלמא קניית אשה כקניית שדה וכיון דאשכחן להו דהוקשו קצת קניותיהן אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהיו נוהגות כן באשה קמ"ל מתני' דלא, ואימא הכי נמי דהא טעמא קאמרי' מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרי' ופריק כיון דחליפין איתנהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא, דמחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה, וא"ת מ"מ מאי קושיא לפי שחליפין איתנהו בפחות משו"פ נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שו"פ ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה, זו אינה קושיא דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משו"פ איתנהו כי עביד להו בכלי שוה מנה לא ייפה כחו מכח כלי שאינו שו"פ דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה הוה אמרינן כי יהיב לה פחות משו"פ לא מקניא נפשה אבל כי יהיב לה שו"פ מקניא נפשה וא"נ אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משו"פ הוינן אמרין כיון דקניה חשובה היא מקניא בה נפשה, אבל השתא דקי"ל דחליפין קני ע"מ להקנות הוא ולאו דידה נינהו אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי הא מ"מ לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן ודינן אפילו בפחות משו"פ איתי' וכיון שדין חליפין איתי' בפחות משו"פ לא חשיבא לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרה בפחות משו"פ, ולא דמי לשטר דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים כנ"ל.

והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרי' משדה עפרון לגמרי היכי הוה סלקא דעתין למילף מיניה חליפין והא שדה עפרון א"א לו בחליפין דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף, דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרי' אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולאו כשדה עפרון ממש, ומיהו בתוס' תירצו בהא בשם ר"ת ז"ל דעכו"ם נמי קונה בחליפין דלא אמרו בבכורות מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה אבל חליפין לא וכדמוכח לקמן גבי נמכר לגוי דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין אלמא בשאר דברים מהני חליפין לגוי.