שתות מקח ושתות מעות – מקורות
בבא מציעא מט:
משנה. האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף
לסלע, שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. הורה רבי
טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שליש למקח, ושמחו תגרי לוד.
אמר להם: כל היום מותר לחזור, אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון במקומינו, וחזרו לדברי
חכמים.
גמרא.
אתמר, רב אמר: שתות מקח שנינו, ושמואל אמר: שתות מעות נמי שנינו. שוי שיתא בחמשא,
שוי שיתא בשבעה - כולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן, ואונאה הויא. כי פליגי -
שוי חמשא בשיתא, ושוי שבעה בשיתא. לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן - אידי ואידי אונאה
הוי, לרב דאמר בתר מקח אזלינן - שוי חמשא בשיתא ביטול מקח הויא, שוי שבעה בשיתא -
מחילה הויא. ושמואל אמר: כי אמרינן מחילה וביטול מקח - היכא דליכא שתות משני
צדדים, אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד - אונאה הויא. תנן: האונאה ארבעה כסף מעשרים
וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. מאי לאו - דזבין שוי עשרים בעשרין וארבעה, ושמע מינה
שתות מעות נמי שנינו! - לא, דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרים. מי נתאנה - מוכר. אימא
סיפא: עד מתי מותר להחזיר - בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואמר רב נחמן: לא שנו אלא
לוקח, אבל מוכר - לעולם חוזר. אלא דזבין שוי עשרים וארבעה בעשרין ותמניא. תנן:
הורה רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח. מאי
לאו - דזבין שוי שיתסרי בעשרים וארבעה, ושמע מינה שליש מעות נמי שנינו! - לא דזבין
שוי עשרים וארבעה בשיתסר, מי נתאנה - מוכר. אימא סיפא: אמר להם כל היום מותר
לחזור, ואמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר! - אלא דזבין שוי
עשרים וארבעה בתלתין ותרין. תניא כוותיה דשמואל: מי שהוטל עליו ידו על העליונה.
כיצד? מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה - לוקח, יד לוקח על העליונה, רצה - אומר תן
לי מעותי, או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוה שש בחמש מי נתאנה - מוכר, יד מוכר על
העליונה. רצה - אומר לו תן לי מקחי, או תן לי מה שאוניתני.
רש"י שם
שתות
מקח שנינו - דוקא קתני מתניתין שתות למקח, שאם האונאה שתות לשויו של מקח הויא
אונאה, אבל אם פחות או יותר היא, אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה - אין זה
קרוי שתות להיות בו דין אונאה, וזהו דין אונאה שתות - להיות המקח קיים, ואין אחד
יכול לחזור אלא מחזיר אונאה, אבל אם פחות משתות - מחילה היא, ואין מחזיר לו כלום,
ואם יותר על שתות - שניהם חוזרין, אפילו רצה להחזיר לו האונאה - הרשות ביד שניהם
לחזור, הכי מוקמינן לה לקמן (נ:).
ושמואל
אמר שתות מעות נמי שנינו - מתניתין דקתני שתות למקח - לאו אשויו של מקח דוקא קאי,
אלא כל התנאי קרוי מקח, בין מעות שניתנו בו בין דמי החפץ, וכל צד שאתה מוצא שם
שתות אונאה, בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ - יש שם אונאה, ואין כאן לא מחילה
ולא ביטול מקח, והשתא מפרש פלוגתייהו.
משני
צדדין - באחד משני צדדין.
[רצוי ללמוד את כל דברי רש"י על הגמרא.]
תוספות שם
שתות
מעות נמי שנינו - אפילו למאן דאמר שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח שהאונאה
והטעות תלויה במקח אבל מעות אין אונאה וטעות תלויה בהם שאין צריכין שומא.
חידושי הריטב"א שם
ה"ג
וביטול מקח היכא דאיכא יותר משתות משני צדדין והיכי דמי כגון דזבין שוה ד' בה' או
שוה ה' בד' אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה היא. ורש"י גורס אבל היכא
דאיכא שתות משני צדדין, ופי' הוא ז"ל דאיכא שתות באחד משני צדדין, והכל דין
אחד, והזהר בפירושו דאילו אידך דאמרינן היכא דאיכא יתר משתות משני צדדין משני
צדדין דוקא וכדמפרש ואזיל שוה ד' בה' וכו', ופשוט הוא, אלא שטועין בו רבים...
ושאלו
בתוספות (אינו מופיע בתוס' שלפנינו, ועיין תוס' ר' פרץ) היכא דליכא שתות
מחד צד ואיכא פחות משתות מצד אחד ויותר משתות מצד אחר בתר הי מינייהו אזלינן, כגון
שמכר שוה שיתין בשבעים וחד או שוה שבעים וחד בשיתין, ורבינו יהודה ז"ל אומר
דחשבינן ליה אונאה, דלא אמרינן לעיל לשמואל דהוי ביטול מקח או מחילה אלא היכא דהוי
משני צדדים פחות משתות או משני צדדים יותר משתות כדאיתא לעיל.
ואין
זה מחוור דהיכי עבדינן אונאה וליכא שתות משום צד וכי פשרה אנו מטילין בין שני
הצדדין, והנכון יותר דאזלינן בתר מקח דהא בין לרב בין לשמואל אונאת מקח הוא עיקר
ובאונאת מעות הוא דאיפליגו, ועדיין הדבר צ"ע.
ערוך השלחן חו"מ רכז:ד
אם אין
בכל צד שתות בשוה, אלא שבצד אחד יש יותר משתות וצד אחד פחות משתות, כגון שמכר לו
שוה ששים בחמשים ואחת, דלשווי המקח הוי פחות משתות ונגד המעות הוי יותר משתות, או
להיפך שמכר לו שוה נ"א בששים, דלשווי המקח הוי יותר משתות ולגבי המעות הוי
פחות משתות, אזלינן בתר שווי המקח הן לענין ביטול מקח הן לענין מחילה. דהרי הטעות
הוא בהמקח ולא בהמעות, רק דכשיש שתות בצמצום אצל המעות אמרו חז"ל דאזלינן גם
בזה בדינא דשתות. והטעם, כיון דבשתות עצמה אין שום פסידא לשניהם דהמקח קיים
והאונאה מחזיר, לכך אזלינן בתרה. משאין כן כשבצד אחד יש ביטול מקח ובצד השנ מחילה,
דבהכרח הוא או שהמקח יתבטל או שאחד מהם יפסיד, מוקמינן אעיקרא דמילתא לילך אחר
המקח, דבזה הוא האונאה.
טבלת עזר להבנת הסוגיא
|
הערות |
מעות |
מקח |
|
|
כך מפרשים את המשנה למסקנת
הגמרא כדי שיהא מוסכם על רב ושמואל שהוא אונאה. |
28 |
24 |
משנה |
|
|
|
|
|
|
שתות למקח - הוסיפו 1/6 מערך הסחורה למחיר – לכן הוא אונאה. |
7 |
6 |
רב ושמואל |
|
שתות למקח - פיחתו 1/6 מערך הסחורה מהמחיר – לכן הוא אונאה. |
5 |
6 |
|
|
|
|
|
|
|
כאן אין אונאה לרב, אלא מחילה, משום שהמעות פחותות מערך
המקח רק ב1/7, שזה פחות מ1/6 |
6 |
7 |
שמואל |
|
כאן אין אונאה לרב, אלא ביטול מקח, כיון שהוסיפו 1/5 למחיר, שזה
יותר מ1/6. |
6 |
5 |
|
|
|
|
|
|
|
כאן יש אונאה של 11. לא ברור
אם הוא ביטול מקח כיון שהאונאה יותר מ1/6 המקח, או מחילה כיון שהאונאה פחות מ1/6 מן
המעות. דעת התוס' שהוא אונאה, והריטב"א קרא לזה "פשרה" וחלק. |
71 |
60 |
מקרה הריטב"א |