ההבחנה בין מטבע למטלטלין – מקורות

שמות פרק כא פסוק לד

בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו

בבא קמא ז.

ישיב - לרבות שוה כסף ואפילו סובין

משנה קידושין א:א

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה.

בבא מציעא מד.-מה.

משנה. הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב. הנחשת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחשת. מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות. אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון. מטלטלין קונין את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין. (זה הכלל): כל המטלטלים קונין זה את זה. כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו, נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה.

גמרא. מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף. - אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף? - בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר? בילדותיה סבר: דהבא דחשיב - הוי טבעא, כספא דלא חשיב - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. בזקנותיה סבר: כספא דחריף - הוי טבעא, דהבא דלא חריף - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. - אמר רב אשי: כילדותיה מסתברא, מדקתני הנחשת קונה את הכסף. אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי - היינו דקא תני הנחשת קונה את הכסף, דאף על פי דלגבי דהבא פירא הויא - לגבי נחשת טבעא הוי. אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טבעא הוי, לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף - מבעיא? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני פריטי, באתרא דסגיי - אינהו חריפי טפי מכספא, אימא טבעא הוי, קא משמע לן: כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה - פירא הוי.

ואף רבי חייא סבר דהבא טבעא הוי. דרב אוזיף דינרי מברתיה דרבי חייא, לסוף אייקור דינרי. אתא לקמיה דרבי חייא, אמר ליה: זיל שלים לה טבין ותקילין. אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - שפיר. אלא אי אמרת פירא הוי, הוה ליה סאה בסאה, ואסור! - רב דינרי הוו ליה, וכיון דהוו ליה דינרי - נעשה כאומר לה הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. - אמר רבא: האי תנא סבר דהבא טבעא הוי, דתניא: פרוטה שאמרו - אחד משמונה באיסר האיטלקי. למאי נפקא מינה - לקדושי אשה. איסר - אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף. למאי נפקא מינה - למקח וממכר. דינר של כסף - אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב, למאי נפקא מינה - לפדיון הבן. אי אמרת בשלמא טבעא הוי - משער תנא במידי דקיץ. אלא אי אמרת פירא הוי, משער תנא במידי דאוקיר וזיל? זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא. אלא שמע מינה: טבעא הוי, שמע מינה.

תנן התם, בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב, ובית הלל מתירין. רבי יוחנן וריש לקיש, חד אמר: מחלוקת בסלעים על דינרין, דבית שמאי סברי: כספא טבעא ודהבא פירא, וטבעא אפירא לא מחללינן, ובית הלל סברי: כספא פירא, ודהבא טבעא, ופירא אטבעא מחללינן. אבל פירות על דינרין - דברי הכל מחללינן. מאי טעמא - מידי דהוה אכסף לבית הלל. כסף לבית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא פירא הוי, לגבי פירא - טבעא הוי, זהב נמי לבית שמאי, אף על גב דדהבא לגבי כספא פירא הוי, לגבי פירא טבעא הוי. וחד אמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת. ולמאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת, אדמיפלגי בסלעין על דינרין - לפלוג בפירות על דינרין! - אי איפלוג בפירות על דינרין - הוה אמינא: הני מילי - בפירות על דינרין, אבל בסלעין על דינרין - מודו להן בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי, ולא מחללינן, קא משמע לן. - תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין, דאמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר בדינר. דינר דמאי? אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי? אלא פשיטא - דינר של זהב בדינר של זהב. ולמאן? אי לבית הלל - הא אמרי טבעא הוי, אלא לאו - לבית שמאי. ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר אין מחללינן. - לא, לעולם אימא לך רבי יוחנן הוא דאמר מחללינן, ושאני הלואה, כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא, דאמרינן איהו ניהו דאוקיר וזיל, לגבי הלואה נמי פירא הוי. - הכי נמי מסתברא, דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין מעשר שני עליו, שמע מינה. תא שמע: הפורט סלע ממעות מעשר שני, בית שמאי אומרים: בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים: בשקל כסף, בשקל מעות. השתא לבית שמאי לגבי פריטי מחללינן, לגבי דהבא מיבעיא? - שאני פריטי, באתרא דסגיין - חריפי.

שם מה:

הזהב קונה [את] הכסף? מחייב מבעי ליה! - תני: הזהב מחייב.

רש"י שם

הזהב קונה - משמע מעכשיו הכסף קנוי לו בכל מקום שהוא שם, ואין לשון הזהב נופל אלא בדבר שהוא בעין, והחליף זה בזה, ואי בתורת דמים, שמושך הימנו דינר זהב בעשרים וחמשה דינר כסף - אין כאן כסף קנוי, אלא המושך הזהב נתחייב לו מעות במשיכה זו, והכי איבעי ליה למיתני: הזהב מחייב את הכסף, וגורם למושך לחייבו כסף.

תוספות שם ד"ה מאי לאו

...תני מחייב אינו מגיה המשנה אלא קונה פי' מחייב

חידושי הרמב"ן שם

ומפרקינן לא בדמים לחודייהו ותני מחייב, ואמרינן הכי נמי מסתברא דמחייב קתני ודמים לחודייהו קתני דקתני סיפא וכו'...

משנה בבא מציעא פרק ד

ה. כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ארבע איסרין איסר לדינר רבי יהודה אומר ארבע פונדיונות פונדיון לדינר ר' שמעון אומר שמנה פונדיונות שני פונדיונות לדינר:

ו. עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה לשולחני ובכפרים עד ערבי שבתות אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו ואין לו עליו אלא תרעומת ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה:

גמרא שם (נב.)

מאי שנא בסלע דפליגי, ומאי שנא בטלית דלא פליגי? - אמר רבא: מאן תנא טלית - רבי שמעון היא. אביי אמר: טלית עד שתות מחיל איניש, דאמרי אינשי: עשיק לגביך ושוי לכרסיך. סלע, כיון דלא סגי ליה - לא מחיל.

גופא: עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה? רבי מאיר אומר: ארבעה איסרות, איסר לדינר. רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר. רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות, שני פונדיון לדינר. יתר על כן - מוכרה בשויה. עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע עד שקל, בדינר עד רובע. פחות מכן איסר - אסור (להוציאה). הרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים, אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו.

רא"ש שם (בבא מציעא פרק ד סימן כ)

וכמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה ?...אבל פחתה פחות משתות יקיים ויכול להוציאה ביפה.

ויראה דבכל שאר דברים אפי' פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה כיון שידוע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו.