משנה סוכה כ"ו: וכשנתנו לו
לר' צדוק אוכל פחות מכביצה וכו' ולא בירך אחריו
גמ' ברכות כ: דרש ר' עוירא וכו' וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
גמ' ברכות מ"ט: עד כמה
מזמנין?
ת"ק:
כזית
ר'
יהודה: עד כביצה
ר'
יוחנן: מוחלפת השיטה
אביי:
לעולם לא תיפוך – בקראי פליגי: ואכלת ושבעת וברכת
תוס' שם: הני שיעורים דרבנן,
אבל דאורייתא בעינן כדי שביעה. והני קראי דמ"ט: אסמכתות בעלמא כדמוכח מהסוגיא
בכ:
וכן דעת רש"י ובעה"מ והרא"ש בברכות (מובא
לקמן) והרמב"ם (ברכות א:א, ה:ט"ז)
רשב"א שם: ר' עוירא
ס"ל כר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה, אבל אנן קיי"ל כאביי דהלכתא כבתראי,
ולאביי בקראי פליגי והוי דין דאורייתא.
וכן דעת מלחמות ה' בברכות (מובא לקמן)
וכן דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם
מהרי"ו: כזית דרבנן, מיהו
לר' מאיר כביצה דאורייתא. (תמה עליו הבה"ל)
מחבר: כתב שיעור כזית ולא כתב
אי דאורייתא הוא או דרבנן.
משנ"ב קפ"ד: הכריע
כסבורים דהני שיעורים דרבנן
אם הלכה כשיעור כזית או כביצה
תוס' סוכה שם: הלכה כזית, או
משום דמהפכינן, או משום עובדא דר' יוחנן (ברכות ל"ח:) דאכל זית מליח ובירך
עליו תחילה וסוף. ועוד משום דאמרינן (שם מ"ח.) אמר ר' חייא בר אבא אר"י
לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
גמ' ברכות מ"ח: שמעון בן
שטח בירך לינאי כשלא שתה אלא כוס יין, אבל "לגרמיה עבד" ולדידן לעולם
אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
שם כ:, והובאה הברייתא גם בסוכה ל"ח. א"ל רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן מאי ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא [ולטעמיך קטן בר חיובא הוא] אלא הכא במאי עסקינן כגון שאכל שיעורא דרבנן דאתי רבנן ומפיק דרבנן:
תוס סוכה כ"ו: לא דמי גדול דרבנן לקטן דרבנן דלא מפיק דאורייתא דהא גדול אפילו לא אכל כלל היה ראוי להוציא אחרים.
רש"י ברכות מ"ח.: כזית
שיעורא דרבנן. אבל "מכ"מ כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה
ומוציא רבים י"ח. וא"ת: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי! ההוא אפילו
מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הו דרמי לחנוכיה."
רש"י שם בשם בה"ג: כזית
שיעורא דרבנן. ולכן אינו מוציא אלא אחר שאכל כזית, ולא אחר ששבע.
בעה"מ (ברכות י"ב. ברי"ף): " ואע"ג דלית הלכתא הכי (כשמעון בן שטח) דק"ל להוציא
אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מ"מ כזית שיעורא דרבנן הוא וכיון דאכלה
מאן דמחוייב מדאורייתא כאלו אכל שיעורא דאורייתא דהוא אכילה שיש בו שביעה בלא
דקדוק וצמצום."
מלחמות שם: דעת הרי"ף שאשה
מוציאה את האיש בבהמ"ז (הדיון בגמ' הוא דיחויא בעלמא וגם לא גורסים חלק
ממנו), אבל קטן אינו מוציא את הגדול, כי קטן לאו בר חיובא הוא כלל, אלא אביו הוא
שחייב לחנכו. ולפ"ז לא קשה כ"כ למה גדול דהוא בר חיובא מוציא את הרבים
גם כשאכל שיעורא דרבנן, והיה מקום לומר את דברי רש"י הנ"ל.
אבל כתב הרמב"ן שדברי בעה"מ הם דברי הבאי דאין
מוציאין מן הפטור על החייב ובאמת שיעור כזית הוא מדאורייתא, ורק בגלל זה מוציא את
הרבים ידי חובתן.
רמב"ם הל' ברכות:
א:א - "אינו חייב
מה"ת אא"כ שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומד"ס אכל אפילו כזית מברך
אחריו"
ה:ט"ו,ט"ז - ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו ובן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה ויוצאין ידי חובתן אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו:
במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו:
יוצא דדעת הרמב"ם כדעת התוס' וכו' אלא שלא פירש אם
האוכל כזית מוציא את מי ששבע.
ראב"ד (שם): "אין
הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי"ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא שהרי מוציאין
אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק
שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה
ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי עכ"ל:
ערוה"ש קצ"ז ח-ט: לכתחילה
לא יוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כביצה. וכן לא יוציא אותם אם צמא לשתות,
לחוש לר' מאיר (וכ"כ הרמ"א). ובד"ע אין לחוש לזה כלל.
"תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפי' אם יצא מוציא א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך מי שאכל הוא יברך"
תוס' בברכות מ"ח.
"כל הברכות אף על פי שיצא מוציא
חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת
המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו
משלו:"
ר"ה כ"ט. – "תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא"
רש"י שם
"אע"פ שיצא מוציא. שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות: חוץ מברכת הלחם והיין. ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך:"
ביאור הלכה קפ"ד: ייתכן,
ודן בפרטי האפשרויות