לא יראה לך שאר, רואה אתה לאחרים, לא יראה לך
שאר רואה אתה לגבוה, לא יראה לך שאר רואה אתה בפלטיא. לא יראה לך שאר, בטל בלבך
מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול
לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו.
פסחים ו: - ז.
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק
צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא: כיון דמינטר
להו אגב ביתיה חשיבי - והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים
ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - אסורין משום
גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל ופטורין
משום מעשר! - אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. - וכי משכחת ליה
לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר
רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו
הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! -
כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה.
וניבטליה בשית! - כיון דאיסורא דרבנן עילויה - כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותיה
קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רב גידל אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב: המקדש משש שעות
ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא - אין חוששין לקידושין. ולבתר איסורא לא מצי מבטיל
ליה? והא תניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו - מבטלו בלבו, אחד
שבת ואחד יום טוב. בשלמא שבת - משכחת לה, כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת. אלא יום
טוב - בתר איסורא הוא! - אמר רב אחא בר יעקב: הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן,
ונזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ קדים ומבטיל ליה מיקמי
דתחמיץ. דיקא נמי, דקתני: היה יושב בתוך בית המדרש, שמע מינה.
הבודק צריך שיבטל - בלבו, סמוך
לבדיקה מיד, ואומר: כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל.
וכי תימא כיון דמנטר להו אגב
ביתיה - עם שאר ממונו הוא משמרן, שכשהוא נועל ביתו לשומרו נמצא משמר כל מה שבתוכו
- הלכך חשיבי, ושימור דלאו אדעתא דידיה הוא - מי מחשבי ליה?
ודעתו עליה - חשובה היא
בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד - ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל
ימצא, אבל משבטלה - אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו.
דלאו ברשותיה הוא - אינו שלו.
רש"י פסחים ד.
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי
לה.
בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו
ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.
א. מצות עשה מן התורה להשבית החמץ
קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם,
ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה
(שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים,
ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
ב. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא
שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ
שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
(עיין בכסף משנה על הלכה ב')
ג. ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ
במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו...
ז. וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה
עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו,
ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר, אבל אם
בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה.
ענין ביטול חמץ זה שהזכירו
בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו, אלא אפי'
חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול, כדאמרינן (ו' ב') במוצא גלוסקא יפיפיה
ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת (ז' א'), ותנן נמי (מ"ט א')
ונזכר שיש לו חמץ (נמי לפניו) וביטלו אינו עובר עליו.
ופרש"י ז"ל דכתיב
תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא, והקשו עליו בתו' דהא אמרינן (ה' א') אך חלק
ומהכא נפקא לן איסורא מתחלת שבע, ואי השבתה ביטול היא היכי מהניא לבתר איסורו הא
אמרן דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה, ועוד קשיא מהא דתניא (שם) רבי עקיבא אומר
אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה,
אלמא תשביתו ביעור דוקא הוא ובשרפה היא, ולא משתמע ביטול כלל.
לפיכך פירשו בשם ר"ת
ז"ל דמה שאמרו בביטול בעלמא סגי משום דביטול היינו הפקר, ונפקא להו היתירא
משום שנאמר לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' וזה אינו שלו, זהו דעת רבותינו
הצרפתים ז"ל בביטול. וקשה א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון
ביטול מי סני הפקר ששנו חכמים בכל מקום, ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ הפקר ולא
למימר ביטול במקום הפקר בשום מקום בעולם, וכן לענין ע"ז ששנינו (ע"ז
נ"ב ב') נכרי מבטל כו' ע"ז שלו ושל חבירו, אינו הפקר שאינו מפקיר דבר
שאינו שלו, ועוד דפחס או שקטע ראש חוטמה בטלה, ואין כאן הפקר כלל. וכן נמי ביטול
רשות שהזכירו לענין עירוב (עירובין ס"א ב') אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים,
אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו כדי שיהו הם כמי שדרים לבדם.
ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט
הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ואלו בהפקר איתמר בנדרים
בפרק אין בין המודר (מ"ג א') דלר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות
מקבל לא נפקא מרשות נותן, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר, ולהך סברא הפקיר
חמצו כל זמן שלא זכו בו גוים עובר, ואיכא דאמרי התם (מ"ה א') הפקר בפני שלשה
הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר והכא מבטלו בלבו, ועוד קשה לי שהתירו ביטול בשבת
כדתניא (ז' א') מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט, והלא הפקר נראה שאסור לאדם
להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו (ביצה ל"ו ב') אין מקדישין ואין מעריכין ואין
מחרימין גזירה משום מקח וממכר, ועוד קשה לי ששנו חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו
בלבו והפקר בפה הוא ולמה הזכירו בלבו בכאן.
ועוד אני מסתפק בענין הזה,
שהראשונים כולם אמרו בביטול כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא, ובגמ'
ירושלמי (פ"ב ה"ב) נמי כלשון הזה פירשו רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי
בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל, ואיני יודע אם אדם מפקיר בלשון הזה שיאמר כל נכסי
יהיו בטלים וחשובים כעפר, ואפשר זה לדברי ריש לקיש (אמר דהא) [דאמר דלהבא] משמע
במס' כריתות (כ"ד א') במקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו בטלה היא תבטל
שכל המחזיק בה זכה בה, ומ"מ חשובים כעפר שהזכירו הגאונים ז"ל למה, הלא עפרו
של אדם [אינו] מופקר, ועוד יש לי ספק בהפקר לפי שהצריכו בגמ' (ה' ב') תרי קראי חד
לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו, ואלו הפקר לא אתי מינייהו, דכיון דלית ליה בעלים
ולאו דאחרים הוא אע"פ שאינן שלך אינו בכלל היתר זה, דאיהו מצי זכי ביה בנפשיה
טפי וטפי מגוי שכבשתו, וגם זה אפשר שהוא מותר, לפי שמצאתי בירושלמי לא יראה לך אית
תנאי תנו לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא, ואית תנאי תנו אפי'
בפלטיא, מן דמר אבל אתה רואה בפלטיא כשהפקירו קודם לביעורו כו' סוגיא, מ"מ
שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסוגיות הללו שלנו ולא בגמ' הירושלמית הזו, דהתם
פליגי אמוראי בהפקר, דאיכא דאסר ביה דאמר דהפקר משום זכיה כר' יוסי, כלומר שאין
הפקר יוצא מרשות מפקיר עד שיבא לרשות זוכה, ואילו בביטול הכל מודים דשרי, ומשנה
שלימה שנינו יבטל בלבו.
אלא כך אני אומר שהביטול מועיל
להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא
דאמר (ו' ב') שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר
דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא
קרינן ביה לך, בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו
לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו
לדעת תורה ויצא לבטלו [שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו
עובר עליו, דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן
אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו
דין גזל, כדאמרי' (ו' ב') בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין
מן המעשר והוו כהפקר, והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר
ולא ניחא ליה בגויה.
ואפשר ונכון הוא לומר כדברי
רש"י דנפקא לן ממדרש תשביתו, דהכי קאמר רחמנא תשביתו אותו משאור ולא יראה
שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו, מדלא
כתיב תבערו או תשרפו, שהרי בשאר איסורים ביעורן כתיב בהן, כענין שפירש בע"ז
(סנהדרין נ"ה א') השחת ושרוף וכלה, מ"מ ביטול כשמו שיבטלו בלבו מתורת
חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום כענין ולא תשבית מלח ברית
אלהיך לא תבטל, וכן נמי משמעות שביתה ביטול [מלאכה], וכן אונקלוס מתרגם תבטלון
חמירא, וזהו שאמרו בגמרא (י' א') בפשיטות אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא מדרבנן [היא
דמדאורייתא] בביטול בעלמא סגי ליה, ולא (מייתורא) [מייתי קרא] דכתיב, אלמא פשטיה
דקרא בביטול הוא. ומצאתי בהלכות גדולות ז"ל ובתר דבדיק מבטל ליה דכתיב תשביתו
שאור מבתיכם, וזהו מדרשו של רש"י ז"ל.
ומה שהקשו רבותינו הצרפתים
ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא, דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער
אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו, אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר
רחמנא.
וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא
מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא, דאטו ביעור לאו דאורייתא הוא, אלא כל שמבער
ודאי משבית הוא דהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלא שריפה,
ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא, מיהו קרא ודאי בחול כתיב
בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים, ועוד דאי ביום הראשון תשביתו (שאם) ביום טוב הוא על
כרחין תשביתו בשריפה הוא, דהא אחר זמן איסורו הוא שכבר נאסר מתחלת הלילה ואין דינו
אלא בשריפה דגמרינן מנותר כדברי רבי יהודה, וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא
דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה, אלא על כרחין ביום טוב אין תשביתו אלא תבטלו
אותו מן העולם בשריפה, אבל קודם זמן איסורו ביטולו בדבור בעלמא נמי הוא שכולן
ביטול הן, והיינו נמי לישנא דגמ' (כ"ז ב') דקאמר תשביתו השבתתו בכל דבר שאתה
יכול להשביתו וכל שמבער ודאי משבית הוא. ובירושלמי [רבי] אומר תשביתו שאור מבתיכם
דבר שהוא בל יראה ובל ימצא ואי זו זו שריפה.
ושוב מצאתי בספרי לא יראה לך
שאור רואה אתה לאחרים לא יראה לך שאור אתה רואה לגבוה לא יראה לך שאור אתה רואה
בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו [וכולה] מתני'
(מ"ט א') זו היא ברייתא השנויה שם, ולמדתי ממנה שאין הביטול נדרש לנו מלשון
תשביתו אלא ממיעוט לך שאור, והוא כמו שפי' למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו
ומוציא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו
דין ממון כלל יצא ידי חובתו.
נמצאת אומר שלשה מיני ביעור
הן, שאמרה תורה שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו, לפיכך ביערו מן העולם כגון בשריפה או
שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן, ביטלו בדבור בלבד נמי יצא שאף זה יצא מתורת חמץ כיון
שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה,
הפקירו נמי יצא כפי שיטת הירושלמי דלא קרינא ביה לך. וכל אלו לדברי תורה אבל מדברי
סופרים הצריכו לבער לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה, ולא עוד אלא שהחמירו בספקו לבדוק
ולאבד או למכור וליתן לגוי קודם זמנו, וכדברי ב"ש (כ"א א') אף במכירת
הגוי החמירו מדבריהם אא"כ ידוע שיכלה קודם הפסח דחשו להערמה, שאלו מן הדין
אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לא"י קודם זמנו [ו]בין חמצו של א"י מתחלת
ברייתו שום הפרש וחילוק.
ונראין הדברים שהביטול בלב הוא
ואינו צריך להוציאו בשפתיו, זהו ששנו חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו בלבו וכן
פרש"י ז"ל, וכן לענין ע"ז שהזכירו חכמים ביטול כל שנתייאש
מע"ז שלו בלבו הוי ביטול ומותרת כדמפורש בדוכתיה (ע"ז נ"ג ב'), וכל
זה מן הטעם שפירשתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו, הא
נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר, משל
[ל]ממון אבדה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו, אף חמץ בזמנו
ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו ביאוש, והיינו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה
עילוה כלומר שהיה דעתו עליה מתחלה ולא הוציאה מדעתו, למעוטי פירורין שאין אדם מחשב
אותם לפיכך אינו עובר עליהן וכל שכן חמץ שביטלו, ורש"י פירש דדעתיה עילוה
חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהא אותה אפי' רגע ונמצא עובר עליה בבל ימצא, סובר
הרב ז"ל שאף
כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו עליה ורוצה בקיומה לאחר זמן הביעור, והפריז על
המדה, אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא, דדעתיה עילוה מעיקרא קאמר
לאפוקי פירורין דמאיליהן בטילי, ועוד שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור וחס עליה
ומשהה אותה אפי' רגע אע"פ שביטל עובר, בין שתהא גלוסקא זו הפקר
או יאוש, ומ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה,
וא"ת אין זכייה באיסורי הנאה, והא לענין ע"ז אמרינן (ע"ז מ"ב
א') גזירה דילמא מגבה והדר מבטלה והויא לה ע"ז ביד ישראל וכל ע"ז ביד
ישראל אין לה בטלה עולמית, וכל שכן חמץ שאין ביטולו מתחלה אלא בדעתו שלא רצה
בקיומו וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא.
ויש לפרש מבטלו בלבו שאפי'
ביטל בפיו ולבו עליו עובר עד שיהיו פיו ולבו שוין, ואינו מחוור אלא כעין ביטול
דע"ז הוא, ובלבו בלבד הוא.
אף בראשון של פסחים אירע לי עם
אותם התלמידים שאנו רגילים לפרש הביטול כשטתו של רבינו יעקב ז"ל שפירש בענין
הבטול מפני שהבטול הוא כהפקר ושוב אינו שלו ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של
אחרים וכו'. והראני לא (?) כשטת הרב שהזכרנו שאותה סברא של רבנו תם נתבטלה לגמרי,
[ו]שבחו דבריו, עד שלא מצאו לו
ידים ורגלים בבית נוצר, שהקשה עליו הרבה קושיות, חדא מדלא תאני למקרייה להאי בטול
הפקר כלל. והשנית שבעלמא לא מצינו שיהא לשון בטול נקרא בלשון הפקר כלל, שבענין
בטול ע"ז אינו ר"ל שיהא הפקר וכן בטול רשות. והשלישית שהבטול פשוט הוא
בגמרא בלא מחלוקת שהוא מועיל, ואלו בהפקר מצינו בפרק אין בין המודר (נדרים
מ"ג א שם בגמרא) דלר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפיק
מרשות נותן, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר. והרביעית שההפקר
נראה להרב ז"ל שהוא אסור בשבת מדאמרינן (ביצה ל"ו ב) ואין מקדישין ואין
מעריכין ואין מחרימין, וודאי הפקר הואי ליה כחדא מיינהו ובזו אמרו (פסחים ז' א)
מבטלו אחד שבת ואחד יו"ט. והחמישית שההפקר צריך שלשה ובכאן ביחיד. והששית
שההפקר צריך דיבור ואמירה בפה ובזה אמרו יבטלנו בלבו. והשבעית שאין זה לשון הפקר
שאלו אומר אדם כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר אינו הפקר בכך. והשמינית דכיון
דלאו לאחרים הוא, ואיהו נמי מצי זכי ביה לאו דאחרים הוא ואע"פ שאינו /שלך/,
הואיל ואיהו נמי מצי זכי ביה מנא לן דשארי.
אלו הם קושיותיו של הרב
ז"ל, [שאינן] מכריעות לסתירת דבריו של רבינו יעקב כלל, שזה שהקשה הרב היאך
אפשר לא אישתמיט תלמודא בשום דוכתא למקריה הפקר, אין כונת הרב שהוא הפקר גמור, אלא
שהוא כעין הפקר לענין זה שלא יהא קרוי ממונו עד שיהא לבו עליו לשמירתו, אלא שיהא
כעפר המונח לדריסת הכל, ומאחר שאין כונתו להפקר גמור אינו קוראו הפקר בשום מקום,
וכן שהפקר זה ודאי אין בו כונה לזכות בו שום ישראל, שאלו כן הרי יתחייב הזוכה, ואם
יפרט לגוים הרי הפקר לענים אינו הפקר עד שיפקיר לכל ומשום הכי לא שייך למקרייה
הפקר כלל.
וכן מה שהקשה בשנייה שאין בטול
נזכר בשום מקום לענין הפקר, שהרי בטול ע"ז ובטול רשות אינו הפקר, ודאי כך הוא
אלא שאף זו מתרצת בראשונה שאין בטול זה נקרא הפקר אלא כעין הפקר כלומר שהוא מבטל
הענין שבו היה נקרא שלו ועכשו הוא מדרס לכל כעפר. ואף בטול ע"ז הוא שבפחיסתו מבטל כל מה
שהיה בו מכח האיסור (ע"ז י"ג א במשנה) וכן ביטול רשות עשאו מדרס לכל בני
החצר (עירובין ס"ג ב) וכמי שאין מיוחד לו, וזו גדולה מהפקר שבכאן מבטלו מהיות
כח ורשות לאלו ולא לזולתו אלא כעפר שהוא מדרס לכל, ואינו מיוחד לאדם אחר ואף שום
אדם אין לו בה הנאת הגוף מיוחדת, ובטול זה הוא אצלי כעין תבן ובטלו, עפר ובטלו,
כלומר שמתיאש ממנו שלא יתן לב עליו ליטלו משם, ואף זה עושה עצמו מתיאש ממנו עד
שאין דעתו עליו אלא כדבר שאינו שלו ולא משום אדם.
ומה שהקשה הרב בשלישית שהבטול
פשוט הוא לכל שהוא מועיל, ואלו בהפקר קסבר ר' יוסי שאינו הפקר עד שיזכה בו אחר
כדאית' בנדרים (מ"ג א) חזינא דכל דבתריה דרבינו יעקב קאתי מר. ומה לו להקשות
ממה שאין הלכה כן, וכמה שמועות בתלמוד שנזכר בהם הפקר בלא זכייה של אחר בו, ואחת מהן גגית
וקדרה לבית שמאי, דאמרינן עליהו (שבת י"ח ב) דמפקר להו, ולא עוד אלא שרוב שמועות
של הפקר כך הן וכולן בטוחות על כחן של חכמים שהלכה כדבריהם שאין צורך שיהא שם זוכה
כלל, ולא עוד אלא שאף זו דחאה רבא במקומה (שם מ"ג א במשנה) והוא שבמשנתינו
שנינו שם במודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין למודר מה יאכל ואין עמו אחר
שיהא המדיר נותן לו במתנה ושיתן לו למודר, שמניח על גבי הסלע או ע"ג הגדר
ואומר הרי הן מופקרין לכל והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר, ופירשו טעמיה בגמרא
משום דלא הוי הפקר עד דאתי ליה לרשות זוכה, ונמצא שבשעת שהתחיל לזכות הוא בה לא
היה הפקר, והקשה ר' אבא ממה שאמר ר' יוסי בעצמו אימתי אני אוסר בזמן שנדרו קודם
להפקירו, אבל אי קדם הפקרו לנדרו מותר, ואי משום האי טעמא אפי' בהפקרו תחלה ליתסר,
דהא אכתי לאו הפקר הוא, ותירץ דלענין נדר מיהא כל שהפקיר תחלה אין דעתו להיות נאסר
במה שכבר הפקיר, ואותביה רבא (שם מ"ג ב) מדאמרינן מקצתן לראשון וכולן לשני וכו'
ופירש דבריו לדעתינו במי שכתב מקצת נכסיו לעבדו שהדבר ידוע שלא קנה אפילו עצמו אחר
ששייר בנכסיו וכתב אח"כ את כולן לשני בלא שיור זכה השני בעצמו ובכל הנכסים
ומשתעבד בראשון, ואלמלא /ואלמא/ שבמתנה שניה היה דעתו ליתן אף מה שכבר נתן, ואף
כאן יש לנו לומר שאם אין ההפקר הפקר עד שיזכה בו אדם הרי דעתו להדירו אף במה שכבר
הפקיר הואיל ואינו הפקר עדיין ושברשותו הוא, וא"כ הדרא קושין [לדוכתא], שאם
הוא סובר דלא הוי הפקר עד שיגיע ליד זוכה אף בהפקיר קודם הדרתו ליתסר, ופי' רבא
לטעמא דר' יוסי משום גזרת [מתנת] בית חורין, והוא המעשה הנזכר שם (שם מ"ח א)
באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והשיא את בנו וכו' עד כל מתנה [שאינה] שאם הקדישה
תהא מקודשת וכו'. ומשום דהך מתנה לאו מתנה גמורה היא אלא דרך הערמה [לאו] הפקר
גמור הוא, וא"כ אף זו בלא שום מחלוקת היא והדבר פשוט.
ומה שהקשה הרב ברביעית שאין
מפקירין בשבת ודומיא דאין מעריכין ואין מקדישין ואין מחריבין /מחרימין/ (ביצה
ל"ו במשנה), ובזו שנינו שמבטלו אחד שבת ואחד יו"ט. תמה אני פה [קדוש]
איך אמרה, והלא אמרו (שבת קכ"ו ב במשנה) מפנין ארבע וחמש קופות של תבן וכו',
מפנין תרומה טהורה וכו' ור"ל בשבת, ומפרש טעמא בתרומה טהורה הואיל וכו'
ובדמאי דהא חזו לעניים ואי נמי אף לדידיה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה וחזי ליה וכו'
והרי איתא למר בהדיא שמפקירין בשבת. ואף הסברא נותנת כן שזו שאסרו בהקדשות וחרמין
וערכין שאלו כעין מכר הם שהוקצה אותם לאחרים, וכעין מה שאמרו (ב"ק ע"ו) מה לי
מכר להדיוט מה לי מכר לשמים, אבל הפקר אין בו הקנאה לשום אדם והרי זה כבטול רשות
שנעשה אף בשבת.
ומה שהקשה בחמשית שההפקר צריך
שלשה, מה יאמר הרב בענין שביתת כלים (שבת י"ח א) שסוברין בית שמאי שאדם מצווה
עליהם, ושאלו ע"ז (שם ע"ב) גיגית ונר וקדרה לב"ש היכי שרו, ומשני
דמפקר להו, ר"ל כי מדליק ליה מערב שבת מפקר ליה ושוב אינו מצווה על שביתתה,
אעפ"י שהולכת ודולקת בשבת, וכן בגיגת של שכר וכן בקדרה שמניחה על האש וכו'.
וודאי זו בלא שלשה היא. וכן בנדרים (מ"ג א במשנה) אמרו במודר הנאה מחבירו
ואין לו מה לאכול שנותן לאחר המתנה והלה מאכיל למודר וקאמר עלה היו מדיר ומודר
מהלכין בדרך ואין למודר מה יאכל וכו' אין עמהם אחר מניחו ע"ג הגדר או
ע"ג הסלע ואומר הרי הוא הפקר והלה בא ואוכל. והרי הפקר זה ביחיד הוא שהרי אין
עמהם אחר. וכן במס' בבא מציעא (ל"א ב) אמרו ר' ישמעאל בר' יוסי הוה קאזיל
באורחא פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתורא דאופי אותבנהו וקא מתפח א"ל דלי לי
א"ל כמה שוי א"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקריה הדר זכה ביה
וכו' וא"ל לכולי עלמא אפקרנהו לבר מדידך. והרי בכאן לא היה אחר עמהם, שאלו כן
לא הוה שביק לאחרוני דכותיה ואזיל לגבי ר"י דלדלי ליה ואפ"ה אפקר ליה.
וכן בכמה שמיעות /שמועות/ מצינו הפקר ביחיד. ומה יאמר הרב בכל אלו ובכיוצא בהם.
אלא שבתוספות כתבו שלא הצריכו להפקר בפני שלשה אלא בהפקר של קרקע. וכן יש שפרשוה
בהפקר שלשה נאמר בדבר שאין רצונו של אדם נודע בו שיהא בדעתו להפקירו, שאין אדם
מצוי להפקיר את שלו, ואין רצונו מתחוור עד שיהא בפני שלשה, אבל כל שסבתו נודעת
וניכרת שנוח לו בכך ולתועלת הוא לו, או שיש שם צורך מצוה או שמירת נדנוד עבירה
ודאי אף ביחיד הוי הפקר, ובטול זה הרי נעשה כדי שלא לעמוד באסור ודעת רבים חלה
עליו.
ועוד שהרי ר' יהושע בן לוי אמר
דבר תורה אפילו ביחיד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין
(שם), ואע"פ שר' יוחנן חולק עליו הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום וא"כ
כל שיש בו סרך אסור כנו (?) כהפקר של תורה. ואף רוב [המפרשים] כתבו בקצת תוספות
שלא נאמרה שמועה זו אלא לר' יוסי כלומר היכא דאפקריה באפיה תלת לא בתריה [בעינן?]
זוכה, הא כל דלא הוי בתלת בעינן זוכה, והוא המנין שנאמרו דאמר ר' יוחנן משום
ר"ש בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הרי הפקר וכו' אף בלא זוכה, בפני תרי לא
הוי הפקר עד שיבא ליד זוכה, ור' יוחנן הוא מפרש דברי ר' יוסי, ור' יהושע בן לוי
אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ולמה אמרו שלשה שיהא אחד זוכה ושנים מעידים,
כלומר דרך תקנה הוזכרו שלשה בהפקר מחשש שמא יכזב ויכחיש שהפקירו, הא מן הדין אינו
צריך לשלשה אלא אפי' באחד ואפי' בינו לבין עצמו, מפני שהוא סובר כחכמים, ונמצא שכל
שאין שם חשש הכחשה אין צריך לשלשה כלל, והדברים מחוורים.
ומה שהקשה הרב בששית שההפקר
צריך אמירה ודבור וכאן אמרו מבטל בלבו, אף זו מתרצת בשלפניה, דכל שהוא מצד שהפקרו
מצילו מנדנוד עבירה דעת רבים חלק' עליו ומחשבתו מצטרפת בו למעשה, והרי מצינו הפקר
שאף בלא דבור ובלא מחשבה עושה הפקר מן הסתם אם מצד מיאוס הדבר או מצד פחיתותו אם
מצד טורח לקיטו אם מצד היותו מתיאש אם מחמת שחושב שנאבד לגמרי, או שחושב שכבר זכה
בו אחר עד שמתוך דברים לא (?) [אלו?] כללנו שם שההפקר חלוק לשלשה דרכים מהם שצריך
שלשה ושיפקירנו דרך כלל לכל אדם, כגון שבא להפקיר איזה דבר שבידו מצד רצונו בלא
שום סבה נודעת לנו, ומהם שצריך דבור ואמירה אלא שנעשה אף ביחיד, והוא כל דבר שסבת
הפקרו נודעת בו אם מצד שמירת נדנוד עבירה כגון נר וגיגית לבית שמאי או שמירת
פחיתות מעלתו כגון מעשה של ר' ישמעאל שהזכרנו, ויש במין זה זה שביטול בלבו נעשה
כאמירה והוא בטול חמץ מתוך חומר הענין דמי (?) הוא ומפקיר אף במחשבה, והרבה מפרשים כן
בגיגית ונר וקדרה לב"ש. והשלישי שהוא הפקר מן הסתם לכל אדם אם מצד שיארס הדבר
ולחיתותו אם מצד הדברים שהזכרנו וכל אחד נדרש לפי ענינו כמו שהארכנו בדברים אלו
בשני של מציעא (ל"א א).
ומה שהקשה בשביעית שאין זה
לשון הפקר שאלו אמר כל נכסי בטלים וחשובים כעפר אינו הפקר, בחמץ מיהא נ"ל
שמכיון שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה [ענשו] לעשותו כשלו על שעבר והחזיק בו כשלו,
כל שמגלה בדעתו שאינו רוצה בו ובקיומו ושהוא עושהו כעפר שאין לבו של אדם עליו הרי
הוא כעין הפקר לענין שאינו נדון עוד כשלו.
וכן מה שהקשה בשמינית דמדלא
הוי של אחרים ואיהו נמי מצי זכי ביה מנלן דשרי זו ודאי תמיהה. ומה ענין להתחייב בו
אחר שאינו שלו. הגע עצמך כשהפקירו זה כמה אע"פ שלא זכה בו אחר מי מחייב ביה
איהו, והרי אין הדבר תלוי אלא שלא יהא שלו וכל שאינו שלו אע"פ שאין לו בעלים
ודאי איפקע חיוביה. ואף בירושלמי (ירושלמי פסחים פ"ב ה"ב) מצאתיה כן
בהדיא והוא ששאלו הפקר את חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח. ר' יוחנן אמ' אסור, וריש
לקיש אמר מותר התיב ר"י אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור, כלומר ומן
הסתם הפקירו, ואעפ"כ לאחר הפסח אסור, א"ל תמן אסורו גרמה לו כלומ'
שאע"פ שהפקירו בדעתו הרי אין ברשותו להפקירו ואיסורו הוא שהפקירו אבל
כשהפקירו בי"ד מותר, והוא הדין לכל שהפקירו קודם איסורו. אמר ר' יוסה לר'
פנחס נהיר את כד הנינן /הוינן/ אמרין [אתייא] לר' יוחנן כר' יוסה וריש לקיש כר'
מאיר, ופירוש הדברים שנחלקו במס' נדרים (מ"ג א) במדיר ומודר שהיו מהלכין בדרך
ואין למודר מה יאכל שמניח ע"ג הגדר ומפקיר והלה נוטל ואוכל ור' יוסה אוסר,
ואמ' ר' יוחנן מ"ט דר"י משום דהפקר כמתנה וכו' וכדפרישנא לעיל, והלכך
המפקיר חמצו אינו כלום אחר שאין שם זוכה. ואינה כך, כלומר דלא בעינ' זוכה אלא דר'
יוחנן חייש להערמה הואיל ובקרוב זמן הפסח הוא מפקירו, שלא כוון להפקר גמור אלא
להתירו לעצמו לאחר הפסח. ושאל בה מאי נפיק מביניהון כלומ' אם מטעם שאין כאן זוכה אי
מטעם הערמה והשיב נפיל עליו מפולת והפקירו נפיק מביניהון, אם מטעם הערמה אין כאן הערמה ואי
מטעם זוכה אין כאן זוכה. הרי למדנו בפי' שנפלה עלינו /עליו/ מפולת ובטלו אע"פ
שאין כאן זוכה הוה ליה הפקר. אלא דמגופא דשמעתא קשיא דהא מינה משמע לאו הפקר הוא,
דאי הפקר הוא מאי קא בעי בהפקר, הרי כל אדם מפקירו בביטולו, ומ"מ אינה קושיא
דההיא הא איתמרא מקמיה מילתיה דרב יהודה דקאמ' הבודק צריך שיבטל שהביטול לא נתקן
בימי חכמי המשנה, אי נמי דהפקירו קודם זמן המחוייב, בכך נראה שדרך הערמה הוא עושה,
אבל ביטול זה הרי הוא מפקירו וממאיסו על עצמו כעפר. ונמצאת קושיות הרב ז"ל
שאין מכריעות לסתירת דברי הרב רבינו יעקב ז"ל כלל, ומ"מ מה שכתב הרב שטעם הבטול הוא
שמנעו מהיות עליו שם אוכל ולהשיבו לעפר ואין בו דין ממון לידון כשלו, אף הוא טעם
נכון הוא, ואף אנו בדברי רבינו תם סביב לאותו הטעם אנו הולכים, שאינו אלא כעין
הפקר והמאוסה לכל, הכל כמו שפירשנו.
ומכל מקום לעיקר הדברים זה
שהוצרך ר"ת ז"ל לפרושי בטול מתורת הפקר עד שלא יהא שלו, ולא הלך בדרכו
של רבינו שלמה ז"ל שכתב שאין הביטול אלא גזירת התורה שנבטלו מתורת חמץ ודיו
בכך מדכתב תשביתו ולא אמר תבערו והשבתה בלב היא, משום דקשיא ליה על רבינו שלמה
ז"ל מדקאמר ר' עקיבא (פסחים ה' א) אינו צריך הרי הוא אומר אך מיום
הראשון תשביתו שאור, ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלמא תשביתו דוקא ביעור הוא ולא
ביטול, ומשום הכי פירוש דבטול לאו מדין השבתה הוא אלא שהוא הפקר ואינו עוד שלו,
וכ"ש אם הפקירו בפירוש שפטור אלא שהוא צריך הפקר דרך המאסה עד שלא יהא לבו של
אדם אחר לזכות בו.
ולדידן מיהא לא קשיא דהשבתה
ודאי משמע הכי ומשמע הכי, משמע בטול לבד וכדכתי' ולא תשבית מלח ברית אלהיך (ויקרא
ב' י"ג) ומשמע ביעור מן העולם וכדכתי' אשביתה מאנוש זכרם, (דברים ל"ד
כ"ו) וכונה ראשונה של תורה בביעור הוא וכדכתי' מבתיכם, (שמות י"ב
ט"ו) אלא מדנקיט לשון תשביתו ולא אמר תבערו רמז שמשתמשין בשתיהן ושאם לא
ביער, כל שביטל מיהא אינו עובר, וגזרת הכתוב הוא, ואין אנו צריכין לטעם הפקר.
ר"ן פסחים ג. מדפי הרי"ף, ד"ה "וניבטליה", מה שהביא בשם בעל העיטור