יש שתי גישות כלליות בראשונים
בנוגע למטרת ביטול חמץ
א.
להפקיר את
החמץ
ב. להפוך אותו לחפץ אחר
כך
דעת ר"ת (תוס' פסחים ד: ד"ה מדאורייתא):
ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי
הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן
בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.
ולכאורה
אפשר להבין כך בספרי (דברים קל"א ד"ה ולא):
לא יראה לך שאר, רואה אתה
לאחרים, לא יראה לך שאר רואה אתה לגבוה, לא יראה לך שאר רואה אתה בפלטיא. לא יראה
לך שאר, בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ
בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו.
ייתכן לראות שאף
כאן מקשר המדרש בין עניין בעלות בחמץ לבין פעולת הביטול.
וכן אפשר להתרשם מהגמ' בפסחים ו: שמשווה בין ביטול חמץ
להפקר פירות, ושדורש שהחמץ יהיה ברשותו כדי שיוכל לבטלו.
מבחינה מושגית, גישה זו היא הפשוטה יותר, אמנם יש
עליה קושיות רבות, שסוכמו ע"י הרמב"ן בחידושיו (ריש פסחים):
§
וקשה
א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול מי סני הפקר ששנו חכמים
בכל מקום...
§
ועוד
קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה,
ואלו בהפקר איתמר בנדרים בפרק אין בין המודר (מ"ג א') דלר' יוסי הפקר כמתנה
מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא
נפיק מרשות מפקיר...
§
ועוד
קשה לי שהתירו ביטול בשבת
§
ועוד
קשה לי ששנו חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו בלבו והפקר בפה הוא...
§
ואיני
יודע אם אדם מפקיר בלשון הזה שיאמר כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר...
§
מ"מ
שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסוגיות הללו שלנו ולא בגמ' הירושלמית הזו, דהתם
פליגי אמוראי בהפקר, דאיכא דאסר ביה דאמר דהפקר משום זכיה כר' יוסי, כלומר שאין
הפקר יוצא מרשות מפקיר עד שיבא לרשות זוכה, ואילו בביטול הכל מודים דשרי, ומשנה
שלימה שנינו יבטל בלבו.
חשוב להדגיש את המשמעות של "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה" לפי
גישה זו. הכוונה שמדאורייתא ביטול מועיל, ומציל מפני איסור בל יראה. לכאורה אין
הכוונה שביטול הוא הדבר שהתורה צוותה עליו, אלא שהוא הערמה יעילה. ויש לדון אם
מקיים ע"י ביטול מצוות תשביתו.
בדומה, כתב המאירי (מגן אבות סימן י"ח) על דרך גישה זו שביטול
נתקן בתקופה מאוחרת
...דההיא הא איתמרא מקמיה מילתיה דרב יהודה דקאמ' הבודק צריך שיבטל
שהביטול לא נתקן בימי חכמי המשנה...
כך
דעת רש"י (ד. בד"ה חובת הדר)
...דאי
משום בל יראה ובל ימצא - הא אמר לקמן דסגי ליה בבטול בעלמא, אי מסיח דעתיה מיניה
ומשוי ליה כעפרא, ואמר: כל חמירא דבביתא הדין כו', ורבנן הוא דאצרוך בדיקה...
וכן משמע
ברש"י בשאר מקומות גם כן.
וכן נראה דעת הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ב)
ב. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר
וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו
צורך כלל.
וכן
נראה דעת בעל העיטור (מובא בר"ן פסחים ג. באלפס, בד"ה ונבטליה)
יש להעיר שבניגוד לדעה הקודמת,
גישה זו מניחה שהביטול אינו הערמה, אלא התורה צוותה על הביטול. זה קצת יותר חלק
בדברי הגמ' ד: "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה." וכך אפשר להבין
בספרי:
לא יראה
לך שאר, בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ונזכר שיש לו חמץ
בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו.
כך הבין הרמב"ן את דברי הספרי:
ולמדתי ממנה שאין הביטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא
ממיעוט לך שאור, והוא כמו שפי' למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו ומוציא בדעתו
מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל
יצא ידי חובתו.
וכן הבין רש"י (פסחים ד: ד"ה בביטול
בעלמא) מהפסוק תשביתו שאר מבתיכם – "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב
היא השבתה".
וכן תרגם אונקלוס גבי תשביתו – "ױברם ביומא קדמאה תבטלון חמירא מבתיכון"
לפי
גישה זו, קשה מהגמ' ה.
הרי הוא אומר אך מיום הראשון
תשביתו שאור, ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה.
משמע
שהביעור הכתוב בתורה הוא ע"י שריפה.
אבל יותר קשה מבחינה מושגית – למה זה עובד לומר
שהחמץ לא חמץ? מה קורה אם הוא אוכל את זה (כך מקשה מהר"ם חלווה פסחים ו:)?
האם זה עובד באף איסור אחר?
אפשר להשיב על שאלה זו בשתי דרכים
א.
בל יראה
איננו איסור חפצא במובן
הקלאסי. החפצא של חמץ איננו אסור אא"כ הוא נועד לשימוש האופייני לו. זה אולי
נובע מהבנה שהאיסור של בל יראה ובל ימצא הוא מעין סייג דאורייתא לאכילת חמץ משום
דלא בדילי מיניה. על פי טעם זה, אין כ"כ בעיה אם מישהו מחזיק חמץ כאשר הוא
גמר בדעתו שלא להשתמש בו אף פעם כאוכל.
ב.
מעשה
העבירה של בל יראה אינו בעלות ממונית. לא כתוב "לא יהיה לך חמץ", אלא שלא יראה ולא ימצא. זה חופף לבעלות
ממונית אבל לא זהה. ראיה לכך שהרי אין החמץ ברשותו מבחינה ממונית, ועשאו הכתוב
כאילו הוא שלו. מה זה אומר? שהדבר שאסור הוא השייכות לחמץ. אם אתה באמת לא מתייחס
לחמץ כאוכל, אז ממילא אין כאן שייכות, ואתה לא עובר.
דעת
הרמב"ן (ריש פסחים) איננה ברורה כל כך, אבל כנראה זה שייך
לעניין יאוש
אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ
ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר (ו' ב') שני
דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר דכיון שלא הקפידה תורה
אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך, בדין הוא
שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין
מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו
[שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא
ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי
ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל,
כדאמרי' (ו' ב') בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר
והוו כהפקר, והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא
ליה בגויה.
הוא
גם מעלה נקודה נוספת – למה הביטול "בליבו". הוא מעלה בסוף דבריו שתי
אפשרויות
א.
לקולא – שאין
צריך להוציא בשפתיו
ב.
לחומרא –
שתלוי במצבו הנפשי האמיתי, ולא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים. וכן אי אפשר לבטל
ע"י שליח.
המאירי*
לפי גירסת הכ"מ ברמב"ם (חו"מ
ב:ב), ייתכן שאין ביטול מועיל אלא לחמץ שאינו ידוע. ואם כן יש כאן פעולה מורכבת –
מתוך שהחמץ כבר במעמד נחות, מתוך שאינו ידוע, הביטול יכול להפוך אותו ללא חמץ. אבל
אילו הוא היה ידוע זה לא היה עובד.
וזה בניגוד לדברי הרמב"ן
בריש פסחים:
ענין ביטול חמץ זה שהזכירו בגמרא דמדאורייתא בביטול
בעלמא סגי ליה, ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו, אלא אפי' חמץ ידוע ונראה לפנינו
נמי סגי ליה בביטול, כדאמרינן (ו' ב') במוצא גלוסקא יפיפיה ובתלמיד היושב לפני
רבו ויש לו עיסה מגולגלת (ז' א'), ותנן נמי (מ"ט א') ונזכר שיש לו חמץ (נמי
לפניו) וביטלו אינו עובר עליו.
מה זה עושה לי שהחמץ לא ידוע? ייתכן שבעצם הביטול
תמיד עובד, אלא שכאשר החמץ ידוע אני חושש שמא איננו מבטלו בלבב שלם.
אבל ייתכן גם להיפך, שכאשר החמץ באמת מנותק ממך ברמה
מסויימת, הביטול יכול לנתק את הקשר הרעוע שנשאר.
הכסף משנה בעצמו כותב דאפשר שהכל היה תלוי בשיקול
דעתם של החכמים, דמסרו הכתוב לחכמים והם התירו ביטול בחמץ שאינו ידוע, והצריכוהו
ביעור אם ידוע. וזה גם מסביר למה במקרים מסויימים שזה ידוע, כגון עיסה מגולגלת,
החליטו חכמים להסתפק בביטול.
זה בעצם קצת דומה לרמב"ן. הרמב"ן רק מבין
שהתורה כבר הפקיעה את הבעלות ברמה הממונית, והביטול גומר את הניתוק. לרמב"ם
אולי צריך שלב-מקדים אחר, שהוא יהיה אבוד באופן פיזי.