אתרוג שאין בו היתר אכילה

המשנה בל"ד: מונה, בנוסף על "של אשירה ושל עיר הנידחת" מספר פסולים המיוחדים לאתרוג:

"של ערלה - פסול, של תרומה טמאה פסול, של תרומה טהורה - לא יטול, ואם נטל - כשר. של דמאי, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. של מעשר שני בירושלים - לא יטול, ואם נטל - כשר."

על פי פשטות ניתן להבין ששאר הפסולים חוץ מ"של אשרה ושל עיר הנידחת" אינם פסולים מטעם כתותי מיכתת. שהרי הגמ' כותבת בפירוש (לפי גירסא אחת) שזהו טעם פסול אשירה ועיר הנידחת. ואילו זהו טעם כולם, היתה הגמ' צריכה לכתוב כך בצורה ברורה. מהשימוש בביטויים "היתר אכילה" ו"דין ממון" עולה שמדובר בדין אחר. אמנם הרמב"ן ועוד כתבו שזהו הטעם האמיתי לדינים אלו, וש"אין בו היתר אכילה" זה זהה עם "כתותי מיכתת שיעוריה".

דעת הרמב"ם בפיהמ"ש שאתרוג שאין בו היתר אכילה או דין ממון נפסל משום שהתורה אמרה "פרי עץ הדר" וזה אינו מוגדר כפרי. וזה אולי דומה לשאר פסולים מפני שאינן המין הנכון, כגון הדס שוטה וציני הר הברזל וכדומה.

והתוס' כתבו שהפסול מטעם שאינו "לכם". כי "לכם" איננו מתייחס לבעלות ממונית דווקא, אלא לכל מיני שליטה וזכות שימוש. וכיון שאינו יכול לאכול או למכור אתרוג זה, אינו "לכם".

יש נ"מ בין הטעמים דלרמב"ם ולרמב"ן וסיעתו הפסול נוהג כל ז', ואילו לתוס' אין פסול זה שייך כי אם ביום הראשון שיש בו דין לכם. וזה קצת קשה, כי נקט במשנה "פסול" סתם, בלי לפרט שאינו אלא ביום א'. ועוד נקטיה בין עוד פסולים שנוהגים כל ז' כגון של אשירה ושל עיר הנידחת. וכן הקשה עליהם הרמב"ן.

לפי התוס' יש גם להעיר ש"לכם" בא לידי ביטוי בצורות שונות בכל מין ומין. כלומר, לולב אינו צריך היתר אכילה, כי זה לא חלק מהשימוש הרגיל בו, ואילו אתרוג כן צריך. זה קצת דומה למה שראינו בשיעור על "הוקצה למצוותו" שיש מושג של הנאה שנאסרת בכל המינים, אבל באתרוג זה מתייחס לאכילה, ואילו בהדס זה מתייחס לריח.

בשיעור על מצוה הבאה בעבירה כבר הערנו שיש שתי הבנות מה היחס בין מעשה המצוה לדרישת "לכם".

א. תנאי צדדי – המצוה להרים או לנענע את המינים, והמינים צריכים להיות שייכים לך כדי לקיים את המצוה.

ב. הגדרת מעשה המצוה – "ולקחתם לכם" זה מעשה המצוה, וזה כולל גם בעלות ממונית וגם לקיחה בידיים. כבר ראינו שאפשר שזוהי דעת הרמב"ם, שחושב שמהב"ב שייכת דווקא כשמעשה המצוה ומעשה העבירה הם אותו מעשה (במקרה של לולב של אשירה, "לקיחה" היא מעשה המצוה, והיא גם מעשה העבירה של "לא ידבק בידך מאומה מן החרם.")

גם כאן, אפשר להעלות שאלה זו. לכאורה, אם מדובר בתנאי צדדי, יותר קל להבין איך הוא ישתנה ממין לחבירו. אבל עצם מעשה המצוה לכאורה צריך להיות זהה בכל המינים.

לרמב"ן וסיעתו ש"היתר אכילה" היינו "כתותי מיכתת שיעוריה" קשה מבחינה לשונית כפי שהערנו במשנה. וכן יש לפקפק מבחיה מושגית אם אלו האיסורים הם באמת איסורי הנאה גמורים שהם בגדר "כתותי מיכתת". גישתו מסתדרת יותר טוב אם אומרים ש"כל העומד לישרף כשרוף דמי" היינו שכל דבר שמיועד לשריפה, הוא כאילו כבר נשרף. כי אם זה תלוי באיסור ההנאה, או בחיוב הלכתי גמור לשרוף, הרי תרומה טמאה נהנים ממנה בעת שריפתה, והרי ערלה שאין עליו חיוב שריפה גמורה. הריטב"א היה רגיש לנקודה זו, וכתב שהמשנה סידרה את האיסורים השונים לפי סדר החידוש:

"ומשום הכי תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה, ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא"א ליהנות בשריפתו, ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו, ומשום הכי פליג להו בתלתא בבי אע"ג דטעמא דכולהו משום דכתותי מיכתת שיעורא..."

בדין אתרוג של טבל נחלקו. ברור שאי אפשר לפסלו משום טעם כתותי מיכתת, שהרי יש לו תקנה ואף עומד לתקנה ולא לשריפה. אם דורשים היתר אכילה משום "לכם", וכתוס', יש לעיין אם העובדה שבידו לתקנו מהני או לא. אמנם מהגמ' יש ראיה ברורה שטבל בעייתית – הרי אף דמאי לא התירו ב"ה ליטול אלא משום שמאכילים את העניים דמאי. משמע שטבל גמור אין יוצאין בו אף לדבריהם.

אמנם המאירי כתב דיש מפרשים שבטבל גמור אף הוא יוצאין, ומפרשים ש"דמאי" המוזכר בגמ' היינו תרומה של דמאי. אבל דמאי עצמו אף לב"ש יוצאין בו (לדבריהם) משום שיכול להפריש עליו, וה"ה בטבל גמור.

בשו"ת בנין ציון העיר דלא שייך טבל דאורייתא באתרוג, שתרומת פירות אינו אלא מדרבנן. והוא כתב דמכ"מ יש בו כח להפקיע קיום מצוה מדאורייתא, כיון שתרומה יש לו עיקר מן התורה. ואפשר שכוונתו שהחכמים שינו את הגדרת תבואה למצות תרומה והרחיבו את יישום הדאורייתא, ושווה לדברינו גבי קידוש וסוכה קטנה בשיעור על ראשו ורובו ושלחנו.