זמן תקנת הלל - מקורות

גיטין לו.-לו:

הלל התקין פרוסבול וכו'. תנן התם: פרוסבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד והתקין פרוסבול; וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים. ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא; דתניא, רבי אומר: (דברים ט"ו) וזה דבר השמיטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים; ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול.

רש"י שם

בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואע"ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת.

בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ.

אי אתה משמט כספים - ואף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקישא דלא נהגא.

תוספות שם

בזמן שאתה משמט כו' - פירש בקונט' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כדאמרי' בירושלמי בפרקין מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו' ובבית שני הואיל ולא נהג יובל שלא היו כל יושביה עליה לא נהגא שמיטה מדאורייתא והא דאמרי' בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן וקשה לר"ת דהיה לו להביא ההיא דירושלמי ואפי' נאמר דסמיך אההיא והך דהכא מייתי משום כספים אכתי קשה בריש מועד קטן (דף ב:) דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומייתי הך דהכא והתם לא שייך כלל לאתויי אלא ההיא דירושלמי ונראה לר"ת דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא בפרשת ראה אנכי ודריש לה מדבר השמיטה שמוט וה"ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההיא דירושלמי ואר"ת דבבית שני נהג יובל דאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) ואשמים איל צאן על אשמתם מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמר בס"פ המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) ולא מסתבר לומר שהביאו על שבעלו שפחות חרופות בבית ראשון כדאשכחן בספ"ק דהוריות (דף ו.) שהביאו על ע"ז שעבדו בימי צדקיהו דבע"ז אשכחן דנחשדו אבל על שפחה חרופה לא אשכחן דנחשדו ועוד דהא נהג בתי ערי חומה בבית שני כדתנן במסכת ערכין (דף לא:) ומייתי לה לקמן במי שאחזו (דף עד:) בראשונה היה נטמן התקינו כו' ואמרינן נמי בסוף המקדיש שדהו (ערכין כט.) דבתי ערי חומה אין נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג ולא תיקון הלל פרוסבול לדורו שהרי היה בזמן הבית ודהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה (שבת טו.) אלא לאחר חורבן דהוו ידעי דחרוב ביתא כדאמרינן בנזיר בפ' ב"ש (דף לב:) והא דבעי בסמוך לדריה תקין לאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר חורבן אי נמי ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד היה הפקר והא דאמר בסוף ערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים.

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ט

ב. אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

ג. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ, ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

חידושי הרשב"א, גיטין לו.

אמר אביי בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים. פרש"י ז"ל שמטת קרקע חרישה וזריעה ושמיטת כספים שמטת מלוה ואחת זו ואחת זו בשביעית וזריעה וחרישה שאינה נוהגת בשביעית בזמן הזה נפקא ליה כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמטה ואחת יובל בזמן שהיובל נוהג שמטה נוהגת, והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ הו"ל לאיתויי הכא ההיא דרשא דירושלמי, דבר מינה אכתי לא ידעינן לשמטת זריעה וחרישה שאינה נוהגת, ואם תאמר דהכא דלא בעי למילף אלא שמטת כספים לא חש לאיתויי וסמיך אמאי דדריש דיליף ליה בירושלמי, הא ליתא דהא בריש פ"ק דמועד קטן פרכי' וחרישה וזריעה מי שרי וכו' ומשני בזמן הזה דרבנן ורבי היא ומייתי לה כדהכא והתם ודאי דמהדרינן אזריעה וחרישה שהיא מותרת הו"ל לאיתויי ההיא דירושלמי ולא האי דרבי דהכא, ועוד דהיכי דרשי' מההוא קרא אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים ואחת שמטת שביעית ואחת יובל דאטו בקרא שלשה שמיטות כתיבי ביה, לפיכך פי' ר"ת ז"ל אחת שמיטת קרקע דהיינו שמיטת יובל, ושמיטת כספים היינו שביעית והיינו דרשה עצמה דירושלמי, וה"ק בזמן שאתה משמט קרקע ביובל אתה משמט כספים בשביעית, והאי דקרי ליה לשביעית שמטת כספים משום דבשביעית נוהגת שמטת כספים משא"כ ביובל, א"נ משום דבצד שמטת כספים דמי לשמטת היובלין דמה התם קרקע מופקע מלוקח למוכר אף כאן כספים מופקעין ממלוה ללוה, והשתא אתיא שפיר ההיא דמועד קטן.

והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה, פי' בזמן בית שני דאף בימי הלל לא היתה השביעית נוהגת דבר תורה לפי שלא היה היובל נוהג, דמשעה שגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות דלא היו כל יושביה עליה ועוד שהיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה והתורה אמרה לכל יושביה שיהו יושביה יושבין כתקנן איש על מקומו, והיינו דאמרי' בערכין בסופו מנו יובלין לקדש שמטין דאלמא בבית שני לא היה היובל נוהג ושמטין נמי לא נהגו אלא מדרבנן וכו' וכן פרש"י ז"ל. והקשה ר"ת ז"ל מדתנן בערכין בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס ולקמן מייתי לה בפ' מי שאחזו, ושמעת מינה דדין בתי ערי חומה נוהג היה בימי הלל, ואין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמרי' התם בערכין, ובמס' כריתות אמרו פרק ארבעה מחוסרי כפרה ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמותם א"ר חסדא מלמד שכלן בעלו שפחה חרופה ואין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי כדאמרי' נמי התם ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין פרק המקדיש שדהו ובקידושין בשילהי האומר (ס"ט א'), אלמא ש"מ שהיובל נוהג היה בימי הלל, ולפיכך היה אומר רבינו תם ז"ל שהיובל ודאי נהג בבית שני והא דאמרינן התם מנו יובלין לקדש שמטין לא קיי"ל הכי דהא אסיקנא התם דעשרת שבטים ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהם ואע"ג דלאו כולהו סלוק ובימי עזרא לאו כולהו סליקי מיהו מכולהו שבטים הוה בהו ולא היתה ארץ ישראל חסרה לגמרי משבט אחד וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה, דאי לאו הכי אין לך בכל הדורות שלא היו מקצת אנשים מישראל הולכים חוצה לארץ וא"כ יבטל דין היובלין עליהם אלא ודאי כל שלא היתה הארץ חסרה שבט גמור כל יושביה עליה קרינא ביה, והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה דוקא קאמר בזמן הזה אחר גלות הארץ ונחרב הבית בשניה שאז ודאי בטלו היובלות לכו"ע, והלל לאו לדריה תקין אליבא דאביי אלא לדרי עלמא תקין דמידע ידעי צדיקי דאית בהו דביתא חריב כדאמרי' בנזיר נהי דידעי דחריב ואימת חריב אכתי מי ידעי בהי יומא, וצפה הלל שעתידין הדורות לעבור על מה שכתוב בתורה ועמד והתקין מעתה פרוזבול לדורות הבאין, והא דאיבעיא לן לקמן כי תקין לדריה תיקן או דילמא לדרי עלמא תיקן אליבא דרבא הוא דאיבעי לן אבל לאביי מיפשט פשיטא ליה דלדרי עלמא דוקא תקין ולא לדריה.

ולפי דעת ר"ת ז"ל צריכין אנו לומר שצפה הלל שעתידין חכמי הדורות לתקן שתהא שמיטת כספים נוהגת ועמד ותקן כנגד תקנתן, ועוד שחשש שמא הדורות הבאין תהיה תקנתן חביבה עליהן ולא יתקנו פרוזבול לתקנת מלוין ונמצאת דלת נעולה בפני לוין ועוברין על מה שכתוב בתורה ועמד ותקן מעתה, וכל זה דבר מתמיה, ועוד דאף כשתמצא לומר עשרת השבטים ירמיה החזירם כשגלו ועלו בימי עזרא לא חזרו שבטים למקומם ואין שבט ושבט יושב בפני עצמו בעריו ובנחלתו אלא כלן מעורבבים והתם (ערכין ל"ב ב') אמרינן היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהא היובל נוהג תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שמעורבבין. ועוד ראיתי לרמב"ן נ"ר שהקשה עליו מדאמרינן לגבי חלה בכמה מקומות בתלמוד (כתובות כ"ה ב') אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סלוק ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כל שכן שאני קורא בהם בבואכם, וזה דבר ברור ומפורש, אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרי' בעלמא בכל דיני הצבור לפסח (פסחים פ' א') ופר העלם דבר של צבור (הוריות ה' א'), וכי תעלה על דעת הרב שאם עלו שנים שלשה מכל שבט ושבט שיהא יובל נוהג בהם ע"כ.

ומה שהביא ראיה ר"ת ז"ל משהיה בית בבתי ערי חומה נוהג בימי הלל, י"ל שהיה נוהג מדבריהם, ומה שאמרו בכריתות שכלם בעלו שפחה חרופה והתם אין לומר מדבריהם דא"כ היו מביאין חולין לעזרה, י"ל דשמא משום שפחה שבעלו בימי צדקיה, אע"פ שהיה דוחה ר"ת ז"ל מלומר כן לפי שמצינו להם בימי צדקי' שהיו עובדי ע"ז אבל בועלי שפחה ונשים נכריות בימי עזרא מצאנו בימי צדקיה לא מצאנו, וי"ל דשמא רב חסדא ס"ל כאחרים דאמרי (כריתות י"א א') דשפחה חרופה היינו נמי המאורסת לעבד כנעני ולרבנן דאמרי המאורסת לעבד עברי על דבר אחר הביאום.

ועוד תירץ הרמב"ן נ"ר די"ל שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כעבד עברי להתירו בשפחה, ועוד רב חסדא סבר לקמן (מ"ג א') חציה שפחה וחציה בת חורין בת אתרוסי היא והילכך משכחת לה כגון שקדשוה בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא ע"כ, ואינו מחוור בעיני, דלתירוץ הראשון קשיא לי דהא משגלו עשרת השבטים בטלו היובלות וגלותן קדמה לגלות ירושלים מאה ושלשים ושלש ויותר מעט כמו שמוכיח מתוך מקראות, ועבדים אלו שנרצעו כבר קדמה מכירתן לגלות השבטים שבע שנים א"כ יש להם קודם חורבן הבית מאה וארבעים ומתי קדשום ומתי נבעלו אחר החורבן, גם תרוצו השני איני יודע למה הוצרך רבינו נ"ר לדחוק כגון שקדשום בפני הבית, דלמאן דאית ליה לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קדושיה קדושין אפי' בזמן הזה משכחת לה, דלרב חסדא ורבה בר רב הונא דס"ל הכי הא דאמרי' התם בכריתות אין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי לאו לאפוקי מאורסת לישראל גמור אלא למעוטי מאורסת לעבד כנעני, וכן נראה מהא דאמרי' לקמן דאמר רב ששת כשם שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו היא שפחה הנחרפת לאיש זו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי וכו' אלמא מדמייתי' עלה דההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לישראל איזו היא שפחה חרופה וכו' ש"מ דה"ה דנתקדשה לישראל הויא שפחה, וכן פרש"י ז"ל שם ואם לחשך אדם לומר תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במס' כריתות והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה חרופה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי וה"ה לכל ישראל אלא דאורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה, ע"כ.

ומיהו הא דפרש"י ז"ל הא דאמרינן בערכין מנו יובלין לקדש שמיטין דמדרבנן קאמר בהא איכא למימר דמדאורייתא קאמר שנהגו השמיטין בימי עזרא וכרבנן דפליגי עליה דרבי, וה"נ משמע דהא אתא לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות, אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות, ואקשי' עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין.

חידושי הרמב"ן, גיטין לו.

הא דתניא רבי אומר בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע וכו'. פרש"י ז"ל השמטת קרקע היינו חרישה וזריעה שאסורה בשביעית, ובזמן שאין אתה משמט קרקע היינו לאחר חורבן שבטלה קדושת הארץ, ואינו נכון שא"כ בימי הלל מנא לן דלא נהגא מדאורייתא אפילו השמטת קרקע, ומה שפי' מפני שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ואמר הרב ז"ל שהיא מחלוקת, א"כ לא אמר עיקר הטעם שהיה אביי צריך לומר משום שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ואליבא דמאן דסבר הכי, ועוד כיון דפלוגתא היא מאן לימא לן דרבי ס"ל כמ"ד אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ומאן תנא דאית לי' הני תרי קולי, אלא ה"פ בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע שהיא חזרת שדות לבעליהן ביובל ואחת שמיטת כספים דהיינו שמיטת שביעית, בזמן שאתה משמט קרקע כלומר שהיובל נוהג שמיטה נוהגת בזמן שאין היובל נוהג אין שמטה נוהגת, וכן מפורש בירושלמי תמן אמרין ואפי' כמ"ד מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת מדבר תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם.

ור"ת ז"ל הקשה כאן שהרי בימי הלל היה היובל נוהג דתנן התם בערכין בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חודש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס ואיתא לקמן בפ' מי שאחזו, וש"מ שהיה היובל נוהג שאין בית בבתי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא התם בערכין, ובפ' ארבעה במס' כריתות אמרינן ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמם איל צאן על אשמתם אמר רב חסדא מלמד שכולן שפחה חרופה בעלו ושפחה חרופה היא המאורסת לעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין ובשאר מקומות בתלמוד, לפיכך היה ר"ת ז"ל אומר שהיובל היה נוהג בימי הלל בבית שני והיו כל יושביה עליה לפי מאי דאסיקנא התם בערכין בפ' המוכר דעשרת שבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם, ואע"ג דבימי עזרא לאו כולהו ישראל סלוק מיהו כל השבטים עלו ולא היתה א"י חסרה שבט וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה, שאם לא תאמר כן כשהלכו שנים ושלשה מהם למדינת הים יבטל אלא ודאי כל זמן שמכל השבטים עליה יושביה עליה קרינא ביה, והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא בזמן הזה ממש קאמר כלומר לאחר חרבן שבטלו היובלות ואפילו למ"ד לא בטלה קדושת הארץ, והלל לאו לדריה אתקין אלא לדרי עלמא דאתו אחר חרבן תקון, דהוו ידעי דחרב כדאמרי' בנזירות (ל"ב ב') נהי דידעי דחריב ואימת חריב אכתי מי ידעי בהי יומא, והא דמיבעיא לן לדריה תקון או לדרי עלמא תקון אליבא דרבא איבעיא לן אבל לאביי על כרחין לדרי עלמא תקין ולא לדריה, זהו דעת ר"ת ז"ל.

ואינו מחוור לי שלפי דעתי אפילו למ"ד עשרת השבטים ירמיהו החזירן לא גלו לבבל מעולם אלא חזרו למקומם הראשון, כדאמרינן (ילקוט ויקרא סי' תרע"ה) ואבדתם בגוים אלו עשרת שבטים שגלו למדי ושם נשתקעו כולם ולא נתערבו עם ישראל ולא גלו לבבל ובבית שני לא היו מעולם, ועוד שאם לא היה הלל מתקן דורו לא הי' מתקן לדורות הבאים אלא הם יחושו לעצמם, ועוד אי אפשר לומר שיתקן הלל ויאמר לכשיחרב בית המקדש יעשו פרוזבול חס ושלום שלא היה פותח פיו לשטן ולא מתקן תקנות לחרבן אע"פ שהיו יודעין שיחרב, והתימה הגדול שמתמיהנו הרב ז"ל בדבריו שהרי המקראות מוכיחים הן דכתיב ויעבירו קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים וכתיב ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים והרבה מפורשין מהם ובדברי הימים מפורשים כל החוזרים ומשבט יהודה ובנימין היו ועוד שהרי הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ונתישבו במקצתה של א"י במה שרצו ולא נתחלקו השבטים, ואמרינן התם בערכין היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימן ושבט בנימן ביהודה יכול יהא היובל נוהג ת"ל לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין, ועוד שהרי אפילו לענין חלה אמרי' בכמה דוכתי (נדה מ"ז א') אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבאכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו ישראל סלוק ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כ"ש שאני קורא בהם בבאכם, וזה דבר ברור ומפורש, אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבאכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור, וכי תעלה על דעת הרב ז"ל שאם עלו שנים או שלשה מכל שבט ושבט יהא יובל נוהג להם.

אבל דברי ר"ת ז"ל קושיות הם צריכות לפנים, וי"ל שהיה דין בית בבתי ערי חומה נוהג בימי הלל מדבריהם, ואפשר שכל דיני יובל נוהגין כן מדבריהם בימיו ולא לעבור על ד"ת ולהתיר עבד עברי בשפחה אלא להחמיר, וסעד נמצא לזה בספר יוסף בן גוריון הכהן שאמר שנתקדש היובל בימי אחד ממלכי החשמונאים, ומה שאמרו בכריתות מלמד שכולם בעלו שפחה חרופה י"ל בימי צדקיהו בעלום כדאמרי' וצפירי חטאת שנים עשר על ע"ז שעבדו בימי צדקיהו הביאום, אבל ר"ת ז"ל היה מדחה זה משום דע"ז בימי צדקיהו אשכחן דעבדוה אבל אימת בעלו נשים נכריות ושפחות בימי עזרא ולא בימי צדקיהו, וי"ל דרב חסדא ס"ל כאחרים דאמרי ומאורסת לעבד כנעני, ולרבנן דאמרי מאורסת לעבד עברי על דבר אחר הביאו אשמות, ושמא תלויין היו, עוד יש לי לומר שאם קנה עבד עברי בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה ועוד רב חסדא סבר לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין בת איתרוסי היא הילכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא, והא דאסיקנא התם עשרת השבטים ירמיה החזירן לאו למימרא דבימי עזרא מנו יובלות לקדשן אלא לתרץ שאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ואע"פ שנהג בסוף בית ראשון כדמוכח התם מדכתיב כי המוכר אל הממכר לא ישוב ומשום הכי קאמר שכל יושביה עליה היו, והא דאמרי' התם בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדאורייתא קאמר שנהגו השמיטין וכרבנן דפליגי עליה דר' דהא אתי לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין, ורש"י ז"ל כתב מדרבנן קאמר.

ולענין הלכה שמטת קרקע נוהגת בארץ ישראל לדברי חכמים דבר תורה דקי"ל קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן ולמ"ד יש להן מדרבנן ולדברי רבי ודאי מדבריהם נוהגת היא כדאמרי' בריש משקין לענין שמטת קרקע בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתקון רבנן דתנהוג כמו שתקנו תרומות ומעשרות מדבריהם למ"ד שלישית יש להן, ואמרינן התם מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא, ועוד מעובדא דריש לקיש דאיתא התם במס' סנהדרין (כ"ו א') ובפסחים בפ' מקום שנהגו (נ"א א') א"ל רבה בר בר חנה לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני, וש"מ דשמטת קרקע נוהגת, וממילא שמעינן להשמטת כספים בין בארץ בין בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא, ואמרינן בירושלמי לרבנן דפליגי עליה דרבי ר' יוסה אומר וזה דבר השמטה שמוט בזמן שהשמטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם, ובגמ' דילן במס' קדושין (ל"ח ב') נמי איתמר השמטת כספים בין בארץ בין בחו"ל ואפילו לרבי דכתיב כי קרא שמיטה מ"מ, ואיתמר נמי התם אלא הא כתיב בארץ ההוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ, והיינו דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליניה ורב נחמן אמר אקיימיניה, ולא כדברי הרב אלברגלוני ז"ל שאמר דלאותם הדרים בארץ ישראל קאמר, שזו חובת הגוף היא ואין חלוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ, והיינו דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבולא אלא או בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא, ורב אשי ורבנן דבי רב אשי ורבה ואביי משמטי וכולהו בחוצה לארץ ובזמן הזה הוו, ומי שאומר מדת חסידות היתה להם אין שומעין לו שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אלא הדיוט כדאמרינן בירושלמי כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכי אתו לקמיה דרב ואמר להו מידי פרוזבול היה לך למה להו פרוזבול ואם תאמר שלא ישמטו במדת חסידות א"כ פשיטא דמהימנא דאי בעו לא משמטי, והיכי אמרת לא שביק היתירא ואכיל איסורא הא לאו איסורא הוא כלל, ולמה להו למיתי קמיה כלל.

אבל י"א שהלכה כרבי דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג לפי שסוגיא זו הולכת להקל בפרוזבול בכל דיניהן, ואי שביעית דאורייתא כרבנן, בשל תורה הלך להחמיר, וכיון דקי"ל שהשמטה תלויה ביובל לדבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם וכי היכי דתקון רבנן זכר לשמטה תקון זכר ליובל ואי אפשר שתקנו לזה ולא תקנו לזה לפי ששניהם תלויים זו בזו והיובל טעון קדוש ב"ד ובימי רבותינו היה ב"ד קבוע בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרין לבעליהן זכר ליובל ולפיכך היתה השמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ואין תוקעין ואין משלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברים מעכבין ביובל כדאיתא במס' ר"ה וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפי' מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואפי' מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים, וזו היא דעת הראב"ד ז"ל, ואין זה מחוור, ועוד שאמרו בירושלמי לדברי רבי פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם ולא אמרו בשעה שהיובל נוהג מדבריהם שמטה נוהגת מדבריהם, ועוד שמימי ר' הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות על פי מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל ב"ד ראוי לקדש, וכ"ש בימי רב אשי שכבר בטלו מומחין מארץ ישראל, אלא בזמן הזה היה ואעפ"כ מצינו לו ולרבנן דדריה דמשמטי ומטרחי נפשייהו למיכתב פרוזבול, ולפום דעתא צילתא נמי אינו במשמע שקדשו יובל מדבריהם לאחר חרבן שהרי הארץ חרבה ושממה בידי טמאים ואין ישראל עליה אלא כעבד שלן באכסניא ולמה יחזרו שדות ובתי ערי חומה וינהיגו בעבדים והם עבדים לעבדים, אבל בימי הבית הוא שנהגו בו.

והראיה המכרעת ששנת השמטה מפורסמת בארץ ישראל היום ומנהג אבותיהם בידיהם להשמיט קרקע כלומר שנוהגין בה כל קדושת שביעית, ומעתה נמצינו למידין בשמטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כדפרישית, ובמסכת ע"ז בשמעתא דרב הונא בריה דר' יהושע מצאתי לרב הנזכר ז"ל דקמ"ל רב הונא דשמטת כספים נוהגת אע"פ שאין שמטת קרקעות נוהגת דלא סבירא לן כרבי, ואי נמי סבירא לן כוותיה נהי נמי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחוצה לארץ, ויפה כיון שחזר והודה על האמת וכן דעת ר"ש ז"ל שם בפ"ק דע"ז, והגאונים ז"ל כך הסכימו ששמטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן, וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו סוגיא זו שבדיני השמטת כספים ועליו אנו סומכין בכל דבר, ולפי שהעם נמנעין מלהשמיט ועוברין על מה שכתוב בתורה, מקצת החכמים לבם נוקפן ומפקפקין בדבריהם להקל שהעם שומעין להם בכך ואין שומעין להחמיר.