מעמד החוב לאחר שמיטה - מקורות

משנה שביעית פרק י

ח. המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אע"פ כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר (שם יט) וזה דבר הרוצח:

ט. המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו:

גיטין לז:

המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אע"פ כן - יקבל הימנו, שנאמר: +דברים ט"ו+ וזה דבר השמטה. אמר רבה: ותלי לי' עד דאמר הכי. איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה: משמט אני, שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציב מר? אמר ליה: הכי הוה מעשה. אזל לגביה, אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה: אין. אמר ליה: ומאי אמר לך? אמר ליה: משמט אני. אמר ליה: ואמרת ליה אף על פי כן? אמר ליה: לא. אמר ליה: ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אע"פ כן. אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן, שקלינהו מיניה, אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.

רש"י שם

ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן.

עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב.

חידושי הרמב"ן שם

ותלי ליה. פי' רב נתן בעל הערוך ז"ל תולה עיניו בו כאלו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ, והיינו דאקשי אביי דהא בעי למימר שלי הן ובמתנה אני נותן לך אלמא בעי השמטה גמורה ואח"כ יטלם בתורת מתנה, ובירושלמי בשלהי מס' שביעית א"ר הונא אומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל.

חידושי הריטב"א שם

והא עובדא דאבא בר מרתא ליכא לפרושי כפשוטו דח"ו [דאביי] לא הוה מרמה ליה, אלא גברא רבא איהו הוה והיה מחזיר חובו לרבה משום דקי"ל המחזיר חוב לחבירו בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וכשאמר לו רבה משמט אני היה סבור אבא בר מרתא דתו לא יקבלם, שאילו היה יודע דאם יאמר לו אע"פ כן [יקבלם ממנו הי' אומר אע"פ כן כדי שיקבלם ממנו ומשו"ה א"ל אביי ואי הוה אמרת ליה אע"פ כן] מי [לא] הוה שקיל להו מינך כלומר מי ידעת דשמא אפשר דמקבל וכיון שכן הראוי הוא דנימטינהו ניהליה דשמא יקבלם ועד דתיעבד הכי אתה לא תצא ידי חובתך ממה שאמרו רבותינו דחייב אדם להחזיר חוב לחבירו בשביעית, ואזל אבא בר מרתא וא"ל הכי אדעתא דלישקליה ולא שנתאונה בדבר והכי מוכח לישנא דאמר רבה דלא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא, כך פירש לה החכם ר' פנחס הלוי אחיו של רבינו נר"ו ופירוש נאה ומקובל הוא.

יראים, סימן קסד [דפוס ישן - רעח] ד"ה יש לשאול

וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתינן לה בהשולח [ל"ז ב'] המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר משמיט אני ואם אמר אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה. ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני יכפוהו ב"ד, כדתניא בכתובות בהכותב [פ"ו א'] על פריעת בע"ח מצוה שהיא אי לא בעי למיעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.

אור זרוע, ע"ז קח

ולא נהירא [מה שכתב היראים], אלא אפילו תבעו המלוה בב"ד לפרעו לא יחוש הלוה לדבריו, מפני שהתורה השמיטתו לחובו.

רא"ש מסכת מכות פרק א סימן ג

אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו [דף ג ע"ב] ואע"ג דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש אתי לידי לא יגוש. איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו אע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש. ריב"א פוסק בכל מקום הלכה כלשון ראשון שכך היו שונים רוב החכמים אבל יש שאומר בלשון זה וכן כתב רבינו אליהו הזקן באזהרות זמן עשר כי ילוונו בחצי ימיו יעזבנו. ור"ת פוסק כלשון אחרון והגיה באזהרות ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו והביא ראיה מההוא דפרק מי שמת (דף קמה א) ה' דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד ואין שביעית משמטתה כיון דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש אע"פ דלכי מטי זימניה אתי לכלל לא יגוש. ולאו ראיה היא כולי האי דשאני התם דשמא לעולם לא יבוא לידי פירעון דכמה דברים מעכבין לפרוע כדאיתא התם. ועוד הביא ראיה מההיא דפ' כל הגט (דף ל א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מפריש בחזקת שהן קיימין ואין שביעית משמטתו מ"ט דלא קרינא ביה לא יגוש ואע"ג דאתא לכלל לא יגוש לאחר זמן דבעל הבית אין יכול לחזור בו. וגם זו יש לדחות דשמא לא יבא לידי לא יגוש דהכהן יכול לחזור בו ולבטל המקח ומיהו נראה דהלכה כלישנא בתרא דפשטא דמתניתין מסייעא ללישנא בתרא ותיובתא דלישנא קמא אלא דרבא דחי ליה ועוד דשביעית בזמן הזה דרבנן ואזלינן לקולא. וכן כתב הרמב"ם והרמב"ן ז"ל.

בית יוסף חושן משפט סימן סז

והרא"ש (סי' ג) כתב שריב"א ורבינו אליהו פסקו כלשון ראשון והוא ז"ל סובר כרבינו תם משום דשביעית דרבנן אזלינן לקולא. וא"ת הא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי איפכא קולא לתובע. ונראה לי דטעמיה משום דשמטה איסורא הוא ומקילין דלא תנהוג כיון דרבנן היא בזמן הזה ונהי דנפקא מינה לענין ממונא והויא חומרא לתובע מכל מקום כיון דבעיקרא דדינא לא אתי למיבעי אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין איסורא אי נהג השביעית או לא לקולא נקטינן כנ"ל.

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ט:י

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית, התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.

חידושי הרשב"א, גיטין לו:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ומתקני רבנן דתשמט, נ"ל דמשום שצריך לומר משמט אני הוה ס"ל למקשה דהיינו עקירה ואינו שב ואל תעשה, ולפיכך אמר אביי שב ואל תעשה הוא ולא קאמר שב ואל תעשה שאני כלומר אין זה אלא שב ואל תעשה שאין עיקר הדבר אלא שאומרין לזה אל תגבה חובך, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר.

פני יהושע, גיטין לו:

רש"י בד"ה רבא אמר לעולם בין לרבנן כו' ותיקן הלל דלא לשמט כו' עכ"ל. נראה דבעי לשנויי נמי קושיא קמייתא כמו שכתבו התוספות לעיל בשמו. ולכאורה יש לדקדק דמאי מהני הפקר ב"ד לענין איסור שביעית דאטו מי עדיף הפקר ב"ד מאילו נתן לו הלוה מדעתו דאסור לקבל ממנו כדאיתא לקמן להדיא דצריך לומר לו משמט אני ואם אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו. ונראה דודאי עדיף הפקר ב"ד שעשו כאילו אינו נותנו לו בפרעון חוב אלא בתורת הפקר. ועוד י"ל דההיא דמחזיר חוב היינו דוקא כשמחזיר לו בסוף שביעית משא"כ ע"י פרוזבול שמצד הפקר ב"ד הו"ל כגבוי ועומד משעת כתיבת הפרוזבול וק"ל:

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן מז

א. לכאורה נראה דהנמנע מלהלוות אינו עובר על פן יהי' דבר עם לבבך בליעל אלא א"כ זמן הפרעון הוא לפני סוף שביעית, וכיון שהלוה הוא גברא דפרענא אשר אין רגילים ואין צריכים לדרוש ממנו משכון רק אז אמרה תורה שנקרא בליעל מפני זה שדואג ומפחד ביותר מזה שקרבה שנת השבע ושמא יתאחר החוב, משא"כ למ"ד שהמלוה לעשר שנים שביעית משמטת מסתבר דאינו עובר כלל בלאו כיון דחשיב כאילו הלוה מבקש מהמלוה מתנה ולא הלואה הואיל ושביעית ודאי תשמט ואיך אפשר לקרותו משום כך בליעל, ועפי"ז גם אפשר להבין מ"ש הבכור שור דאף בשביעית בזה"ז שהוא רק מדרבנן מ"מ הנמנע מלהלוות עובר בל"ת מה"ת, ועיין בס' השמיטה של הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל שהביא מהגאון רי"י דיסקין ז"ל שתמה ע"ז, אולם לדברינו ניחא דטעמא דנקרא בליעל הוא רק מפני שאסור להמנע מעשות חסד בגלל פחד שוא ומדומה ולכן כך לי אם פחדו הוא משמטה דאורייתא או רק מדרבנן. גם מלשון הכתוב נראה שמסברא הוא דחשיב בליעל ולא שחדוש התורה הוא לקרותו משום כך בשם בליעל והיינו כדאמרן, אך צ"ע דלענין סתם הלואה ל' יום כתב הב"ח דאע"פ שאינו רשאי לתובעו תוך ל' מ"מ אין זה כמלוה לעשר שנים ושביעית משמטתו, ואפי"ה אמרו בירושלמי ריש פ"י דשביעית "שלא תאמר כל ל' יום איני רשאי לתובעו לאחר ל' יום משתמט - לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה", ולכמה פירושים שם משמע שהנמנע מלהלוות סתם הלואה תוך ל' יום של סוף שביעית אע"ג שלא יוכל כלל לתובעו ושביעית ודאי תשמט אפי"ה עובר בלאו וצ"ע.