רוח חכמים נוחה המנו – מקורות

משנה, שביעית י

ח. המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אע"פ כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר (שם יט) וזה דבר הרוצח:

ט. המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו:

גיטין לז:

[תנן התם] המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אע"פ כן - יקבל הימנו, שנאמר: +דברים ט"ו+ וזה דבר השמטה. אמר רבה: ותלי לי' עד דאמר הכי. איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה: משמט אני, שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציב מר? אמר ליה: הכי הוה מעשה. אזל לגביה, אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה: אין. אמר ליה: ומאי אמר לך? אמר ליה: משמט אני. אמר ליה: ואמרת ליה אף על פי כן? אמר ליה: לא. אמר ליה: ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אע"פ כן. אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן, שקלינהו מיניה, אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא. אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני; מאי טעמא? כיון דתקינו רבנן פרוסבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא. כי אתו לקמיה דרב, אמר ליה: מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה פתח פיך לאלם הוא. תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוסבול - הרי אלו לא יפרעו! תנאי היא, דתניא: המוציא שטר חוב - צריך שיהא עמו פרוסבול, וחכמים אומרים: אינו צריך.

רש"י מסכת גיטין דף לז עמוד ב

ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן.

עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב.

ריטב"א שם

והא עובדא דאבא בר מרתא ליכא לפרושי כפשוטו דח"ו [דאביי] לא הוה מרמה ליה, אלא גברא רבא איהו הוה והיה מחזיר חובו לרבה משום דקי"ל המחזיר חוב לחבירו בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וכשאמר לו רבה משמט אני היה סבור אבא בר מרתא דתו לא יקבלם, שאילו היה יודע דאם יאמר לו אע"פ כן [יקבלם ממנו הי' אומר אע"פ כן כדי שיקבלם ממנו ומשו"ה א"ל אביי ואי הוה אמרת ליה אע"פ כן] מי [לא] הוה שקיל להו מינך כלומר מי ידעת דשמא אפשר דמקבל וכיון שכן הראוי הוא דנימטינהו ניהליה דשמא יקבלם ועד דתיעבד הכי אתה לא תצא ידי חובתך ממה שאמרו רבותינו דחייב אדם להחזיר חוב לחבירו בשביעית, ואזל אבא בר מרתא וא"ל הכי אדעתא דלישקליה ולא שנתאונה בדבר והכי מוכח לישנא דאמר רבה דלא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא, כך פירש לה החכם ר' פנחס הלוי אחיו של רבינו נר"ו ופירוש נאה ומקובל הוא.

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב ד"ה איזהו סייג

איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י"ח י"ט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב. יכול תרחץ פניה ותכחול [את] עיניה ת"ל והדוה בנדתה (שם ט"ו ל"ג). כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה:

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כה

כל שרוח חכמים נוחה הימנו בשעת מיתתו סימן יפה לו. שאין רוח חכמים נוחה הימנו סימן רע לו.

שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן טו

הנה בדבר מי ששכח מלעשות פרוזבול והלוה אינו רוצה לפרוע בשביל זה והמלוה הוא איש עני ורוצה לידע אם יכול לגבות ממנו באיזה אופן שיזדמן לו. הנה ראשית צריך לידע דאף להסוברים דהשמטת כספים הוא מדאורייתא, הא מפורש בסוף שביעית המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ומשמע דאם אינו מחזיר הוא עול מצדו, דהא בגיטין דף ל"ז ע"ב הקפיד רבה על אבא בר מרתא דלא אמר לו אף ע"פ כן, ואם הוא רק דבר טוב כשמחזיר החוב אבל לא מעשה עולה, לא היה לרבה להקפיד עליו. וכן ממה דאמר רבה שם ותלי ליה עד דאמר הכי, ואם לא היה עולה מצד הלוה איך אפשר להתיר להכותו שהוא לאו דלא יוסיף, וגם איך היה מועיל לפרש"י דהוא תליה על עץ ממש דהא לא יקנה כלל דהוי תליוהו ויהיב, ורק אם הוא חיוב מדברי חכמים אף רק חיוב להחשיבו לעושה עולה היה מועיל לקנות משום דמצוה לשמוע דברי חכמים כדאיתא בב"ב דף מ"ח ע"א, אבל אם רק יש מעלה בחזרתו ולא עולה כשלא יחזיר ודאי לא היה נחשב כזבין דהא לא אמרו לו חכמים שיש עליו מצוה להחזיר. ולכן ברור שהוא מצוה על הלוה להחזיר וכשלא יחזיר הוא עובר על דעת חכמים, ואף הרמב"ם פ"ט משמיטה הכ"ט שמפרש שרק מסבב בדברים, הא כתב הרדב"ז דלא פליג ורק שהוא דבר רחוק במציאות שיוכל לעשות כן, ואף אם נפרש שפליג כדמשמע מהכ"מ וכדסובר הרא"ש בגיטין (פ"ד סי' י"ט) כלומר שיהיו עיניו תלויות עד שיאמר כך, הוא רק שלא התירו לאנס ע"ז בהכאות וכדומה, אבל גם הם יודו דעובר על דעת חכמים דמפרש"י נשמע להרמב"ם והרא"ש דבזה לא מצינו שיפלגו.

[כדאי לראות את כל התשובה בפנים]

קידושין יז:-יח.

דתנן: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו - לא יחזיר לבניו, ואם החזיר - אין רוח חכמים נוחה הימנו. והתניא: רוח חכמים נוחה הימנו! לא קשיא: כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.

תוספות, בבא בתרא קמט.

מגמרי טענתייהו לאינשי ומפסדי מנאי - ואם תאמר הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יז: ושם) הלוה מעות מן העובד כוכבים שנתגיירו בניו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו ל"ק כאן שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואם כן היה לו לרבא להחזיר ותירץ ר"ת דהתם כיון שעשה לו העובד כוכבים חסד שהלוה לו יעשה עמו חסד ויתן לבניו אבל כאן שלא עשה עמו חסד כשהפקידם אצלו אין צריך להחזיר לבניו והר"ר יצחק ב"ר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוה חייש לה רבא ואין נראה כלל דהא מדקתני אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דאם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וקתני לה לכולהו בבי במסכת שביעית (פ"י משנה ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו והמלוה מעות מן הגר והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וקתני נמי התם כל המטלטלין נקנין במשיכה ואם קיים דבריו שלא במשיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמר עלה בהזהב (ב"מ דף מח. ושם) דאם לא קיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דבכולהו בבי שמעינן מכלל הן לאו.

רמב"ן, קידושין יז:

לא קשיא כאן בהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. וכן כתוב בכל הנוסחאות והיא גרסתן של רש"י ור"ח ז"ל. ופי' כשהורתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בבבא בתרא (קמ"ט א') באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי קני להו רב מרי להנך זוזי וכו' מתקיף לה רב איקא בריה דרב מרי אמאי לודי איסור דהנך זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו ניהליה באודיתא אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי, ואי ס"ד המחזיר רוח חכמים נוחה הימנו אמאי לא הוי מחזיר, ויש מי שתירץ דעתו של רבא היה להחזיר במצות חכמים ולא מחמת הקנאה ולפיכך הקפיד, ותירוץ זה אין רוח חכמים נוחה הימנו, דהא קאמר מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי, ואחרים השיבו כי קתני רוח חכמים נוחה הימנו לומר לך שאם רצה מחזיר ולא הקפידו חכמים בדבר כמו שהקפידו במי שהורתו ולידתו שלא בקדושה שאם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, גם זה אינו נכון, שהרי שנינו בסוף מסכת שביעית המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו כל המטלטלין נקנין במשיכה כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, והרי מי שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו כדתניא בפרק הזהב (מ"ח א') אלמא מכלל רוח חכמים נוחה הימנו אתה שומע שאם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואחרים אמרו דרב מרי בן נכרי הבא על בת ישראל הוה וקיי"ל (יבמות מ"ה א') הולד כשר הלכך ישראל גמור מעיקרו הוא ואינו ראוי לירש את הנכרי כלל, ור"ח ז"ל היה אומר שלא אמרו חכמים להחזיר אף למי שלידתו בקדושה אלא במלוה שגמל לו אביו חסד להלוותו ואינו בדין שישלם רעה תחת טובה לפיכך יחזיר לבניו, אבל בפקדון לא אלא אם רצה אינו מחזיר כדרבא.

ואחרים אמרו בהורתו ולידתו שלא בקדושה יחזיר ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו משום דדמי לנכרי יורש את אביו ועוד שמא יחזור לסורו, אבל הורתו שלא בקדושה לא יחזיר שאין חוששין שמא יחזור לסורו מאחר שלידתו בקדושה והיינו ברייתא קמייתא, ואע"ג דקתני בה שנתגיירו בניו עמו דמשמע לכאורה הורתו ולידתו שלא בקדושה, לאו דוקא, שהרי לדבריך משנתינו שבמסכת שביעית בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואפי' הכי קתני שנתגיירו בניו עמו, אלא מאי אית לך למימר לאו דוקא עמו, לדידן נמי לאו דוקא, אלא כיון שהוא גר והם גרים עמו קרי ליה, ואדרבה לישנא דמתני' דייקא טפי מדברייתא, וזה הפירוש היה נכון אלא שהקדימו בגמ' לומר כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, והיה להם להקדים ולומר כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה שהוא תירוצה של ברייתא קמיתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומיהו יש שלא הקפידו בדבר ובמסכת סוכה בפרק הישן (כ"ו א') גבי הישן בתפיליו אחת מהם, ולקמן בפרק האיש מקדש (מ"ח ב') אחרת גבי התקדשי לי בכוס זה כפי מה שפירשו בה ר"ח ור"ש ז"ל.

והנוסחאות שכתוב בהן שהורתו ולידתו בקדושה שבוש הוא, שאם כן מן התורה הוא יורשו שהרי הוא כישראל לכל דבריו, ועוד דתניא (ב"ק ק"ט ב') ואם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים, כלומר אם נולדו לו בנים אחר שנתגייר, שבגזל הגר הכתוב מדבר.

ותמהני למה אין רוח חכמים נוחה הימנו אם רצה להחזיר למה לא יחזיר שהרי רשאי ליזוק בנכסיו, ורש"י ז"ל פירש כלומר אין חכמים מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך, ואין זה נכון שבכל מקום שאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא שיחזיקו לו טובה בלבד אלא שמחזיקין לו רעה כאותה שאמרו (שם צ"ד ב') הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו ותניא נמי (ב"מ מ"ח א') כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו שמחזיקין לו רעה משום מחוסרי אמנה, ואפשר מפני שהוא משוה אותו לישראל כענין שאמרו (סנהדרין ע"ו ב') והמחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה וגו'.