הדר
שאלות מפתח
יש כמה שאלות בסיסיות שאנו חייבים לשאול אותם בנוגע להדר:
א.
האם דברים
שהם הדר הם יפים במיוחד, או שמא דברים שאינם הדר הם פגומים?
ב.
האם דין הדר
מחייב אותי לקחת לולב כמה שיותר יפה, או רק לענות על דרישות מסויימות?
ג.
האם זהו דין
מיוחד בלולב, או חלק מדין יותר רחב שתקף בכל המצוות?
הצגת הסתירה
איתא
בגמ' סוכה כ"ט.
"לולב הגזול והיבש - פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת - פסול. נקטם ראשו,
נפרצו עליו - פסול. נפרדו עליו - כשר, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. ציני הר
הברזל כשירות. לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר. גמרא. קא פסיק ותני, לא
שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. בשלמא יבש - הדר בעינן, וליכא."
ואילו
בסוכה ל"ו: מופיע
"איתמר, אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב: אין זה הדר. איני? והא רבי חנינא
מטביל בה ונפיק בה! ולרבי חנינא קשיא מתניתין; בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא,
כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני. אלא לרב קשיא! - אמר לך רב: שאני
עכברים דמאיסי. איכא דאמרי אמר רב: זה הדר, דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה.
ולרבי חנינא קשיא מתניתין! לא קשיא: כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני."
ויש
לכאורה סתירה בין הגמרות. דלסוגיא בכ"ט הדר שייך בכל הימים, ואילו לגמרא
בל"ו אינו אלא ביום הראשון.
יש
כמה גישות אצל הראשונים לפתור את הסתירה.
לרמב"ם
ובעה"מ שלא פסקו לפי הגמ' בכט. אלא כדעת ר' נחמן בר יצחק אמר שמואל שאין
מהב"ב כי אם ביום הראשון (כמבואר בשיעור על מהב"ב) אין כל כך קושיא. כי
האימרה "בשלמא יבש בעינן הדר וליכא" לא נאמרה אליבא דהילכתא.
"איכא למימר דהאי דקא מקשי הכי סבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו,
והכי מקשו ליה בשלמא יבש איכא למימר קסבר תנא דידן מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו,
והאי דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים על הדר שכתוב לפניו קאי, וביום הראשון
נמי דכתיב בקרא על לכם קאי דכתיב לפניו ולא על הדר דכתיב לאחריו, הלכך בכולהו יומי
בעינן הדר, אלא גזול אמאי והלא ודאי אינו נדרש אלא יום ראשון בלבד, מיהו מסקנא
דמילתא מקרא נדרש לפניו ולאחריו וביום הראשון על לכם שהוא לפניו ועל הדר שהוא
לאחריו".
הריטב"א
פירש את דבריו בצורה יותר חדה
"ותירץ הראב"ד דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דהתם מיהו כסוגיא דהתם
קיימא לן דהיא עיקר ודיקא, ואילו הכא לא דק בה תלמודא אלא דהמקשה הוא דקאמר
הכי לרווחא דמילתא דבשלמא יבש לא קשיא ליה כולי האי דאפשר לומר דהדר בעינן כל
שבעה, דאע"ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דלמא מקרא נדרש לפניו
ולא לאחריו ולכם הוא דקאי איום הראשון אבל הדר אכוליה קרא קאי שאין יום הראשון
נדרש לאחריו דהיינו הדר, אלא גזול קשיא ליה, ורבי יוחנן תירץ קושיא דגזול ולא חש
ליבש משום דהמקשה לא קפיד בה ולא מקשי מינה בדוקא".
כלומר,
הגמרא בכ"ט היא לא מדוייקת, אם בגלל שהיא חולקת ואם בגלל שהיא רק מדברת על
"אפשרות" ולא על הלכה ודאית. אם הולכים בדרך זו אין צורך בנימוק של סברא
להסביר את הסתירה.
הראב"ד והירושלמי –
יבש פסול משום "לא המתים יהללו י-ה"
אמנם
הראב"ד עצמו כתב טעם נוסף, משום טעם הירושלמי:
"יבש פסול רבי אבין בשם רבי יודה בר פזי היבש פסול על שם לא המתים יהללו
יה"
הריטב"א
(כט:) כתב על טעם זה שאינו אלא מליצה
"ומה
שאמרו בירושלמי משום לא המתים יהללו יה לשון צחות הוא, כדרך שאמרו גבי שופר שהפכו
ותקע בו משום שנאמר מן המצר קראתי יה והטעם מפרש בגמרא (ר"ה כ"ז ב')
שהוא נפסל משום דבעינן דרך העברתו, אלא דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן
כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינין של תורה. וזה פסול במקדש כל שבעה ומתניתין במקדש
היא כדכתיבנא."
אבל
הראב"ד רואה בזה טעם של ממש
"וכמה
נאה בעיני הטעם שפירשו בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם לא המתים יהללו יה, והטעם
הזה נופל כל שבעת הימים והוא דומיא דגזול ואשרה ועיר הנדחת, ואע"פ שפירשו
בגמרא שלנו הטעם שהוא הדר לרוחא דמילתא הוא דאיתמר, דבעו למסמך טעמא על דבר תורה
כדפרישנא לעיל, ואם מת הוא בודאי אינו הדר שהמת כבר הלך כל זיוו והדרו, ובודאי
כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת הוא דמכתת שיעוריה, הילכך פסול
הוא כל שבעת הימים, וכן דעתי נוטה, וכן לבי מסכים עם שכלי, וכולה סוגיא דשמעתתא
נמי מסייעא לי דהא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני
ובהכי סלקא שמעתא כולה, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה להבין משל ומליצה
דברי חכמים וחידותם."
אם
כן לפי דעתו פסול יבש הוא דין עצמאי שפסול כל שבעה, משא"כ שאר הדר שאינו פסול
אלא ביום ראשון.
תוספות
(כט.) פירשו שטעם פסול יבש הוא משום הדר
"לולב יבש פסול - ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר
ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה
ולא מי פסל בהכי כדמוכח פ"ק (לעיל דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום
שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר".
וכן
הרמב"ן התעקש שטעם הפסול ביבש הוא משום הדר
"והפירוש שפירש בו בעל המאור ז"ל דאית ביה משום הקריבהו נא לפחתיך
שבוש הוא ואינה בגמרא דהא אנן בעינן הדר וליכא קאמרינן ור' אמי נמי אמר בהדיא יבש
פסול לפי שאינו הדר ועוד דכל שאינו הדר אינו מאיס ואין בו משום הקריבהו נא לפחתיך
תדע דהא דר' יהודה דלית ליה הדר מכשר יבש ולא פסיל משום הקריבהו נא לפחתיך ודברי
הבאי הם שהאתרוג היבש נאה ומשובח הוא ועולה על שלחן מלאכים בהדי ריחני אלא
שאינו הדר במינו שאמרה תורה ..."
אם
כן, הם צריכים להתמודד עם הסתירה. התוספות מחלקים בין הדר לבין חסר, וכותבים שהדר
שייך כל שבעה, ואילו חסר אינו אלא ביום הראשון. לעומת זאת, הרמב"ן מחלק בין
מקדש לגבולין, וסובר שהדר שייך כל שבעה במקדש, אבל בגבולין אינו שייך כי אם ביום
הראשון.
רש"י – "זה א-לי ואנוהו"
רש"י כתב שטעם הדר משום זה
א-לי ואנוהו, והקשו עליו התוס' כידוע. בנוגע לסברא, רש"י לכאורה מקשר דין זה
לדין כללי יותר של הידור מצוה.
והבין הפנ"י שיש בדבריו
כדי לענות על הסתירה
"לענ"ד נראה בכוונת
רש"י שבא ליישב בזה מה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא בעינן הדר דמאי שנא
יבש דפשיטא ליה לתלמודא דמדינא יש לפוסלו אף ביו"ט שני ומאי שנא גזול דקשיא
ליה אמאי פסול ביו"ט שני, ועל זה כתב רש"י שפיר דביבש כיון דאיכא נמי
טעמא דבעינן הדר משום ואנוהו עכ"פ למצוה ומהאי טעמא פשיטא דשייך אף
ביו"ט שני מש"ה פסלוהו חכמים אף בדיעבד, שאם נאסור לכתחילה ונתיר בדיעבד
אתי למיטעי לאכשורי בדיעבד אף ביו"ט ראשון דפסול מדאורייתא כדאשכחן כה"ג
טובא שלא חילקו חכמים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, משא"כ בגזול מקשה
הש"ס שפיר דיש לאכשורי אף לכתחלה ביו"ט שני כיון דלא כתיב ביה לכם.
והיכא דמותר לכתחלה לא שייך לגזור אטו יו"ט ראשון כדאשכחן [לקמן ל"ו
ע"ב] ברבי חנינא לענין חסר דמטביל ביה ונפיק ביה ביו"ט שני. כן נראה לי
בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון רש"י לקמן (דף ל"ו ע"ב)
בהא דרבי חנינא מטביל ביה ע"ש"