סוכה לד.
משנה. אתרוג הגזול והיבש - פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת
- פסול. של ערלה - פסול, של תרומה טמאה פסול, של תרומה טהורה - לא יטול, ואם נטל -
כשר. של דמאי, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. של מעשר שני בירושלים - לא יטול,
ואם נטל - כשר.
של
אשרה ושל עיר הנדחת פסול. מאי טעמא? כיון דלשרפה קאי, כתותי מיכתת שיעוריה. (ושל)
+מסורת הש"ס: [של]+ ערלה פסול. מאי טעמא? פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי
אסי. חד אמר: לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון. קא סלקא
דעתיה: מאן דבעי היתר אכילה - לא בעי דין ממון, ומאן דבעי דין ממון - לא
בעי היתר אכילה. תנן: של תרומה טמאה - (פסולה) +מסורת הש"ס: [פסול]+. בשלמא
למאן דאמר לפי שאין בה היתר אכילה - שפיר, אלא למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון -
אמאי? הרי מסיקה תחת תבשילו! אלא, בהיתר אכילה, כולי עלמא לא פליגי דבעינן, כי
פליגי - בדין ממון. מר סבר: היתר אכילה בעינן, דין ממון לא בעינן. ומר סבר: דין
ממון נמי בעינן. מאי בינייהו? - איכא בינייהו מעשר שני שבירושלים אליבא דרבי מאיר.
למאן דאמר לפי שאין בה היתר אכילה - הרי יש בה היתר אכילה, למאן דאמר לפי שאין בה
דין ממון - מעשר שני ממון גבוה הוא. תסתיים דרבי אסי דאמר לפי שאין בה דין ממון,
דאמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום
טוב, לדברי חכמים - אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, תסתיים. גופא, אמר רבי אסי: אתרוג
של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, לדברי חכמים -
אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. מצה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא
בה ידי חובתו בפסח, לדברי חכמים - אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. עיסה של מעשר שני,
לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה, לדברי חכמים - חייבת בחלה. מתקיף לה רב פפא:
בשלמא עיסה - כתיב +במדבר טו+ ראשית ערסתכם, אתרוג נמי - כתיב לכם משלכם. אלא מצה,
מי כתיב מצתכם? - אמר רבה בר שמואל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא לחם לחם, כתיב
הכא +דברים טז+
לחם עני וכתיב התם +במדבר ט"ו+ והיה באכלכם
מלחם הארץ, מה להלן משלכם ולא משל מעשר - אף כאן משלכם ולא משל מעשר. לימא מסייע
ליה: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת
בחלה. - לימא מסייע ליה? היא היא! אלא: מדבהא פליגי - בהא נמי פליגי, או דלמא:
שאני עיסה דאמר קרא +במדבר טו+ ערסתכם ערסתכם תרי זימני. של תרומה טמאה פסולה, דלית
בה היתר אכילה. ושל תרומה טהורה לא יטול. פליגי בה רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: מפני
שמכשירה, וחד אמר מפני שמפסידה. מאי בינייהו? כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה
חיצונה. למאן דאמר מפני שמכשירה - איכא, למאן דאמר מפני שמפסידה - ליכא. ואם נטל
כשרה. למאן דאמר מפני שאין בה היתר אכילה - הרי יש בה היתר אכילה, למאן דאמר לפי
שאין בה דין ממון - הרי יש בה דין ממון. ושל דמאי מאי טעמייהו דבית
הלל? כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה, והוי עני וחזי ליה - השתא נמי לכם קרינא ביה.
דתנן: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי. ובית שמאי: עני לא אכיל דמאי,
דתנן: (אין) מאכילין העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי
אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילים את
העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. של מעשר שני שבירושלים.
למאן דאמר מפני שמכשירה - הרי מכשירה. למאן דאמר מפני שמפסידה - הרי מפסידה. ואם
נטל כשרה. למאן דאמר מפני שאין בה היתר אכילה - דברי הכל, למאן דאמר לפי שאין בה
דין ממון, הא מני - רבנן היא.
לפי
שאין בו היתר אכילה - ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן ואף על גב דגבי
תרומה טמאה דרשינן פ' במה מדליקין (שבת דף כה.) מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת
תבשילך כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לדרוש לך דידיה לגבי שאר הנאות כמו לכם דלולב
דלא שייך ביה אכילה וא"ת גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת
(לעיל לא:) למה לן טעמא דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן
דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית ביה
אכילה כתיב לכם דידיה לענין דין ממון וי"ל דנקט דמיכתת שיעוריה כדי לפסול
בי"ט שני וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה
דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא (דף לג:) בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו
ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש
ודרשינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה
דמצותה בשרפה ולמה לן טעמא דהיתר אכילה וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו
בהנך טעמי לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני כדמסקינן איכא בינייהו מעשר
שני ואליבא דרבי מאיר (ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן) והוה מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכולי עלמא כדמוכח בסוף חלק (סנהדרין
דף קיב:) שהוא ממון גבוה.
ושל
ערלה פסול מאי טעמא רבי חייא בר אבין ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה התר אכילה. פירש
הראב"ד דברים כפשוטן שהוא אסור באכילה ולא קרינא ביה לכם, וחד אמר לפי שאין
בו דין ממון ולא קרינא ביה לכם, [ואסיקנא דהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגי דבעינן]
דומיא דתרומה טמאה, ואע"ג דאית בה ממון שמסיק תחת תבשילו מדלא חזי לאכילה לא
קרינן ביה לכם, וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה בלבד ואינו רשאי ליהנות ממנו בענין
אחר כגון מעשר שני בירושלים למאן דאמר ממון גבוה הוא, דמר סבר כיון דחזי ליה
לאכילה לכם קרינא ביה ומר סבר כיון דלית בה דין ממון לא קרינא ביה לכם ואינו יוצא
בו ביום ראשון מיהת, והאי פירושא ליתא חדא דאם כן פסולא דשל ערלה ושל תרומה טמאה
לא הוי אלא ביום ראשון, ואילו תנא פסיק ותני לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא ביום
שני דומיא דשל אשרה ושל עיר הנדחת וכדאיתא בריש פרקין דכולה מתניתין רישא וסיפא
בחדא גוונא נינהו, ותו דודאי כל מידי דהוי דידיה וברשותיה דלית ביה זכות לאחרים
לכם קרינא ביה, תדע דבמעשר שני דפליגי אי הוי לכם או לא היינו לרבי מאיר דאמר מעשר
שני ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא לכם קרינא ביה ואע"פ שאין
בו דין ממון, וזה ראיה גמורה.
והנכון דבתרומה טמאה וערלה כולי עלמא לא פליגי דפסולין כל שבעה משום
דלא חזו למידי וקיימי לשריפה וכתותי מכתת שיעורייהו, אלא הכי קאמר מר סבר לפי שאין
בה היתר אכילה וכו' וקס"ד דהכי קאמר דמר סבר דבלאו טעמא דכתותי מכתת שיעוריה
איכא למפסלינהו וביום ראשון מיהת משום דלא חזו לאכילה, ומר סבר
דמהאי טעמא לא הוה אפשר למפסלינהו אלא מטעמא שאין בה דין ממון, ואקשינן מתרומה
ואסקינן דהכי קאמר מר סבר לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא
שעומדת לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה, ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה (פסחים
כ"א ב') מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר
אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי ליה היתר אכילה, ומהאי טעמא נמי מפסיל
של תרומה מכיון דלא חזי [אלא] להסקה (מיהא) ואע"פ שרשאי ליהנות ממנו כדרך
שריפתה, ומשום הכי תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר
הנדחת חייב בשריפה, ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא"א ליהנות
בשריפתו, ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו, ומשום הכי פליג להו
בתלתא בבי אע"ג דטעמא דכולהו משום דכתותי מיכתת שיעורא, ורב אסי לא פליג בהא
אלא דאתא למימר מילתא אחרינא דבלאו האי טעמא נמי איכא למיפסלינהו ליום ראשון מדין
לכם לפי שאין בו דין ממון, ולאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם הוא אלא משום
מעשר שני לרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא קא מיפלגי והנה אמת הנה נכון, מפי מורי נר"ו,
ובלקוטין יש לי שיטה אחרת, וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן
נוהגות אלא בפרי ולהכי לא איתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד.
כל
אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד
אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר, והפסלנות שהיא משום ע"ז או מפני
שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול.
כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומים שבארנו או מפני
גזל. א"א אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולין משום הדר אלא גזול הוה ליה
מצוה הבאה בעבירה, יבש מפני שהוא כמת, בירושלמי (פ"ג ה"א).
וא"ת
אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה בשני [אמאי] פסולין והא לא בעינן [לכם, י"ל]
דאסורי הנאה כתותי מכתת שיעוריה, [דערלה] אין בה שום היתר אלא לשריפה הוא עומד,
וכן תרומה טמאה מן הנשרפין היא כדתנן בפרק בתרא דתמורה (ל"ג א'), ואמרינן נמי
בפ' במה מדליקין (כ"ה א') כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את
התרומה שנטמאה אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיק תחת תבשילך, וכיון ששריפתה מצוה
ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת השריפה שהנאתה וביעורה שוה
כתותי מכתת שיעוריה, הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון, והיתר אכילה
שהזכירו כאן בגמרא (ל"ה א') היינו איסור הנאה כדאמרינן כן בעלמא (פסחים
כ"א ב') לא יהא בו היתר אכילה, וי"א שזה שהוזכר בגמרא כאן בערלה לפי
שאין בו היתר אכילה וכן דין ממון לומר שאף מן השם הזה הם נפסלין, דלא קרינא ביה
לכם אלא בדבר שיש בו היתר אכילה ודין ממון, נפקא מינה לאתרוג של מעשר שני בירושלים
בי"ט ראשון וכדמפרש ואזיל בגמרא, הא בשני פסוליה דערלה ודאי משום דאיסורי
[הנאה] כולהו כתותי מיכתת שיעוריהו דומיא דאשרה ועיר הנדחת, ודומיא דסנדל המוחלט
דפסלי בגמרא לחליצה משום דמיכתת שיעוריה, [ומאן] דמכשר משום דקריה רחמנא בגד
כדאיתא בפ' מצות חליצה (ק"ג ב'), ותנן (תוספתא עוקצין פ"ג ה"ז) נמי
[גבי] טומאה הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' מטמאין טומאת אוכלין ר' שמעון אומר
אינן מטמאין, ואמרינן (מנחות ק"א ב') מאי טעמא דר' שמעון מכל האכל אשר יאכל
אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל, אלמא הני לאו אוכל נינהו.
ויש
באים בפסול של ערלה מטעם לכם שכל שאין בו היתר אכילה אין קרוי לכם וא"כ בשאר
ימים כשר והוא ודאי לא נהירא, דכל איסורי הנאה מכתת שיעוריהו, ושל דמאי כשר דאי
בעי מפקר לניכסיה וחזי ליה, ואף הטבל בדיעבד כשר ולא כתב הרב טעם בזה אלא שנראה לי
הואיל ובידו לתקנו. ויש באים באיסורה משום חלק כהן, דהוה ליה כאתרוג של שני
שותפין, אע"פ שיכול לתרום עליו ממקום אחר, ולא דמי לאחין שקנו אתרוג מתפיסת
הבית שאם יכול לאכלו יצא, שזכותו של כהן כגופו של זה האתרוג הוא, ומ"מ אין
פסולו אלא בראשון היה /הוא/ אם היה טבל טמא הוה ליה פסול מדין תרומה ותרומת מעשר
שבו שהיא תרומה טמאה דמכתת שיעורה, אלא שתמה הרב על משנתינו שדברה בשל דמאי ולא
דברה בשל טבל וגזר מזה שיוצאין בשל טבל וכל שכן בטבל של דמאי, ומשנתינו בתרומה של
דמאי.