יש
בסוגיא זו תופעה מאוד חריגה. יש כמה גמרות שונות שמדברות על כך שעצי סוכה אסורים,
ומתוכם עולים ג' יסודות שונות לטעם האיסור.
דאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין
כל שבעה - תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר:
כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה',
מה חג לה' - אף סוכה לה'.
דתניא: (ויקרא יז) ושפך וכסה - במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות
בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה?...
אבוהון דכולהו דם.
ויש לעיין אם זהו דין דאורייתא או דרבנן,
ורוה"מ הניחו שהוא דרבנן.
יש
להדגיש שיש הבדלים מהותיים בין נימוקים אלו. חלק מהנ"מות:
מוקצה
אינו אסור בחוה"מ
מוקצה
אסור רק להזיז, ולא להנות ממנו
איסור
הנאה אסור ליהנות ממנו, אבל מותר להזיז
ביזוי
מצוה הוא דוקא דרך בזיון
רק
האיסור בהנאה הוא איסור תורה
מפירושי
רוה"ר עולה דכולהו איתנהו, בנסיבות שונות.
ונחלקו
מה מהסוכה נאסר
רמב"ם:
אף הדפנות אסורין
עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין
עצי סכך אין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים מפני שיום השביעי כולו הסוכה
מוקצת עד בין השמשות והואיל והוקצת לבין השמשות של שמיני הוקצת לכל היום.
(ויש
לדקדק מדבריו דאין אסור אלא הנאה של כילוי, דהא כתב דאין נאותין, משמע לכלותם.)
ר"ת
(שבת כב. בד"ה סוכה תניא) : רק הדפנות שהם הכשר סוכה אסורים
והשיב ר"ת דבין נויי סוכה ובין עצי סוכה היתרים
על הכשר סוכה לא אסירי אלא משום ביזוי או משום הואיל והוקצה למצותו ולא אסירי מקרא
אלא דווקא כדי הכשר סוכה
ר"ן:
אם בנאו כולו כאחד, הכל אסור, ודוקא אם הוסיף אח"כ מה שאינו הכשר סוכה מותר.
רא"ש:
דוקא הסכך
והאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך אבל עצי
הדפנות משרי שרי דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן (דף יב א) גבי
פסולת גורן ויקב. ודלא כהרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' סוכה הלכה ט"ו)
שכתב עצי סוכה אסורים כל (שבעת) [שמונת] ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך ואין
ניאותין מהן לדבר אחר כל ימי החג:
ואפשר
שמחלוקת זו קשורה לטעם האיסור מדאורייתא. דאי מטעם מעילה, כל מה ששם סוכה עליו יש
לאסרו, ואילו מטעם ביטול המצוה אין לאסור כי אם מה שהוא נחוץ לקיום המצוה.
עוד
יש לומר שנחלקו אם הדפנות הם חלק מהסוכה או דבר חיצוני הדרוש לכשרות הסוכה.
וכן
נחלקו האחרונים בגדר ההנאה האסורה בסוכה. דלעוי"ט הכל אסור, אף הנאת דירה.
ואילו לקה"י אינו אלא כשמתשמש בו שלא לצורך דירה, וכן אפשר דמדאורייתא אינו
אסור כי אם הנאה של כילוי.
ואפשר
דאף כאן, אם החשש למעילה, מה לי אם מכלהו אם לאו, אבל אם החשש לביטול המצוה, נאסר
דוקא באופן שיש ביטול מצוה. ולעולם יש לדחות דאף אם החשש למעילה, מכ"מ אין זה
מעילה ממש, לכן כל שמתמש בו לדירה אין בכך איסור וכדברי הקה"י.
עוד
יש להעיר ממה שמופיע גבי הדס ואתרוג, דמקצה אותו דווקא לאכילה או לריח, דאין זה
נכנס בגדר שום איסור הידוע מתחום אחר. דאי מעילה, הא קיי"ל דקול מראה וריח
אין בהם משום מעילה. ואי משום מוקצה הא אינו נוגע בו. ואפשר דהוא משום ביזוי
מצווה, אבל גם זה אינו נראה. לכך נראה דיש כאן דין חדש וע"כ יש ללכת בעקבות
הקה"י ושלא להרחיבו לדברים שאינם משתמעים מן הגמ'.
עיין
בעונג יו"ט שהפליג ביותר לומר שכל מי שאינו מקיים מצוה חיובית של ישיבת סוכה
אסור לו ליהנות מן הסוכה, כגון איש בעת ירידת גשמים או אשה בכל עת. והקהילות יעקב
דחה דבריו.