הקדמה
יש כמה מתשנים אצל קטן:
א.
למה קטן פטור בד"כ – בגלל שהוא קטן מדי בשביל שנטיל
עליו אחריות לקיים את המצוה בצורה גורפת, או בצורה נקודתית, או בגלל שהוא לא יכול
להפיק תועלת מקיום המצוה
ב.
על פי התשובה לא', למה במקרים מסויימים קטן כן חייב – האם
נסתלק ממנו טעם הפטור, או שהפטור עומד בעינו ויש סיבה אחרת לחייב אותו?
אם מדובר באי-יכולת
לקבל אחריות במצוות בצורה גורפת, לא שייך בכלל שהקטן יהיה בר חיובא בשום דבר אף
פעם, לא בגלל שהתורה לא צוותה אותו, אלא בגלל שהוא לא מסוגל לקלוט שום ציווי. הוא
לא גברא שמסוגל להיות בר חיובא אף פעם. עפ"ז בכל מקרה שקטן מחוייב, כנראה
שהאחריות מוטלת על מישהו אחר.
אם מדובר באי-יכולת
נקודתית לקבל אחריות, זאת אומרת שקטנים מסויימים כן מספיק מבוגרים לקבל אחריות
בנושאים מסויימים. זה יכול להיות בסיס לחיוב קטן מדאורייתא ממש כמו גדול במקרים
חריגים. זה גם יכול להיות בסיס לחיוב חינוך בקטן מדרבנן, אם נבין שהקטן חייב בכל
מצוה ומצוה מדרבנן, משום חינוך. רבנן חייבו את הקטנים במצוות לכשהגיעו לחינוך כמו
שחייבה התורה את הגדולים. אבל מכ"מ אינו בר עונשין כי איננו יכול לקחת אחריות
מלאה.
יש אפשרות אחרת
לגמרי, לומר שקטן מופקע מכל הציווים של התורה. הוא רק מצווה בדבר אחד: להתחנך. זאת
אומרת, הוא לא בר חיובא של מגילה, סוכה, וכו', אבל הוא בעצמו חייב בהם מדין חינוך,
ולא שאחרים חייבים לחנכו. ומכ"מ בהקשר של כל מצוה איננו נקרא בר חיובא, כי החיוב
שלו איננו נובע מאותו מצווה.
אפשר לשאול שאלה אחרת, כשקטן מקיים מצוות, האם הוא מקבל שכר כאשה שאינה מצווה ועושה, או יותר (כי הוא בעצם כן מחוייב, רק מתחשבים בגיל שלו ופוטרים אותו כשהוא לא מסוגל) או פחות (כי הוא לא שייך למצוות בכלל, וכל מה שהוא עושה הוא קר אימון להכשיר אותו לכשיגדיל). וצ"ע.
משנה סוכה: שמאי פיחת את המעזיבה וסכך בשביל קטן בן יומו.
ריטב"א: אולי לדעת שמאי הקטן חייב בסוכה מן הדין, דכעין דירה איש ובניו. וכן היה
ניתן להבין מהמשנה אף לת"ק.
לגישה זו יש לדון אם המצוה היה
חל על הקטן או על האב. בדרשה כזו אפשר שהוא רק גילוי מלתא שהקטן צריך להיות שם,
אבל המצוה תהיה על הקטן. לחילופין אפשר שהאב חייב להוציא את בניו לסוכה, כמו
שמוציא את כריו וכסתיו וכליו. משל – ברור שלא אומרים שמצוה להצטנן כדי שאחרים
יוכלו לקיים מצוות ביקור חולים.
משנה מגילה: הכל קורין את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ר' יהודה מכשיר בקטן.
הכל חייבין בקריאת מגלה . . . נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין אמר רבי יהודה קטן הייתי וקראתיה לפני רבי טרפון וקבלני אמר רבי קטן הייתי וקראתיה לפני רבי יהודה והיו שם זקנים ולא אמר לי אחד הם דבר ואמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר מכאן ואילך הונהגו קטנים שיהיו קורין אותה ברבים
"ר' יהודה מכשיר בקטן אמר
ר' יודה קטן הייתי וקריתיה לפני ר' טרפון בלוד אמרו לו קטן הייתה ואין עידות לקטן
א"ר מעשה שקריתיה לפני ר' יהודה באושה אמרו לו אין זו ראייה היא שהוא מתיר
מיכן והילך נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני נשים ולפני
קטנים שאך אותם הוו בספר ר' יהושע בן לוי עבד כן מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה
קומיהון."
יוצא מהירושלמי
דאין הקטן מוציא את הגדול, אבל מכל מקום חייבים לקרות בפני הקטנים, ולא משום חנוך,
אלא משום דאף הם היו באותו הנס. מצד שני, אינו מוציא את הגדול. הירושלמי לא רואה
בעיה בכך שהקטן חייב משום שהיה באותה הנס, אבל בכל זאת איננו יכול להוציא את
הגדול.
ריטב"א שם: "ר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו
הנס." כלומר, כיון שהגיע לחינוך הוא מספיק אחראי שנטיל עליו חיוב במצוה, וראוי
לחייבו משום שהיה בנס [הערה: וכן הוא בירושלמי אף לדעת חכמים]. אם כן ברור שהחיוב
עליו, והוא מדין מקרא מגילה ולא מדין "חנוך", חיוב כללי להתנסות במצוות.
יש להעיר דאף לריטב"א לר' יהודה לכאורה אין הקטן זהה לגדול, כי
לכאורה אין כופין אותו לקרות אם אינו רוצה. וכנראה שזה לא משנה, או בגלל שזה לדעתו
דבר מאוד צדדי (הוא חייב ברמה זהה רק אין אכיפה זהה), או בגלל שרמת "בר
חיובא" שצריכים הוא לא בר חיובא מלא, שכופין אותו, רק מי שכאשר הוא כן מבצע, הוא
מקיים מצוה מלאה.
מאירי שם: לירושלמי הלכה כר' יהודה. ופירש טעם ר' יהודה משום דאף גדול חייב מדרבנן. וכנראה
ר' יהודה לא מבדיל בין דרבנן אחד לשתי דרבנן, כי הכל דרבנן. וגם לא מבחינים בין
דרבנן דחינוך לשאר דרבנן, או כי החיוב מוטל על הקטן הוא מדין מקרא מגילה
(כריטב"א), או כי זה לא משנה, וברגע שהוא צריך לקרות את המגילה, זה מספיק,
ולא משנה למה.
ועיין עוד בריש
חגיגה בדברי הבבלי והירושלמי ורש"י ותוס' והמאירי.
דלרש"י ולבבלי הקטן חייב
בראיית פנים ומשום חינוך. וכן לתוס' ולמאירי הוא מדין חינוך. אבל בתוס' דנו
באריכות א"כ איך מקריב ודוחה את השבת אם אינו אלא מדרבנן. ובמאירי כתב שהחיוב
הוא רק על האב להביא את בנו אבל את הקטן לא שייך לחייב כלל דאינו בכלל מצוות
(וכרש"י בהמשך).
מיהו בירושלמי
אפשר לפרש שהקטנים חייבים מעיקר הדין דדרשינן מהקהל. ברם היא גופא צ"ע, דהא
איתא שם דאם גדולים באים ללמוד למה קטנים באים אלא להביא שכר למביאיהם.
מכל מקום אפשר
שיש כאן עוד דוגמא של קטן החייב במצווה נקודתית, וכל הגישה הזו מתבססת על הנחה
שקטן לא מופקע לגמרי ממצוות, רק שהתורה לא חייבה אותו בדרך כלל.
ב.
הקטן חייב מדין חנוך
פשטות הגמ': הקטן חייב בסוכה מדין חנוך, ואין זה דין מיוחד בסוכה כלל.
תוס' כאן וכן שא"ר: שיעור קטן שהגיע לחינוך אינו שווה בכל מצוה, אלא כפי ענין אותו מצוה.
ואפילו ביטוי "הגיע לחנוך" הוא ביטוי מופשט של הגמרא שבא לכלול את כל
מונחי המשנה השונים - "אין צריך לאימו", "יודע לדבר, יודע לנענע,
יודע להתעטף, יודע לשמור תפליו" וכו'.
רש"י (ברכות מ"ח א. ד"ה עד): "אפילו מדרבנן לא מיחייב דעליה
דאבוה רמי לחנוכיה"
רש"י (נדה מ"ו: ד"ה איסורא): "אבל בקטנותו לא באו לאסור עלין
דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא".
מדברי
רש"י בנדה עולה שפטור קטן ממצוות הוא מקיף ויסודי – הוא לא מסוגל לקלוט
פקודות מחכמים. האם הוא הדין בדאורייתא? ייתכן שזה קשור ל"אותי אתם קובעים
הגוי כולו", שהקטן איננו יכול להסכים לתקנה, או אפשר שאף בדינים דאורייתא זה
תקף, כי הוא לא בר קבלת ציווי.
רמב"ן (מלחמות שם י"ב.): "דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים
אפילו בדרבנן כדתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן וטעמא דמלתא
משום דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל." – אפשר
להבין שהוא לא מחוייב בכלל, וזו ההבנה הפשוטה, או אפשר להבין מעבר לזה, שהוא לא
אדם ששייך לחייב אותו בכלל בשום דבר, כי הוא אדם שלא יכול לקלוט פקודות,
וכרש"י.
הר"ן
(מגילה ו: ברי"ף ד"ה ר' יהודה מכשיר בקטן) הבין
את הרמב"ן שהקטן לאו בר קבלת פקודות, ולכן הקשה עליו: "אי איהו לאו בר
חיובא הוא במצות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה והאי טעמא לא שייך אלא
במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים ... אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן
ליה משום הכי?" ואפשר לתרץ תיאורטית שר' יהודה חולק על חכמים בזה, אבל יותר
נראה דהרמב"ן לא התכוון שאיננו בר קבלת חיוב (כרש"י), אלא שאיננו אדם
שחייבו אותו.
ריטב"א מגילה י"ט:
דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב
במצות כלל ואפי' מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו מצות ולא עוד אלא שאפילו הוא אוכל נבלות אין ב"ד
מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במס' ע"ז . . . אבל הכא בהא
פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה
באותו הנס . . . ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבים בזו שעשו אותם
כאלו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפילו איסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו
מטעם שהיה באותו הנס וזה טעם כעיקר והלכתא כרבנן.
מהריטב"א משמע יותר שהקטן
איננו בר קליטת פקודות, כי הוא מכניס את הגורם של איסורים. מה זה מוכיח? אם הוא
פטור כי הוא לא יכול לקיים מצוה זו או אחרת, איסורים הוא יכול לקיים, פשוט ישב ולא
יעשה כלום! איסורים מוכיחים שהוא מופקע באופן עקרוני ממושג חיוב, מיכולת קבלת פקודות,
אולי בגיל כזה הוא לא אחראי מספיק שההלכה תחול עליו. לכן לא ייתכן בכלל שחינוך הוא
חיוב עליו – האם עולה על הדעת שהוא אחראי לחנך את עצמו?!
מאירי מגילה שם
יש מי שאומר שקטן שהגיע לחינוך
בדיעבד מוציא אחרים ידי חובת מגלה ששניהם מדברי סופרים ר"ל קריאת המגלה מדברי
סופרים וחיוב קטן שהגיע לחנוך מדברי סופרים וכן בברכות שהן מדברי סופרים ואף תלמוד
המערב מוכיח להתיר קריאת המגלה בקטנים ואף בתוספתא אמרוה כן בהדיא למעשה בשם קצת
זקנים כמו שנכתבנה בסמוך ואין הדברים נראין כלל שהרי מגלה תקנת נביאים היא ואפי'
בשאר ברכות שמדברי סופרים אין דבריהם נראין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך אין עליו
שום חיוב אף מדברי סופרים אלא שעל אביו הזהירו לחנכו והרי הוא אינו מחויב אף מדברי
סופרים
רמב"ם נחלות י"א:י
"האפיטרופין
עושין לקטנים סוכה ולולב, וציצית, ושופר, וספר תורה תפילין ומזוזה, ומגילה. כללו
של דבר כל מצוות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי
סופרים--עושין להם אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל המצוות אלא כדי לחנכן.
אבל אין פוסקין עליהן צדקה, ואפילו לפדיון שבויים, מפני שמצוות אלו, אין להן קצבה."
יש לדון בדעת הרמב"ם אם הקטן בעצמו חייב או לא. וייתכן
שהוא תלוי בפיסוק המשפט:
עושין להם
(אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל המצוות) אלא כדי לחנכן. – עושין להן אפוטרופין
כדי לחנכם, והחיוב על האפוטרופוס.
עושין להם,
אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל המצוות אלא כדי לחנכן. עושין להם משום שהקטנים
בעצמם חייבים במצוות כדי לחנכם.
ייתכן
שללשון ב' דעת הרמב"ם היא שהקטן בעצמו חייב בכל המצוות כדי לחנכו. ודומה
לסברת הtraining wheels שכתבנו
בשיטת הרשב"א (להלן).
ודברי הרמב"ם ברורים יותר
במקומות אחרים:
רמב"ם חמץ ומצה ו:י,
מגילה א:
"הכל
חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות
ומאכילין אותו כזית מצה חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין
אותו והוא שלא נימוח:"
"והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים ומחנכין את הקטנים לקרותה"
דייק
לכתוב ש"מחנכין את הקטנים" ומשמע להדיא שהחיוב על האב (אמנם יש לדון שכן
כתב לזקן ששורין לו ומאכילין אותו ובוודאי הוא חייב בעצמו...)
וכן הבנת הכסף
משנה בחמץ ומצה שם.
גמ' ברכות כ:
"באמת
אמרו בן מברך לאביו וכו' ואוקמינן בגמ' באב שאכל שיעור דרבנן ולכן שניהם דרבנן
והבן מוציא את אביו."
לא ברור מכאן אם מחלקים בין תרי
דרבנן (קטן שאכל שיעורא דרבנן) לחד דרבנן (גדול שאכל שיעורא דרבנן)
תוס' מגילה שם
"בגדול ליכא אלא חד דרבנן
במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל
ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן
ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן".
כלומר, דלתוס' הוא תלוי בכמות הדרבנן,
ולא באופי החיוב. כי היו יכולים לומר שהקטן אינו חיייב במצוה זו אלא חייב להתנסות במצוות,
או לומר שהקטן גם אם חייב אינו בר עונשין ולכן אין חיובו אף מדרבנן כחיוב הגדול.
אם כן בשתי דברים אלו הם חושבים או שזה לא נכון, או שזה לא משנה.
ובהמשך דבריו:
"ומ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים
משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש' קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן
דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן
וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן:
אפשר שזה רק עניין
כמותי – הם יותר קרובים לבר חיובא רגיל. אבל אפשר שזה מתייחס לאחד הנקודות שהעלינו
– הסומא כיון שהיה שייך פעם במצוות הוא זהה באופן בסיסי לגדול, ולכן כאשר חייבוהו
מדרבנן, חייבוהו בצורה זהה לגדול, חיוב נקודתי במצוה זו, עם כפייה אם לא יקיים.
תוספות ברכות מ"ח. ד"ה עד
"דוחק
לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן
אינו פוטר את אביו... אלא שנראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל
כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא.
אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב
בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ"ג ד' כט.) כל הברכות
אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה
בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך
אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו:"
כלומר, שהקטן מחויב רק מדרבנן, ולכן זהותו איננו בר
חיובא. מה שא"כ גדול, שהוא בר חיובא, ואין צורך שיאכל שיעורא דאורייתא. ומכ"מ
לא ראו התוס' להבחין בין קטן שאכל שיעורא דאורייתא, לגדול שאכל שיעורא דרבנן, דלדידהו
כל חיוב דרבנן חד הוא, ולא מחלקינן בין חיוב קטן משום חינוך לשאר כל חיוב מדרבנן,
וכמו שהעלתי בתוס' הקודם.
רשב"א מגילה שם
"ולי נראה דכל שעיקר המצוה
מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חנוך קילא טפי והלכך לא מפיק.
אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא
אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחנוך שהוא
לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך
לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו."
כלומר, שאופי חיוב
קטן הוא חיוב המוטל עליו כדי להרגילו בחיוב לכשיבא לכלל גדלות. כלומר, יש לו חיוב "training wheels" – הוא חייב במצווה זו חיוב שהוא
בדיוק כמו של גדולים, אבל למה חייבוהו? כדי שיתרגל להיות חייב במצות ולקיים את
חיובו. וזה כשלעצמו אומר שהוא לא דומה לגדול עד הסוף. אבל בגלל שבעצם זה זהה למה
שיש לגדול, אם הגדול אף הוא חייב מדרבנן ברמה דומה (כגון בבהמ"ז, שאף הגדול
גזרו עליו כדי להרגילו לברך אחר כל מזון), יכול להוציאו. אבל בגדול החייב מדרבנן
מסיבה יותר עקרונית, כגון במגילה, לא יוכל להוציאו.
ובהמשך דבריו:
"ור' יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק והיינו דלא שמעינן ליה
דפליג בקריאת ההלל ולא בפריסת שמע לקמן בפ' הקורא את המגילה דתנן קטן אינו פורס על
שמע"
כלומר דר' יהודה
חולק וסובר שעכ"פ במקרא מגילה הקטן כן מצווה ממש כמו כולם (וצ"ע אם
כופין אותו) אבל טעם חיובו אינו משום להרגילו אלא משום שניצול, ואין הפרש בינו
לבין הגדול, ועיין דברינו לעיל בהסבר שיטתו.