משנה סוכה כ"ח.
"נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו - חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן."
גמרא שם עמוד ב
"אמר מר: כל - לרבות את הקטנים. והתנן: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה! - לא קשיא: כאן - בקטן שהגיע לחינוך, כאן - בקטן שלא הגיע לחינוך. - קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא! - מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. קטן שאינו צריך לאמו כו' היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, רבי שמעון בן לקיש אומר: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא [אמא] - גדולים נמי קרו! - אלא (אימא): כל שנעור ואינו קורא אמא אמא. מעשה וילדה כלתו כו'. מעשה לסתור? - חסורי מחסרא והכי קתני: ושמאי מחמיר, ומעשה נמי וילדה כלתו של שמאי הזקן ופחת את המעזיבה וסיכך על המטה בשביל הקטן."
תוס' שם
"כאן בקטן שהגיע לחינוך - כגון קטן שאינו צריך לאמו אע"פ דמתניתין קתני לה בהדיא דרך הש"ס להקשות ולתרץ כן ודכוותי' פ"ק דחגיג' (דף ד. ושם) דדריש כל זכורך לרבות הקטנים ופריך והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ומשני כאן בקטן שהגיע לחינוך דהיינו כדתנן התם כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית ואם יכול לעלות היינו הגיע לחינוך וקס"ד דמקשה דכל קטן מרבי משום דקרא סתמא כתיב מרבינא להו ודכוותה בריש בנות כותים (נדה דף לב. ושם) דאי לאו משום דבת שלש שנים ויום אחד לענין ביאה הלכתא הוה מרבי אפי' בת יום אחד מדכתיב ואשה משום דקרא סתמא כתיב והשתא הגיע לחינוך דאמרינן בכל דוכתא אין כולן שוים אלא כל אחד לפי עניינו דהכא אמרי' באין צריך לאמו וגבי חגיגה שיכול לעלות ובסוף לולב הגזול (לקמן דף מב.) גבי לולב ביודע לנענע וגבי ציצית ביודע להתעטף וגבי תורה ביודע לדבר. "
ריטב"א שם:
"ושיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל המקומות אלא כפי הענין שחייב לחנכו בו, דלענין יום הכפורים אית ליה חד שיעורא, והכא גבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו, ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב, ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא.
"והכא אמרינן היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו אמרי דבי רבי ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רשב"ל אומר כל שניעור משנתו וקורא אימא אימא ושתיק, ולא אתפרש האי שיעורא ונקטי רבנן מבן ו' ולמעלה, מדאמרינן (בעודו בו) [בערובין] (פ"ב א') קטן הצריך לאמו יצא בערוב אמו ופריש התם דהיינו עד בן ו', ומיהו התם אמרינן דכי איתיה לאבוה במתא הוי צריך לאמו כבר ד' וה', ולגבי סוכה שאביו מחנכו אבוה במתא חשיב לעולם והוי שיעורא כבן ו', מפי מורי נר"ו.
"הא דאמרינן ושמאי מחמיר. לא גרסינן ושמאי מחמיר על עצמו היה, דבהא מילתא דליכא חיובא אקטן מדאורייתא ולא על אביו מדרבנן שעדיין לא הגיע לחנוך אינו בדין להחמיר על עצמו כ"כ לפחות את המעזיבה והוי בכלל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו, אלא הכי גרסינן ושמאי מחמיר ומעשה כו', ובעי למימר ומחמיר מן הדין דקסבר שאביו חייב בה מן התורה דתשבו כעין תדורו איש ובניו, דלגבי דידיה מידריש הכי אע"ג דלא דרשינן ליה לחייב אשה בסוכה, אי נמי והוא הנכון מחמיר בחנוך קטן בסוכה מדרבנן לחייבו שיאכל עמו בסוכה כיון דאפשר וחזי להכי, שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך, ורבנן סברי דכיון דאמו פטורה מן הסוכה אין ראוי לחינוך סוכה בעוד שצריך לאמו דליכא לאפרושיה מינה."
משנה מגילה י"ט:
"הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן."
תוספתא מגילה שם
"הכל חייבין בקריאת מגלה . . . נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין אמר רבי יהודה קטן הייתי וקראתיה לפני רבי טרפון וקבלני אמר רבי קטן הייתי וקראתיה לפני רבי יהודה והיו שם זקנים ולא אמר לי אחד הם דבר ואמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר מכאן ואילך הונהגו קטנים שיהיו קורין אותה ברבים"
ירושלמי מגילה ב:ה
"ר' יהודה מכשיר בקטן אמר ר' יודה קטן הייתי וקריתיה לפני ר' טרפון בלוד אמרו לו קטן הייתה ואין עידות לקטן א"ר מעשה שקריתיה לפני ר' יהודה באושה אמרו לו אין זו ראייה היא שהוא מתיר מיכן והילך נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאך אותם הוו בספר ר' יהושע בן לוי עבד כן מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון."
ריטב"א שם: "ר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו הנס."
חגיגה ב. המשנה
"הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן - כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר +שמות כ"ג+ שלש רגלים."
תוס' שם
"הכל חייבין בראייה - פירש רש"י במצות יראה כל זכורך והקשה הר"ר אלחנן דהא תני בסמוך ב"ש אומרים הראייה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמרא הערל וטמא פטורין מן הראייה בשלמא טמא דכתיב (דברים יב) ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ועוד אמרינן בירושלמי ריש מכילתין בד"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמרא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראייה ושמחה וחגיגה יש בראייה שאין בשתיהן שהראייה כולה כליל משמע דסתם ראייה בקרבן מיירי ע"כ נראה לר"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורא דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכל שכן בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים נמי איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאין יכול לילך כו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה איירי שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה דהתם יליף מהקהל לחיוב ואנן לא ילפינן מיניה רק לפטור דחרש ואע"ג דאמרינן לקמן ס"ד אמינא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות כו' מ"מ מהתם שמעינן דלפי האמת דלא ילפינן מהקהל לחיוב ועוד היכי מחייבינן נשים בראיית פנים בעזרה מראייה דהקהל דהא ולא יראו הוא דמוקמינן לקמן בראיית פנים לקרבן וממעטינן נשים מזכורך ועוד קשיא ליה דאמרינן לקמן (דף ו.) מאן אייתי' אמו דמחייב' בשמחה אייתיה ולא קאמר דמחייבא בראיית עזרה משמע דפטורה ועוד בגמרא דקאמר שפטורה מראייה וחייבת בשמחה לפי שיטת הירושלמי הוה מצי למימר שחייבת בראיית עזרה אלא ודאי כולי שמעתין מוכח דפטירי בכולי ראייה כדפרישית. "
רש"י ברכות מ"ח א.
עד שיאכל כזית דגן - ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ' ב), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן - מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה, ובעל הלכות גדולות פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה, אבל אכלו ושבעו - לא מפיק, ואי אפשר להעמידה, דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו, ואפקינהו שמעון בן שטח, ואף על גב דלגרמיה הוא דעבד - טעמא משום דלא אכל כזית דגן, הא אכל כזית דגן - הכי נמי.
רש"י נדה מ"ו:
"איסורא נמי ליכא - עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא."
רמב"ן (מלחמות ברכות י"ב.)
"דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים אפילו בדרבנן כדתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן וטעמא דמלתא משום דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל."
"אי איהו לאו בר חיובא הוא במצות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה והאי טעמא לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים ... אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן ליה משום הכי?"
ריטב"א מגילה י"ט:
"דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצות כלל ואפי' מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו מצות ולא עוד אלא שאפילו הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במס' ע"ז . . . אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו הנס . . . ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבים בזו שעשו אותם כאלו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפילו איסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס וזה טעם כעיקר והלכתא כרבנן."
רמב"ם נחלות י"א:י
"האפיטרופין עושין לקטנים סוכה ולולב, וציצית, ושופר, וספר תורה תפילין ומזוזה, ומגילה. כללו של דבר כל מצוות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים--עושין להם אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל המצוות אלא כדי לחנכן. אבל אין פוסקין עליהן צדקה, ואפילו לפדיון שבויים, מפני שמצוות אלו, אין להן קצבה."
רמב"ם חמץ ומצה ו:י
"הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו והוא שלא נימוח: "
גמ' ברכות כ:
"אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת (בשלמא) דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, (אלא אי) +מסורת הש"ס: [ואי]+ אמרת דרבנן - הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? - תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? - ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? - אלא, הכא במאי עסקינן - כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן."
רמב"ם מגילה א:א
"והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים ומחנכין את הקטנים לקרותה"
תוס' מגילה שם
"בגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ... ומ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש' קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן: "
תוספות ברכות מ"ח. ד"ה עד
"דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו... אלא שנראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא.
אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ"ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו:"
רשב"א מגילה שם
"ולי נראה דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חנוך קילא טפי והלכך לא מפיק.
אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחנוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו."
ובהמשך דבריו: "ור' יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל ולא בפריסת שמע לקמן בפ' הקורא את המגילה דתנן קטן אינו פורס על שמע"