יש ג' גישות כלליות להבנת דין
שמירת מצות
א.
משום לשמה,
כתנאי למצות מצוה
ב. זהירות מחימוץ, כתנאי במצות מצוה או אולי
במצות של כל הפסח
ג.
מצוה קיומית
לעסוק בשמירת מצות, שאינה משפיעה בהכרח על כשרות המצות
סוגיית
חלות תודה ורקיקי נזיר
גירסת
"הפיכו לשם מצוה" למי שגרס כן
ר'
הונא: "בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה
באחרונה"
היחס
בגמ' שימור כדבר שצריך "לקיים" מתי שהוא, ולא כדבר שצריך להיות רצוף.
לשון
הגמ' "אי לא דבעי לתיתה, שימור למאי?"
למה
לא מוזכר בגמרא מ. שזה רק למצות של ליל הסדר?
כן דעת רש"י בפסחים מ.
שיאכל כזית
מצה באחרונה - דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה, ואף על
פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו, למצה של מצוה - שימור לשמה בעינן.
ובפסחים לח:
ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה - כל שימור שאתה משמרה שלא
תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה.
יצאת כו' - דלאו לשם מצה של מצות פסח עביד לה, אלא לשם מצה של זבח.
ובגיטין י.
מצת כותי מותרת - בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה.
ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול
מצה המשתמרת כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק
בה אלא אם כן עבד לה שימור לשם חובת מצה דכתיב (שם) ושמרתם את המצות וכותים בקיאין
הן שצריכה להשתמר לשמה ועושין לה שימור.
וכ"כ בלקט יושר בניסוח חד ביותר
ואפילו אם בא אליהו הנביא ואמר שזו המצה אינה של חמץ, איני יוצא בה
כיון שלא שמור לשם מצה, דכתיב ושמרתם את המצות, פי' לשם מצוה.
ולכאורה
לא משמע כן בתשובת הגאונים
וששאלתם ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה
ידי חובתו אבל לכתחלה לא משום שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשומרת לשום מצה בעינן
שימור מתחילה ועד סוף וכ"כ רב שר שלום ז"ל.
ודברי הגאון ז"ל קשין בעיני. שלא מחשש חמוץ אנו מצריכין שימור אלא
מגזירת הכתוב. דכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות. אפי' היכא דליכא חשש חמוץ:
אפשר שכוונת הגאון
דשימור מטעם חשש חימוץ, כדפירש התשב"ץ. אבל אפשר לחילופין שכוונתו דבעינן
לכתחילה שימור לשמה לשם מצות מצוה, אך הידור זה אינו מעכב בדיעבד, ובדיעבד לא
קפדינן אלא אחימוץ.
לסבורים דטעם
השימור משום לשמה, נחלקו אי מהני כשישראל עומד על גבי גוי
והובאו בזה כמה
דעות בריטב"א לפסחים מ.
ור"ח
ז"ל פירש בתשובה בציקות של גוים שלש אותן וערכן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו
בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצה (כלו', באלו פסול דלא הוי לשמה)
וכתב
הרי"ט ז"ל ונראה מדברי רבינו ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם
מצה בהכי סגי (כלומר, באלו
כשר משום לשמה)
ואני
דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל
היכא דבעי' לשמה גוי אדעתיה דנפשיה עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו... (כלומר, דאין זה לשמה)
אבל מורי
הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי' עשיה לשם מצה
רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות, כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל
להלכה ולא למעשה.
כוונת הרא"ה, ואפשר שכן כוונת הריטב"א,
דהוי לשמה, ולא משום שעומד על גביו מעביר את כוונתו לגוי, אלא משום שמעולם לא נדרש
שתֵעשה פעולת הלישה וכיו"ב ע"י אדם המכוון לשם מצווה, אלא שישמור מי
שמכוון לשם מצוה.
יש להדגיש, שזה מרחיק לכת עוד יותר ממה שמפורש בגמ' –
ששומר בעת לתיתה, בעת הפיכה, וכיו"ב, כלומר בעת פעולות. זה אומר שהשמירה היא
פעולה בפני עצמה שצריכה להעשות לשם מצוה.
יש להעיר גם שיש שתי גירסאות בגמ'. לפנינו מופיע
"לשם מצוה", נוסח התומך בגישה זו של לשמה. הרי"ף גרס "לשם
מצה", ונדון בו מיד. אמנם רש"י גרס כאן כרי"ף ועם כל זה לא נמנע
מלפרש הטעם משום לשם מצות מצה.
ב. חשש חימוץ
הרי"ף
כתב
ומיבעי ליה
לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה דאמר קרא ושמרתם את המצות ואמר להו רבא להנהו
דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים
וכן כתבו התוס' מ. ד"ה כי מהפכיתו
וא"ת
כיון דסבירא ליה דבעי שימור בשעת היפוך אם כן היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו
מצוה היא אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו ויש לומר דעיקר שימור כדי שלא תחמיץ וסבר
רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לתיתה לא היה מצריך שימור בשעת
בי דרי מתחילת הדגון.
אפשר לומר שאין כוונת התוס'
לומר שכל מטרת השימור הוא למנוע חימוץ. אלא, שמטרת השימור להכין את המצה לשם מצוה.
אלא, שלא מצינו בשום מקום שיהיה חייב לעשות פעולה לשמה אלא אם כן היא אחת מההכנות
הנחוצות של החפצא. לדוגמא, סירטוט לשמה בסת"מ וגט, טוייה לשמה בחוטי ציצית.
אבל לא שמענו מעולם שיהיה חייב לעמוד ולהביט ולכוון "לשמה" באוויר.
לכך באו התוס' לומר שהפונקציה המעשית של השימור הוא
מניעת חימוץ, ושימור שייך מבחינה זו רק במצבים שיש בהם חשש חימוץ. אבל, דרישת
התורה הנלמדת מפסוק "ושמרתם את המצות" איננה שצריך לפקח בצורה יותר
אינטנסיבית, אלא שכאשר הוא מפקח כפי שהמציאות מחייבת, הוא יתכוון לעשות פעולה זו
לשמה, כשאר פעולות הכנת המצה.
ולפי גישה כזו אפשר שהתוס' מסכימים ברמה מסויימת עם
רש"י. וזה גם מסביר קצת איך ראשונים כמו רש"י מבינים את ההתבטאויות
בגמרא שמתייחסות לכאורה לחימוץ.
הרמב"ם
(חו"מ ה:ח) פוסק לכאורה שהטעם משום חשש חימוץ
תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור
שהרי נתערב בו החמץ, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל,
שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים
משום שנאמר (שמות י"ב) ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד
חמוץ.
הוא אפילו לא מקשר את זה למצה, אלא מבין שזה המשך
הסוגיא שדן בטיפול בדגנים בצורה יותר כללית. מה הוא עושה עם מימרא דר' הונא גבי
בצקות של נכרים?
א)
אפשר דסבור
דנדחה, משום דרבא לא חזר בו ואמר "הפיכו לשם מצה"
ב)
אפשר דמודה
לדברי ר' הונא, וסבור דכל דין שימור אינו מעכב בד"א, אי משום שזהו דין מדרבנן
(כפי שהעלה ביביע אומר או"ח א:כ"ד) ואי משום שכך נאמרה הלכה מדאורייתא
אמנם פסק הרמב"ם אף את דברי הגמרא שאינו יוצא
בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאם לעצמו, ואם עשאן למכור בשוק, יוצא ידי חובה. איך
אפשר לפסוק כך אם סבורים שאין דין של לכם במצה?
יש (יביע אומר שם בשם מהר"ם אוירבך) שהקשו איך
יוצא בהם כשאפאן לעצמו, הרי בדאורייתא אין ברירה, ומה זה עוזר שהיתה בכוונתו שאפשר
שיאכלם בעצמו? באמת ברור שלא מדובר כאן בברירה, והתירוצים על קושיא זו גם מסבירים
איך הרמב"ם מפרש את הסוגיא.
אפשר לומר שלמצה דרושה הכנה לשם מצה, כמו בסוכה
שצריכים סוכה העשויה לצל. ומכ"מ אף סוכת גנב"ך כשירה.
לחילופין, אפשר שהרמב"ם רק פוסק את ההלכה של
חלות תודה ורקיקי נזיר לכתחילה, אבל אין לשמה במצה מעכב בדיעבד לפי דעתו. והביא
היביע אומר שיש שסברו כך, ויש שסברו דלדעת הרמב"ם דרשה זו אסמכתא בעלמא ודין
לשמה במצה הוא מדרבנן.
אפשר גם להציע שחלות תודה ורקיקי נזיר גרעו טפי,
משום דנעשו לשם דבר אחר. ובעינן מצה שלא נשתמר לשם דבר אחר, אלא נשתמר סתם. ולא
משום דסתמן לשמן, אלא משום שדרושה מצה סתמית.
ראוי לציין שנחלקו הגר"ח והגר"מ
סולובייצ'יק בהבנת הרמב"ם, דלגר"ח אף להרמב"ם צריכים לשמה במצות
לליל הסדר, וזה משעת קצירה, משא"כ לשאר ימי הפסח צריכים שימור מחימוץ, וזה
אינו אלא משעה שמקרבו למים. והובאו הדברים בס' הררי קדם מימרא דלשמה במצה.
אגב, לאור כל הנ"ל, יש לפקפק מאוד במנהג שיש
נוהגין להקפיד לדרוש מצה שמורה משעת קצירה כל שבעת ימי הפסח. דהרמב"ם שדרש
לכאורה שיאכל כל הפסח רק מדגן שמור, לכאורה אין זה משעת קצירה כפי שכתבו ראשונים
אחרים, אלא משעת לתיתה אם לותתה, או משעה שמקרבה למים, וזה עושין גם במצות שאינן
שמורות.
הרמב"ן (פסחים
שם) אף הוא כותב דברים שאולי הם ברוח דברי התוס' הנ"ל
דודאי אף
רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבאו לידי חמוץ, אלא הכי אמר רבא כיון
דכתב רחמנא ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך
מקיים בהן יותר מצות ושמרתם, הילכך מכיון דסבירא לן מותר ללתות דאיפשר לשמרן
מחמוץ, מצוה נמי הוא
אפשר לפרש שכוונת הרמב"ן דומה לכוונת התוס',
דצריך לעשות שימור מבחינה פונקציונלית משום חשש חימוץ, והתורה דורשת שהשימור יהיה
לשמה, כדי שיוכל לצאת ידי המצוה במצה. אמנם נראה שהרמב"ן מכניס מגמה של
"brinksmanship",
שמטרתה איננה ברורה.
יותר נראה לפרש, לדרמב"ן אין טעם השימור על מנת
שתהיה המצה כשרה בלבד. אלא, היא נתפשת כמצווה בפני עצמה. ככל שאדם מרבה לקרב את
הדגן למים, כך הוא מרבה הזדמנויות לקיום מצוות שימור. לא שהמצה יותר מהודרת
למצווה, היו פשוט צובר יותר מצוות.
אפשר שכוונת הרי"ף היא גם כך, שכתב "מיבעי
ליה לאינש" ולא כתב שזהו תנאי הכרחי בכשרות המצות למצווה בליל הסדר או לאכילה
בפסח.