כריתות יז:
ספק
אכל חלב ספק לא אכל, ואפילו אכל, ספק יש בו כשיעור אין בו; שומן וחלב לפניו, ואכל
אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל; אשתו ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואינו יודע
באיזו מהן שגג; שבת ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזו מהן עשה -
מביא אשם תלוי...
גמ'.
איתמר, רב אסי אמר: חתיכה אחת שנינו, ספק של חלב ספק של שומן; חייא בר רב אמר:
חתיכה משתי חתיכות שנינו.
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה יח:יז
השבויה
שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה
לעכו"ם, ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה, ואפי'
עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו, ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחבירתה הרי
אלו נאמנות, הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקלו בשבויה.
רמב"ם הלכות כלאים
י:כז
בגד
צמר שאבד בו חוט של פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר, הרי זה לא ימכרנו לנכרי
שמא ימכרנו הנכרי לישראל, ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל
המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו, וכיצד תקנת בגד זה, צובעו שאין הצמר
והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא
נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו, וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור
ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק.
השגת
הראב"ד: וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן
של תורה מיהו קי"ל
כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא.
ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא
דבר תורה הוא, דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל
שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו
מדאמרינן בקידושין פ' עשרה יוחסין... התורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי
הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא. אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הוודאין הספק
האיסורין לא.
ואין
דבריו מחוורין אצלי, דאדרבא דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי...ואולי סבר הרב
ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מיניה לכל התורה.
ואינו
מחוור דהא אמרינן בפ"ק דקידושין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בחו"ל
הלכה למשה מסיני. אמר ליה ר' זירא לר' אסי והתנן ספק ערלה בא"י אסור, בסוריא
מותר, אשתומם כשעה חדא א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן
מהא דלהתיר ספיקה בחו"ל הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני הא לאו הכי כל מקום
שמאסרה ודאי אף ספקה אסורה. ובא"י אף ספיקה אסור ד"ת. וי"ל דכי
הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור ד"ת והכא שרי. אבל היכא דלא
איתחזק איסורא ספיקו מותר.
ומ"מ
אי אפשר שאם כן אשם תלוי למאן דאמר לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה, והא
ספיקו מותר לכתחילה, ואשם היכי מיחייב?
חידושי הרשב"א,
קידושין עג:
וקשיא
לי טובא דא"כ אזל ליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות, ואפי' למאן
דבעי חתיכה משתי חתיכות ה"מ לענין קרבן אבל להתיר לכתחלה לא קאמר דהנך תנאי
לאו בהכי פליגי...