משנה ערכין ה:ו
חייבי ערכים
ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין
אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר (ויקרא א') לרצונו כופין אותו עד
שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
גמרא שם כא.
ת"ר:
(ויקרא א') יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? ת"ל: לרצונו, הא
כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אמר שמואל: עולה צריכה דעת, שנאמר: לרצונו.
מאי קמ"ל? תנינא: אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: לרצונו. לא צריכא
דפריש ליה חבריה, מהו דתימא: כי בעינן דעת - מדידיה, אבל מדחבריה לא, קמ"ל:
זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה. מיתיבי: חטאתו ואשמו של פלוני עלי.לדעת
- יצא, שלא לדעת - לא יצא; עולתו ושלמיו של פלוני עלי, בין לדעת בין שלא לדעת -
יצא! אמר לך שמואל: כי תניא ההיא בשעת כפרה, דאירצי בשעת הפרשה, כי קאמינא אנא -
בשעת הפרשה. ופליגא דעולא, דאמר עולא: לא חילקו בין חטאת לעולה, אלא שחטאת צריכה
דעת בשעת הפרשה, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה; אבל בשעת כפרה, אידי ואידי לדעת
- יצא, שלא לדעת - לא יצא. מיתיבי: חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת -
יצא, שלא לדעת - לא יצא! שמואל מוקי לה בשעת הפרשה, עולא מוקי לה בשעת כפרה. אמר רב
פפא, מתנייתא אהדדי לא קשיין: הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה, ואמוראי נמי לא קשיא:
שמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה, בתרייתא בשעת הפרשה, עולא מוקי איפכא, אמוראי ודאי
פליגי. פשיטא! מהו דתימא: מאי בשעת הפרשה דקאמר שמואל? אף בשעת הפרשה, ואע"ג
דהך קמייתא תיובתיה, קמ"ל.
ראש השנה דף ו.
תנו
רבנן: (דברים כג) מוצא שפתיך - זו מצות עשה, תשמר - זו מצות לא תעשה, ועשית -
אזהרה לבית דין שיעשוך, כאשר נדרת - זה נדר, לה' אלהיך - אלו חטאות ואשמות עולות
ושלמים, נדבה - כמשמעו, אשר דברת - אלו קדשי בדק הבית, בפיך - זו צדקה...
ועשית
- אזהרה לבית דין שיעשוך, למה לי? מיקריב אתו נפקא. דתניא: (ויקרא א) יקריב אתו -
מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו - תלמוד לומר (ויקרא א) לרצנו. הא כיצד? כופין
אותו עד שיאמר רוצה אני. - חד דאמר ולא אפריש, וחד אפריש ולא אקריב. וצריכא; דאי
אשמעינן אמר ולא אפריש - משום דלא קיימיה לדיבוריה, אבל אפריש ולא אקריב - אימא:
כל היכא דאיתיה - בי גזא דרחמנא איתיה, צריכא. ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב - דקא
משהי ליה גביה, אבל אמר ולא אפריש - אימא דיבורא לא כלום הוא, צריכא.
רמב"ם הל' גירושין ב:כ
מי
שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום
ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים
ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה
כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.
ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס
אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד
שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר
שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו
בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות
כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה
אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או
שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש,
ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר
לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט.