שו"ת קול מבשר חלק א סימן ע
יקרת מכתבו קבלתי זה ימים אחדים ומחמת טרדתי לא נפניתי עד
עתה לשום עיוני בזה, ועתה הנני לתשובתו. ע"ד שאלתו אם מותר לשרוף את המת גם
אם מותר לנתחו ולקרעו לגזרים - הנה דבריו סתומים וכבודו העלים ממני ולא הגיד לי
במכתבו ביאור השאלה לאיזה צורך ותועלת היא העובדה הזאת המוזרה והתמוהה בעצם.
בכ"ז את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר ואבאר חוו"ד בזה ע"פ דברי
הש"ס והפוסקים - ואענה ואומר כי הדין ברור לאיסור משלשה טעמים מבוררים כמו
שיבואר לפנינו בס"ד.
(א) תנן
התם במשנה סוף תמורה דף ל"ד ע"א כל הנקברין לא ישרפו, וא"כ מת דהוא
מן הנקברין אסור לשורפו כיון דהוא בכלל הנקברין ואסור בהנאה ושייך גבי' הטעם דאיתא
בגמ' שם /תמורה ל"ד/ בהא דכל הנקברין לא ישרפו משום דנקברין אפרן אסור
ונשרפין אפרן מותר ואתי למישרי אפרו. והא דלא חשיב במשנה שם גם מת בכלל הנקברין הנה כ' התפארת ישראל שם דתנא
ושייר, אבל באמת אין אנו צריכין לזה דהתם במשנה דתמורה חשיב כל הני דקבורתן או
שריפתן היא משום איסור הנאה שיש בהן וכמו שפי' רש"י שם ד"ה שליא וכל הנך
נקברים משום דאיסורי הנאה נינהו עכ"ל כונתו בזה דבמשנה שם קחשיב כל איסורי הנאה
שדינן לקברן משום דלא יבוא לידי תקלה ליהנות בהם אבל מת אין מצות קבורתו משום טעם
איסור הנאה רק דהקבורה בעצמה היא מצוה מפורשת בתורה והיא משום כבודו וכדאמרינן
בסנהדרין דף מ"ו אי משום בזיונא אי משום כפרה ולפיכך לא תני לי' במתני'
דתמורה בכלל שאר איסורי הנאה הנקברין. ונסתר לפ"ז מ"ש בשאילת יעב"ץ
סי' מ"א בזה ע"ש. ועוד י"ל דלא חשיב במשנה שם רק אותם שאין מפורשין
בקרא בהדיא רק דאתיא מדרשא או מדרבנן הם כמו דלא תני נותר וקדשים שנטמאו
מה"ט, ובאמת כי לשון רש"י שם ד"ה חולין שנשחטו בעזרה שכ': אתי למימר
נמי קדשים שאירע בהן פסול טומאה או נותר יקברו וקיי"ל בקודש באש תשרף לימד על
כל פסולין שבקודש שהן בשריפה אינו מדוקדק דהא לא הוצרך באלו ללימוד דכל פסולין
שבקודש דבהדיא כתיב בהו שריפה בפ' צו (ויקרא ז' פסוקי י"ז י"ט), וכן
התויו"ט שם שהוסיף על לשון רש"י עוד שער נזיר טהור במחכ"ת ז"א
דשער נזיר נמי בהדיא כתיב בי' ונתן על האש וכמו שפי' רש"י לקמן בגמרא שם,
והמשנה לא חשיב רק שער נזיר טמא דנקבר כיון דאינו מפורש בקרא דנקבר (ועי' תוס'
נזיר דף מ"ה ע"ב ד"ה ר' מאיר), וכן כל שאר הנקברין דחשיב אינן
מפורשין בקרא דוק ותשכח וחשיב בהו חולין שנשחטו בעזרה אף דאיכא למ"ד מדרבנן
היא, ואף דבעגלה ערופה דחשיב שם כתיב וערפו שם דאמרינן בכריתות שם תהא קבורתה
ומשמע ג"כ דהיא מצוה מיוחדת בה לקברה באמת ליתא כמו שנדבר בזה עוד לקמן,
ובכלל הנשרפין מונה רק תרומה טמאה דאין מפורש שריפתה בכתוב כמו בקדשים טמאים ורק
טעמא משום דלא יבוא לידי תקלה ומדרבנן היא כמ"ש רש"י בשבת דף כ"ה
ע"א ד"ה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת וכו' ועוד משום תקלה ע"ש
ולפ"ד התוס' שם /שבת כ"ה/ מדאורייתא היא משום דדמיא לקודש ויליף מינה
אבל אינו מפורש כמו בקודש. וגם נקיט קדשים חוץ לזמנן דנפקי ממדרשא דכל פסולין
שבקודש אף דגופא דקרא בחטאת כתיב כדאי' בפסחים דף כ"ד, ובפסחים דף פ"ב
אמרינן דהלכתא גמירא לה. וחמץ בפסח ג"כ אינו מפורש שריפה בקרא והרי חכמים
חולקין על ר' יהודה בזה שסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ולרבנן השבתתו בכל דבר.
וערלה וכלאי כרם נמי אין מבואר שריפה
בהם דבערלה לא נזכר כלל עי' ברש"י שם /פסחים פ"ב/ ובתוס' ד"ה אלו
שכתבו ערלה צ"ע טעמא מאי בשריפה ע"ש, ובסוכה דף ל"ה כתבו אפשר
דערלה אפי' מדאורי' בשריפה מבואר שנסתפקו בזה ועי' בריטב"א שם שכ' דאשרה
ועה"נ ות"ט =ועיר הנדחת ותרומה טמאה= חייב בשריפה וערלה א"ח =אינו
חייב= בשריפה רק דעומד לשריפה ובספר מנ"ח נתקשה בזה וברור דכונתו דאינו
מ"ע =מצות עשה= רק מי ששורפן מצוה עביד ולא מ"ע חיובית, וגם בכלאי הכרם
לא נזכר בהם בפירוש רק פן תקדש ודרשינן בקדושין דף נ"ו ע"ב אמר חזקי'
מדא"ק פן תקדש פן תוקד אש, אבל רב אשי פליג שם וגם בירושלמי פ"ח דכלאים
ה"א יש למודים אחרים באופן שלא נשמע שריפה רק איסור הנאה ועי' ברמב"ם
פ"י מה' מ"א הלכה ו'. ועי' בחת"ס חאו"ח סי' ק"פ שכתב
לחלק בין חמץ שמצווה כ"א =כל אחד= להשביתו במ"ע וכל שעתא ושעתא עובר
במ"ע משא"כ שאר איסורי הנאה אפילו כלאי הכרם וערלה דאתיא מיניה דמשמע
בסוף תמורה דאיכא מ"ע בהשבתתן מן העולם מ"מ אינו מצוה לבערו אלא אם
מבערו באש מצוה קעביד דהרי הרמב"ם בהלכות ערלה לא הזכיר מצוה זו וכן
בש"ע בהלכות ערלה לא נזכר מזה כלום ורק בסוף הלכות פסולי המוקדשין הזכיר ערלה
מהנשרפים יעו"ש בחת"ס, איברא עיקר חילוקו שם בין חמץ לשאר איסורי הנאה
אי הוו ברשות בעלים וחילק כנ"ל וסיים שאפילו נותר דודאי איכא מ"ע
בשריפתו מ"מ בל יראה ליכא כמו בחמץ ע"ש זה צ"ע דהא אדרבה כיון
שאינו ברשותו לא הי' צריך לעבור בבל יראה כלל רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו
וכדאמרינן בפסחים דף ו'. גם מ"ש שברמב"ם לא הזכיר מצות שריפה גבי ערלה
כלל כפי הנראה אשתמיטתי' דמבואר ברמב"ם פט"ז מה' מ"א הכ"ז
הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן שישרפו והמשקין שלהן יקברו מפני שאי אפשר לשרוף
המשקין, ומזה מבואר דפי' במשנה כפירש"י דאערלה וכלאי הכרם קאי החילוק דאוכלין
ומשקין וכמו שפירש הרמב"ם בעצמו בפי' המשנה שלו ואחריו הרע"ב וכ"נ
מדברי הכס"מ שם (וכ"כ רמב"ם בפרק י"ט מהל' פסהמ"ק) אבל
המגדל עוז סבר דאכולהו פסולי המוקדשין קאי וזה ליתא במחכ"ת דבתרומה אמרינן
בפסחים דף כ' ע"ב דיעשה זילוף עי' בשבת כ"ה תוס' ד"ה כך אבל
הרמב"ם לא פסק כן כב"ה דחייש לתקלה בה' תרומות אבל הוא לא מנה ת"ט
בכלל הנשרפין בפסהמ"ק וסמך עמ"ש בה' תרומות וצע"ק. ובשאר כל
הנשרפין אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו וכו' ושורפן הרי מבואר דאף משקין
הם בשריפה באותן שמצוה מה"ת לשורפן וכן הוא בחמץ צריך לשרוף גם המשקין בהיסק
גדול וכמ"ש בחי' רש"ש ועי' תפ"י שם, ובע"כ דדוקא אערלה וכלאי
הכרם קאי דאין מפורש בקרא בהדיא שמצוה בשריפתן רק פן תקדש דדרשינן פן תוקד אש
ואינו בלשון חיוב ובפרט לפמ"ש לעיל מדברי הירושלמי פירושים אחרים בקרא דפן
תקדש וגם הרמב"ם בעצמו פי' בפרק י' מהמ"א הלכה ו' פן תתרחק. ועי'
ברמב"ם פ"ה מהלכות כלאים ה"ז שכתב ושורפין שניהן שנאמר פן תקדש
המלאה, וגם דברי הרמב"ם אלו נראה שנעלמו מהגאון חת"ס ז"ל.
ובכ"ז בעיקר הענין צדקו דבריו, דהא הרמב"ם לא מנה אותה למ"ע במנין
המצוות כמו בנותר וחמץ וגם לא כתב שהיא מצוה חיובית רק: דין הפירות שלהן שישרפו
ושורפין את שניהן והיינו דאינו רק דין הנוהג בהן ואם מקיימן אפשר דמצוה עביד דמונע
התקלה כמו בכל אה"נ =איסורי הנאה= הנקברין דאינו מפורש בקרא מצות קבורה שלהן.
וכן מבואר מדברי הריטב"א סוכה שהבאתי לעיל וכ"כ בשעה"מ פ"ד מה' גירושין ה"ב בשם שו"ת משאת משה ועי' בתור"ע ותפ"י
פ"א דפסחים ועי' בית הלל סי' רצ"ד. אבל נותר וקדשים שנטמאו וכן בגד
המנוגע או פרה אדומה ופרים הנשרפין לא חשיב כלל בין הנשרפין משום דכולן מפורשין
במקרא בהדיא ומ"ע מיוחדת בכאו"א =בכל אחת ואחת=. וכן מטעם זה לא חשיב גם
מת בכלל הנקברין כיון דמפורש בו מצות קבורה בהדיא למ"ע מיוחדת ולאו משום דררא
דאיסור הנאה כלל רק משום כבודו כנ"ל.
אבל עכ"פ ברור דגם מת
הוא בכלל הנקברין לענין הדין דכל הנקברין לא ישרפו ואסור לשורפו ככל אה"נ
הנקברין מטעם דאתי למשרי אפרו. וזה מבואר בתמורה שם דף ל"ד דפריך ונקברין
אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין לא
טהורין ואסורין (קצת קשה לישנא דטהורין ואסורין לשון רבים דבדם הנדה דתני ברישא
ל"ש גבי' איסור הנאה ועי' בפי' רגמ"ה שפי' באמת דקאי על דם נדה ג"כ
והוא תמוה וצ"ע, ועי' שבת ע"ה ע"ב כל הכשר להצניע לאפוקי דם נדה וח"א
=וחד אמר= עצי אשירה מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשירה - ופירש"י דאסורין
בהנאה ומאיסי וצריך לאבדן - מ"ד עצי אשירה אבל דם נדה לא מ"ט דמצנע
לשונרא ע"ש), הרי מבואר גבי מת דאפרו אסור ככל הנקברין וממילא מה"ט אסור
לשורפו.