אהלות
יג:ה – פחות מכביצה אוכלין ממעטין בטפח באוהל המת ... זה הכלל כל הטהור ממעט. אפשר
לדחות דרוב השנוי שם טמא ומיטמא, ואפשר דקרי ליה טהור כיון שאינו מטמא, אף שהוא
בעצמו טמא.
גמ'
שבת צ"א. "אי לענין טומאה, כביצה אוכלין בעינן"
רשב"א שם ד"ה "מהא דאמרינן
הכא" – המשנה והגמ' הם ראיה מוחצת, והברייתא בת"כ איירי בצירוף כלי. והא
דיחולין הוא לאו דווקא בחרדל אלא בחתיכות רבות כעין חרדל ולעולם בגדולות כביצה.
רש"י פסחים לג: בד"ה "כביצה
נמי": כתב (אולי מגיה הוסיף?) ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה.
ר"ת (מובא בתוס' בפסחים שם ובעוד
מקומות): מדאורייתא כרשב"א, אבל מדרבנן מקבל טומאה בכ"ש, והתו"כ
הוא אסמכתא בעלמא.
ועיין
עוד במשנה תרומות, חלה שם ייתכן שיש ראיות לשיטה זו
מבחינה מושגית זו הגישה הפשוטה יותר – קבלת טומאה תלויה
במעמד של אוכל, או אוכל חשוב. בדומה לכך שגבי כלים, למשל, זה תלוי בשם כלי. וכל
דבר שהוא מקבל טומאה, יכול גם להעביר את הטומאה הלאה. ואם יש טומאה פחות מכביצה,
זה רק מדרבנן וכך תקנו.
ת"כ שמיני ז': "מכל האוכל אשר יאכל...אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר אשר יאכל. הא אינו מטמא אלא בכביצה"
משנה טהרות ב:א - הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה כּוֹבֶשֶׁת יָרָק בַּקְּדֵרָה, וְנָגְעָה בְּעָלֶה חוּץ לַקְּדֵרָה בְּמָקוֹם הַנָּגוּב, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה – הוּא טָמֵא, וְהַכּל טָהוֹר; נָגְעָה בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ כַּבֵּיצָה - הַכּל טָמֵא, אֵין בּוֹ כַּבֵּיצָה - הוּא טָמֵא, וְהַכּל טָהוֹר וכו' – משמע להדיא דפחות מכביצה מיטמא.
גמ' חולין כ"ד:- אמר רבי יונתן, התורה
העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל
כלומר, ואלו מחמת נגיעה לא היה אפשר שיטמא
(אלא) יותר מגרגיר שלישי אלא שכל
גרגיר וגרגיר מיטמא מאויר כלי. אלמא אפי' כל שהוא מקבל טמאה.
הרשב"א שם כתב שכן דעת רש"י: "ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות דכל שהוא אוכלין מקבלין טומאה אבל לטמא אחרים בעינן כביצה"
רמב"ם טומאת אוכלין ד:א כתב להדיא דכל
שהוא מיטמא, כביצה מטמא. ובלשונו רמז לתו"כ ולגמ' בחולין: "לטומאת עצמן
כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא. שנאמר כל האוכל אשר יאכל- כל
שהוא."
גישה זו קצת קשה מבחינה מושגית – למה שיהיה הבדל בין
השיעורים?
בדעות רש"י ובעלי תוס' שונים, עיין
רש"י ותוס' סוכה כ"ו. בד"ה נטלו במפה,
רש"י ותוס' שבת צ"א. "אי לענין טומאה",
מאירי שם "זה שכתבנו באוכלין ששיעורן לטומאה
בכביצה..."
ריטב"א חדש שם בד"ה והא דאמרינן הכא דמצרף לענין
טומאה
גמ' יומא ע"ט., רש"י ותוס' שם בד"ה נטלו במפה
תוס' נזיר לו. בד"ה אמר רבה בר בר חנה
תוס' כ"ו: בד"ה נטלו במפה: זה כן תלוי, וצריך
ליטול ידיו לפחות מכביצה כיון ד(לשיטת התוס')מקבל טומאה. ור' צדוק נטלו במפה משום
דאסור לאכלו בטומאת ידים, מיהו כהן היה ומותר לו ע"י מפה.
ב"י או"ח קנח בשם הרוקח – לא יברך על נט"י
בפחות מכביצה, כי יש להסתפק אם חייב כיון שאינו מקבל טומאת אוכלין.
כתבו התוס' דכיון דכהן היה זה שנטלו במפה הוא ראיה שחייב
בנט"י.
אבל רש"י הבין דעובדא דר' צדוק משמע דפטור מנט"י,
ולכן פירש שלא נטלו במפה אלא משום נקיות.
וכאמור לעיל לא ברור לגמרי מה דעת רש"י על פחות מכביצה
אם מק"ט או לא.
אם לא, זה פשוט למה א"צ נט"י.
אבל אם כן, צ"ע. יכול להיות שזה שיעור של סעודה ולא
קשור בכלל לדיני טהרות. וכן אפשר להבין בביטוי "נטלו במפה ולא בירך
אחריו" – אולי הדברים קשורים. ובחולין שכל הטעם משום סרך תרומה, ייתכן שלא
החמירו להצריך נט"י כשאינו סעודה. וכמו שלא החמירו בחולין אלא בפת.
אי מהני נטילה במפה היכא דחייב בנט"י
חולין ק"ז –
מעובדא דר' צדוק אין הוכחה שאם היה כביצה לא מהני מפה, דאפשר
שהוא כן רק לעניין סוכה. ונראה דלמסקנא מותר אף ביותר מכביצה אבל דווקא לאוכלי
תרומה.
ומההא"מ של הגמ' שנטלו במפה מותר רק בפחות מכביצה,
מסתמן הנחה שבפחות מכביצה לא צריכים נט"י והא דנטלה במפה משום נקיות
כדפרש"י בסוכה.
ופירש"י שם הטעם דאוכלי תרומה זריזין יותר מאוכלי חולין
בטהרה.
ור' יונה (מובא בכסף משנה) פירש דכש"כ הוא לאוכלי חולין
בטומאה דאינן זריזין.
רמב"ם הל' שאר הטומאות פ"ח: מהני לאוכלי תרומה ולא
מהני לאוכלי חולין שנעשו בטהרה
רמב"ם הל' ברכות ו:י"ח: משמע דמהני אף לאוכלי
חולין.
ראב"ד שם: השיג על הרמב"ם מהגמ' בחולין דמשמע
דמהני דווקא לכהנים.
כסף משנה שם: הרמב"ם סובר הפוך מר' יונה, דחולין רגילים
לא חשיבי ולא החמירו בהם כ"כ כמו חולין שנעשו בטהרה. וסברת הראב"ד כר'
יונה.
טעם גזירת נט"י בתרומה
רש"י שבת יד. בד"ה סרך תרומה - שמא תתלכלך התרומה.
ולא שייך שהוא משום טומאה, דא"כ גם אם נגע בשאר גופו.
ולכאורה לטעם זה קשה למה הוא דווקא בכביצה.
וכנראה אינו נגזר מדיני טומאה, אלא שלא חשו אם תפסיד תרומה מועטת. או שתקנו דווקא
בהקשר סעודה.
רש"י שם הביא דעה אחרת, וכ"כ הריטב"א שם - שמא תיטמא התרומה (ריטב"א: ולמה
לא גזרו על כל הגוף, כיון שאם כן יפסידו כל הטהרות שבעולם).
רא"ה (בדק הבית לתוה"ב הארוך ו:ב) - העלה כמה תמיהות איך נט"י חורג מכל דיני טומאה, והסיק שהכל גזירת חכמים המתבסס על דגם קידוש ידים מהכיור.
חולין ק"ו. – משום סרך תרומה ועוד משום מצוה לשמוע דברי
ר' אלעזר בן ערך דדריש מ"כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים."
רש"י שם – "הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין"
תוס' שם – וא"ת והלא משום סרך תרומה תקנוה וא"כ
מאי ועוד י"ל דתקנו משום נקיות.
ריטב"א שם – "ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא."
ברם כתבו התוס' שם שעכ"פ אינה דרשה גמורה ואף לר"א בן ערך הוא מדרבנן
וכן הוא להדיא בתו"כ (קמב): "וידיו לא שטף
במים...א"ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לטהרת ידים מן התורה." ותמיהני
על הריטב"א דכתב דהוא דאורייתא ואפשר דלאו דאורייתא ממש קאמר וצ"ע.
עכ"פ פירש המלבי"ם בתו"כ שם דכוונת הפסוק
"וידיו לא שטף במים" לפני הנטילה, וכוונת הפסוק על הטבילה, אבל יש לשטוף
את הידים לפני הטבילה כיון דעסקניות הן ומתלכלכות בזיבה. ומכאן למד ר' אלעזר בן
ערך מן התורה את ההנחה המציאותית דידים עסקניות, שהוא בסיס גזירת טומאת ידים.
ולטעם דוידיו לא שטף במים, הן אם דאורייתא הוא הן אם דרבנן,
נראה לקשר שיעור אוכל לשיעור טומאה (אם לא כפירוש המלבי"ם דהוא משום נקיות).
ולטעם שהוא משום הרגל של אוכלי תרומה, לכאורה סביר גם כן
להיות תלוי בשיעור שבו תרומה נטמאת, אם כי אין הכרע כי הרי תקנו רק בפת ולא בשאר
אוכלין. ואפשר שתקנו דווקא בפת משום שהוא עיקר סעודה, וכה"ג תקנו דווקא
בכביצה, אע"פ שבפחות מכן אולי מקבל טומאה.
אבל עיין שטוען דבלחם דווקא הוי עיקר החשש בתרומה, משום שדרך לאכלו ביד
ותרומתו דאורייתא, משא"כ יין ושמן ששותה בכוס, ושאר פירות אין תרומתן
מדאורייתא).
ברם לטעם של נקיות נראה שאין קשר,
וכדכתיבנא לעיל בשיטת רש"י גבי טעם הגזירה המקורית בתרומה.