מחשבה על הלכות נידה

תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא עמוד ב

תניא, היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.

במדבר רבה (וילנא) פרשה יט:ח

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו … לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה

“Catharsis” by Rav Soleveitchik (Tradition Spring 1978)

What is heroism in Halacha? What does the Halacha recommend to us, that we may attain heroic stature? The answer is: one must perform the dialectical movement. The Halachic catharsis expresses itself in paradoxical movement in two opposite directions – in surging forward boldly and in retreating humbly…

The idea of catharsis through the dialectical movement manifests itself in all Halachic norms regulating human life. Nowhere, however, does this doctrine of dialectical catharsis assert itself more frequently than it does in the aesthetic-hedonic realm.

How does man purge himself in the realm? By engaging in the dialectical movement, by withdrawing, at the moment when the passion reaches its peak. The stronger the grip of the physiological drive is felt by man, the more intoxicating and bewildering the prospect of hedonic gratification, the greater the redemptive capacity of the dialectical catharsis – of the movement of recoil.

בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים - אדם נושא אשה בין ל' שנה בין מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי יפורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה איזה כתל ברזל יש ביניהם איזה עמוד ברזל ביניהם אי זה נחש נשכו איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה, דברי תורה שרכין כשושנה, שנא' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וכן מי שהביאו לו תמחוי של חתיכות אמרו לו חלב נפל שם ומשך ידו ולא טעמו מי גרם לו שלא לטעום איזה נחש נשכו שלא יטעם ואיזה עקרב עקצו שלא יקרב ויטעם אותם. דברי תורה שרכין כשושנה שכתוב בה כל חלב וכל דם לא תאכלו. [שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה ב בטנך ערמת - ע.פ.] ...

Bride and bridegroom are young, physically strong and passionately in love with each other. Both have patiently waited for this rendezvous to take place. Just one more step and their love would have been fulfilled, a vision realized. Suddenly the bride and groom make movements of recoil. He, gallantly, like a chivalrous knight, exhibits paradoxical heroism. He takes his own defeat. There is no glamour attached to his withdrawal. The latter is not a spectacular gesture, since there are no witnesses to admire and to laud him. The heroic act did not take place in the presence of jubilating crowds; no bards will sing of these two modest, humble young people. It happened in the sheltered privacy of their home, in the stillness of the night...

This kind of divine dialectical discipline is not limited to man’s sexual life but extends to all areas of natural drive and temptation. The hungry person must forego the pleasure of taking food, no matter how strong the temptation; men of property must forego the pleasure of acquisition, if the latter is halachically and morally wrong. In a word, Halacha requires of man that he possess the capability of withdrawal. Of course, as we have made evident above, man is called, following the movement of withdrawal, to advance once again, toward full victory.