שמות יב:יט
שִׁבְעַת יָמִים
שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת
שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל
גְּבֻלֶךָ:
דברים טז:ד
וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל
גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:
שאר לא
ימצא בבתיכם מכלל שנא' לא יראה לך שאר (שמ' יג ז) <יכול יטמין ויקבל פקדון
ת"ל שאר לא ימצא בבתיכם או לא ימצא> יכול אי אתה רואה לאחרים ת"ל לך
לך אי את רואה רואה אתה לאחרים (ת"ל לך) יכול לא דבר הכת' אלא בגוי שלא
כיבשתו אבל גוי שכיבשתו והשכרתה לו ביתך ושרוי עמך בחצר שלך מנין ת"ל לו' שאר
לא ימצא בבתיכם ועדיין אני אומ' שבבית אסור בבל יראה ובבל ימצא ושל אחרים מותר
שבשדות מותר להטמין ולקבל פקדון ושל אחרים יהא אסור ת"ל שאר שאר לגזירה שוה
מה שאר האמור להלן לך ולא לאחרים אף שאר האמ' כאן לך ולא לאחרים ומה שאר האמור
להלן הרי הוא בכלל בל יראה ובל ימצא אף שאר האמור כן הרי הוא בכלל בל יראה ובל
ימצא רבן שמע' בן גמליאל אומ' והלא בכלל בל יראה (ו)בל ימצא היה מה ת"ל לא
ימצא את שמצוי לך את זקוק לבערו את שאין מצוי לך אי(ן) אתה זקוק לבערו מיכן אתה
אומ' חמץ שנפלה עליו מפולת או שנפלה לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטוס אם
יכולין (ה)כלבים וחזירין לחפש אחריו ולהוציאו אתה חייב וזקוק לבער אותו ואם לאו אי
אתה זקוק לבערו נכרי שבא לביתו של יש' וחמץ בידו אין זקוק לו הפקידו לו חייב לבערו
שנא' לא יראה לך שאר ייחד לו בית ונתנו בתוכו אין זקוק לו.
לא יראה לך
שאר, רואה אתה לאחרים, לא יראה לך שאר רואה אתה לגבוה, לא יראה לך שאר רואה אתה
בפלטיא. לא יראה לך שאר, בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו
ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל
בלבו.
פסחים ה:-ו.
תנו רבנן: (שמות יב) שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם מה תלמוד לומר?
והלא כבר נאמר (שמות יג) לא יראה לך שאר [ולא יראה לך חמץ] בכל גבלך. לפי שנאמר לא
יראה לך שאר - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל
פקדונות מן הנכרי - תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי
עמך בחצר. נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם. אין לי
אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין? תלמוד לומר: בכל גבלך. ועדיין אני אומר:
בבתים - עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי. בגבולין
- שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מניין ליתן את האמור של זה
בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר: שאר שאר לגזירה שוה. נאמר שאר בבתים - שאר לא ימצא
בבתיכם ונאמר שאר בגבולין - לא יראה לך שאר. מה שאור האמור בבתים - עובר משום בל
יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, אף שאור האמור בגבולין -
עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים. ומה שאור האמור
בגבולין - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים -
שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
אמר מר: אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי
שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר: לא ימצא. - כלפי לייא? - אמר אביי:
איפוך. רבא אמר: לעולם לא תיפוך, וארישא קאי. שלך אי אתה רואה - אבל אתה רואה של
אחרים ושל גבוה, אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכיבשתו
ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא. - והאי תנא מיהדר אהיתירא ונסיב לה קרא
לאיסורא? - משום שנאמר לך לך תרי זימני. אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן
הנכרים - תלמוד לומר לא ימצא. הא אמרת רישא: שלך - אי אתה רואה, אבל אתה רואה של
אחרים ושל גבוה! - לא קשיא; הא - דקביל עליה אחריות, הא - דלא קביל עליה אחריות.
כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב
ואילו מיתביד - ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי, ואסור. - הניחא למאן
דאמר: דבר הגורם לממון - כממון דמי. אלא למאן דאמר: לאו כממון דמי, מאי איכא
למימר? - שאני הכא, דאמר לא ימצא. איכא דאמרי: הניחא למאן דאמר דבר הגורם לממון
לאו כממון דמי - היינו דאיצטריך לא ימצא. אלא, למאן
דאמר כממון דמי - לא ימצא למה לי? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכי איתיה -
הדר בעיניה, לאו ברשותיה קאי - קמשמע לן.
בעו מיניה מרבא: בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אין חייבת בבכורה? כל
היכא דמצי מסלק ליה בזוזי - לא קא מיבעיא לן דחייב, כי קא מיבעיא לן - היכא דלא
מצי מסלק ליה בזוזי, מאי? - אמר להו: פטורה. - והתניא: חייבת! - התם - דמצי מסלק
ליה. איכא דאמרי, אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואף על גב דמצי מסלק ליה.
עיסת ארנונא - חייבת בחלה, ואף על גב דלא מצי מסלק ליה. מאי טעמא - בהמה אית לה
קלא, עיסה לית לה קלא.
תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו - אין זקוק לבער.
הפקידו אצלו - זקוק לבער. יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. מאי קאמר?
אמר רב פפא: ארישא קאי, והכי קאמר: הפקידו אצלו - זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. רב
אשי אמר: לעולם אסיפא קאי, והכי קאמר: יחד לו בית - אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא
בבתיכם - והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל - לביתא דנפשיה קא מעייל. למימרא
דשכירות קניא? והתנן: אף במקום שאמרו להשכיר - לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניסין לתוכו
עבודה זרה. ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל - לביתיה דנפשיה קא מעייל! -
שאני הכא, דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא - מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך.
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב - כופה עליו את הכלי.
אמר רבא: אם של הקדש הוא - אינו צריך. מאי טעמא - מיבדל בדילי מיניה. ואמר רב
יהודה אמר רב: חמצו של נכרי - עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר, ואם של הקדש
הוא - אינו צריך. מאי טעמא - מיבדל בדילי אינשי מיניה.
אמר
רבי יוסה מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה כמי שכולן אחד לא יראה לך הייתי אומר
הפקיד אצלו יהא מותר תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם אי לא ימצא בבתיכם הייתי אומר ייחד
לו בית יהא אסור תלמוד לומר לא יראה לך הא כיצד הפקיד אצלו אסור ייחד לו בית מותר.
פסחים
ו:
שני דברים
אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש
שעות ולמעלה.
דאמר ר' אלעזר שני
דברים אינן שלו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו - להתחייב עליהן.
בור ברשות הרבים - הפותחו חייב בניזקין, ואין הבור שלו אלא של הפקר,
שהרי ברשות הרבים הוא, ואף על פי שכרהו - אין רשות הרבים קנויה לו.
שני
דברים אינן ברשותו של אדם וכו'. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל
דאע"ג דאין זכייה באיסורי הנאה לדין ממון, יש בהם זכייה להוסיף בהן איסור,
ולפיכך דורון של חמץ ששלח גוי לישראל בפסח אסור לאחר הפסח וכדאשכחן שזוכה ישראל
בע"ז לענין שאין לה בטלה עולמית כדאיתא בהדיא בכמה דוכתי (ע"ז מ"ב
א'), וזה ברור, ע"כ.
שאלה: אחד מת בערב פסח אחר חצות היום ולא מכר
חמצו קודם מותו וגם לא ביטל ונשאר בעזבונו חמץ בסך רב. ושאל השואל מה דינו של חמץ זה
הן בתוך הפסח אם מוטל חיוב על היורשים לבער החמץ מן העולם קודם הלילה כדי שלא
יעברו על בל יראה אחר שמת מורישם והמה יורשים החמץ הזה, או לא. וגם שאל השואל אם
לא בערוהו היורשים ונשאר חמץ זה כמות שהוא עד אחר הפסח מה דינו אחר הפסח אם הוא
מותר או אסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח.
תשובה:
...בודאי אין שום חיוב על היורשים לבער חמץ זה ואינם עוברים על בל יראה כלל כיון
שבעת שמת מורישם כבר היה אחר חצות ואנן שיטת רוב פוסקים נקטינן בלפני זמנו
כר"י שאסור בהנאה מן התורה א"כ לא מיחשב דמים להורישו ליורשיו ואפי' בחייו
כבר לא היה נחשב שלו ואיננו ברשותו. וכמ"ש בגמ' שני דברים אינם ברשותו של אדם
בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה. ואף שעשאו הכתוב כאילו ברשותו לענין שעובר
עליו בבל יראה לדידיה עשה הכתוב שכבר היה שלו ועשאו הכתוב כאילו לא נפיק מרשותו
אבל אינו שלו להורישו ליורשיו שיעברו גם הם בבל יראה. וכשמת נשאר חמץ זה הפקר ואין
לו בעלים כלל. ואפילו עומד בחצר של היורשים או בשאר רשות שלהם לא קנה להם חצירם
דאיסורא לא ניחא להו דליקני...
*לעיון בתשובה במלואה לחץ כאן.
יחד לו בית - פ"ה דלא קיבל עליו
אחריות אלא אמר ליה הרי הבית לפניך וק' לר"י מאי איריא יחד אפילו לא יחד נמי
והכי נמי מסיק בסמוך למימר דשכירות קניא ופר"ת דאפילו באחריות מיירי ומשום
הכי מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית ורב פפא אית ליה מסברא כיון
שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי.
רמב"ם וראב"ד הל' חמץ ומצה ד:ד
גוי אנס שהפקיד
חמצו אצל ישראל אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם
אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו
האנס באחריותו.
השגת הראב"ד: גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל. א"א דבר זה
הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב
ברשותייכו הוא כדידכו דמי (פסחים ה) ונדמה לו שזה האחריות מן האנס הוא ועל כרחם
היה וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן (פסחים ל) פוקו
ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם, אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל
ויכולים היו להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וערב הפסח החזירוהו להם ומוצאי הפסח
נטלוהו מהם והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין אחריות.
רש"י ה:
לפי שנאמר ולא
יראה לך - דמדכתב לך משמע מינה: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה בגבולין של אחרים,
כגון נכרי ושל גבוה, אם הקדישם לבדק הבית.
תוס' רי"ד ו.
מה שדקדקתי מכאן במהדורא קמא שהמפקיד חמצו בביתו של גוי שאינו עובר בבל יראה
ובל ימצא דהא לאו בגבולו קאי ולא בביתו קאי וקרא לא אסר אלא בבתיכם ובכל גבולך
אינו נראה לי שאם כן יטמין אדם חמצו ברשות הרבים או ברשות הגוי ויפטר לא היא דכל
היכא דקאי ברשותיה קאי בין אם הטמינו בשום מקום בין אם הפקידו בבית הגוי ולא שרינן
כשייחד לו מקום אלא דוקא בחמצו של גוי דאע"ג דקיבל אחריותו עליו מ"מ כל
היכא דקאי דגוי הוי ואם רוצה הגוי ליטול חמצו אין ישראל יכול לעכבו ומן דינא היה
דלא ליעביר ישראל עלויה דקרינא ביה שלך ולא של אחרים אלא משום דכתיב לא ימצא דמשמע
אפילו של גוי אסרינן ליה ולא אסרי' רחמנא אלא בביתו ושיהיה מצוי לו בכל ביתו אבל
אם ייחד לו מקום שאינו מצוי בכל ביתו לא אסרו אבל חמצו של ישרא כל היכא דקאי ביביה
הוי וברשותיה...ומאי דאמרן לעיל אין לי אלא בבתים בבורות שיחים ובמערות מנין
ת"ל בכל גבולך דמשמע דוקא בגבולו הוא עובר אבל ברה"ר וברשות הגוי אינו
עובר לא דרשינן הכי אלא בחמצו של גוי דנפקא לן מלא ימצא שאם קיבל עליו אחריות שהוא
עובר בלאו אם תופסו בביתו וריבה נמי בורות שיחין ומערות מכל גבולך שאע"פ
שאינו שלו כיון דקיבל עליו אחריות אסור ודוקא בחמצו של גוי בעינן גבלך אבל בחמצו
של ישראל בכל דוכתא דהוי עבר עלויה כיון דברשותיה קאי. והכי בפירקין דלקמן אבל
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה עובר ואמרינן התם אע"ג דהרהינו אצלו
דגוי לא קני משכונו דישראל וברשותא דישראל קאי אע"ג דקאי בביתו של גוי ומשכנו
אצלו ומשום הכי עובר עליו הכא נמי כיון דחמץ דישראל היא אע"ג דקאי בבית הגוי
בבית ישראל קרינא ביה כיון דאי בעי למשקליה לא מצי גוי מעכב עלויה:
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי
לבדוק? על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק - דאיסורא
ברשותיה קאי? - תא שמע: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה. התם, הא אמר
רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא, הכא מאי? - אמר להו רב נחמן בר יצחק, תנינא:
המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק, ואם
משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק.
ברשותיה קאי - שהרי עתה הבית שלו.
לעשות לו מזוזה - אלמא: מידי דמצוה - עליה רמיא.
חובת הדר - לפי שהיא משמרתו, וכתיב ביתך - ביאתך, נכנס ויוצא בה, אבל
הכא - בדיקת חמץ דרבנן, דאי משום בל יראה ובל ימצא - הא אמר לקמן דסגי ליה בבטול
בעלמא, אי מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא, ואמר: כל חמירא דבביתא הדין כו',
ורבנן הוא דאצרוך בדיקה, והשתא, כי האי גוונא, מיבעיא לן טורח זה על מי מוטל.
מסירת
מפתח - הוא קנין השכירות, ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר - חלה חובת
הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו, ואף על פי שמסר לו ביום - כבר חלה חובה
עליו.
תוספות שם
על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא - אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם
יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחברו בי"ד אפילו
בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק לכך מפרש ר"י דחמירא דידיה הוא וחל
עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ דחל חיוב
קודם שהשכיר על השוכר לעשות מזוזה ודחי דמזוזה חובת הדר הוא כלומר אפי' לא היה
משכירה היה יכול ליפטר ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ [אילו] לא ישכיר
לאחר יצטרך לבדוק.
אם
משמסר המפתח - פירש"י דמסירת המפתחות קונה ואין נראה לר"י דהא אמר
במרובה (ב"ק עט.) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות [קרקע] נקנה
בכסף וכו' ולא אמרי' דמהני מסירת המפתח אלא כמאן דאמר לך חזק וקני כדאמרינן בהפרה
(ב"ק נב. ושם) ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו
מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק מיהו אם
הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק
בבית ולקנותו [וע"ע תו' ב"ק נב. ד"ה כיון ותו' ב"ב נב:
ד"ה נעל].
בעי מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו כו' לכאורה נראה הספק אי
הבדיקה היא משום בל יראה כרש"י ור"ן ולכך על המשכיר לבדוק דהוא עובר
שהחמץ שלו או משום דילמא אתי למיכל ולכך חיוב בדיקה על השוכר דברשותי' קאי ויאכל
אמנם נראה דאף לרש"י משום ב"י אמת שאם לא יבדוק השוכר יצטרך המשכיר
לבדוק וכן לתוס' להיפוך אי לא יבדוק המשכיר יצטרך השוכר לבדוק ומ"מ מספקא להו
על מי הטילו חכמים הטירחא אי על בעל החמץ אי על בעל הבית וכן מבואר הפי' בלשון
רש"י ז"ל ואם תקנת חכמים הי' על בעל החמץ אע"ג דעכשו אין טעם חיוב
הבדיקה עבורו מ"מ הטורח מוטל עליו וכן להיפוך...
תוס' פסחים ה:
אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה -
הקשה הרב ר' יעקב דאורליי"נש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרי וגבוה דמחד
לך ממעטינן תרוייהו אע"ג דתלתא לך כתיבי ובפ' כל שעה (לקמן כג.) משמע דצריכי
כולהו ובמנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז. ושם) קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי
נכרי וחד למעוטי הקדש ומיהו בספרים מדויקים גרס חד כדי עריסותיכם פירוש כשיעור
עיסת מדבר וחד לעיסת הקדש וכן נראה דבראשית הגז (חולין קלה:) דרשינן מעריסותיכם
כדי עיסתכם.