והמצוה המאתים היא שהזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו כל השבעה ימים
והוא אמרו (ס"פ בא) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ואין אלו
שני לאוין בשני ענינים אבל הם בענין אחד. ובבאור אמרו (ביצה ז ב) פתח הכתוב בחמץ
וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. כלומר אין הפרש בין החמץ עצמו ובין
הדבר המחמיץ. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו אינו חייב מלקות אלא אם לקח חמץ בפסח
וקנאו שיהיה עושה מעשה. ולשון התוספתא (מכות פ"ד ה"ה) המשייר חמץ בפסח והמקיים
כלאים בכרם אינו לוקה:
והמצוה הר"א היא שהזהירנו מהמצא חמץ ברשותנו ואפילו לא יהיה
נראה או היה פקדון. והוא אמרו (בא יב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וזה גם כן
לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו (מ' ר) לפי השרשים שהניחו במסכ' שבועות
(כא א). ובבאור אמרו במקומות רבים (פס' ה ב, כא א, כז ב, כט ב, מח א, צה א) עובר
בבל יראה ובל ימצא. ובתחלת מס' פסחים (ד - יד) התבארו משפטי שתי מצות אלו. ושם
התבארו הענינים שהזהיר מהם באמרו (ס"פ בא) לא יראה בכל גבולך והענינים שהזהיר
מהם באמרו שאור לא ימצא בבתיכם. ושם (ה ב) התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת ענין
מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ובל ימצא:
ולא נביט לרבוי הצוויין שבאו בענין ההוא אם היה מן המצווה בו או
לרבוי האזהרות שבאו ממנו אם היה מן המוזהר ממנו. כי כלם הם לחזוק לבד. כי פעמים ישוב
בענין אחד בעצמו אזהרה אחר אזהרה לחזוק וכן יבא בו צווי אחר צווי לחזוק גם כן.
האלוהים אם לא כשתמצא לשון לחכמים בהפריש הענינים ויבארו לך המפרשים שכל לאו מהם
או כל עשה כולל ענין זולת הענין שיכלול הלאו האחר או העשה כי אז ראוי למנותו בלא
ספק. כי אז לא נשאר היותו לחזוק אבל לתוספת ענין ואע"פ שהנגלה מהכתוב מורה
שהוא בענין אחד. שאנחנו לא נצטרך לומר שזה הכתוב נכפל לחזוק ואינו לתוספת ענין עד
שנבטל מאמר המפרשים המקבלים אותו אמנם כשנמצא הקבלה שהצווי הזה או האזהרה נושא
ענין כך וזה הצווי הנכפל או האזהרה נושא ענין אחר הנה זה הוא הקודם והנאות שלא
ייכפל כתוב אלא לענין ואז ראוי למנות זה ביחוד ולמנות זה ביחוד. אמנם כשלא יהיה שם
ענין נוסף דע באמת שלא נכפל אלא לחזוק וכדי שיודע גם כן שזה העון גדול מאד אחר
שבאה בו אזהרה אחר אזהרה. או נכפל להשלים דין המצוה. או שילמד ממנו דין מהדינים
במצוה אחרת.
א. כתוב בתורה (שמות י"ג) לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או
הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או
הפקידו, יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו אבל אם היה רחוק מביתו בשדה
או בעיר אחרת לא יהיה עובר תלמוד לומר בכל גבולך בכל רשותך, יכול יהא חייב לבער
מרשותו חמץ של גוי או של הקדש תלמוד לומר (שמות י"ב) לא יראה לך שלך אי אתה
רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
ב. הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת
ואפילו מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, וחמץ של הקדש או של גוי
שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר
תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך
לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש
אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.
והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר
המצות מצוה ר' ומצוה ר"א. ומה שכתב בפרק ד' (א-ב) עובר משום בל יראה ובל ימצא
לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכי דשייכי תרוויהו עובר
בשינהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא
ימצא. ועל דרך זו יש לפרש גם הברייתא השנויה בפרק קמא דפסחים (ה:) שממנה למד
הרמב"ם דינים הללו.
פסחים ה:
לפי שנאמר לא יראה לך שאר - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים
ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי - תלמוד לומר לא ימצא.
רש"י שם
יכול - נלמוד ממקרא זה (=לא יראה) שיטמין את שלו ביד שלא יראנו ודיו,
דהא לא יראה כתיב.
תלמוד לומר לא ימצא - אסר לך הטמנה, שאף היא בכלל מציאה ואסר לך של
אחרים, דהכא לא כתיב לך.
פסחים ו.
ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש
והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער, אמר
אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער - לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו
לחזור - אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי? - אלא
אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור,
אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: העושה
ביתו אוצר, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער. וקודם
שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו - אפילו קודם שלשים יום
נמי זקוק לבער.
רש"י שם
אפילו מראש השנה נמי - דכי הדר ביה
בימי הפסח - עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא
ואינו שלו, וכשראהו - עובר עליה.
פסחים כא.
משנה. כל שעה שמותר לאכול - מאכיל לבהמה לחיה ולעופות.
גמרא. למה לי למיתנא בהמה, למה לי למיתנא חיה? - צריכא, דאי תנא בהמה
- דאי משיירא חזי לה, אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה - אימא לא. ואי תנא חיה - משום
דאי משיירא מיהת מצנעא, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה, וקאי עליה בבל
יראה ובבל ימצא - אימא לא, צריכא. עופות למה לי? - איידי דתנא בהמה וחיה, תנא נמי
עופות.
ואי תנא חיה - הוה אמינא היא עדיפא, משום דאי משיירא - מצנעא לה, ולא
עבר עליה בבל יראה.
נאמר שאור
בבתים. פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא גזירה שוה הרי הוא
כאילו כתיבי תרווייהו בבתים ובגבולין ואפי' בגבולין עובר בשניהם וכיון שכן תו לא
שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרינן בבתים, ואחרים פירשו דלא אהני גזירה שוה אלא
ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות וליתן חומרא דבתים
בגבולין למיסר באחריות, אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד ומינה דשרינן
טמון. (א"ה, לפנינו בגמ' תניא בהדיא דבגבולין עובר משום בל יטמין.)
חידושי ר' דוד ה:
ועדיין אני אומר בבתים עובר משום
בל יראה ובל ימצא וכו' ובגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
הכי נמי הוה ליה למימר ומותר להטמין בגבולין, דלא כתיב אלא בל יראה משמע שמותר
להטמין, כדאמרי' לעיל יכול יטמין. אלא שממה שכתוב בבתים בל ימצא נראה שהן דוחין
משמעות בל יראה שלא יהא מתיר מטמין, דנימא דלא אמר דוקא בל יראה אלא שלא יהא נראה,
או שבא ליתן לאו אחר על הנראה שיהא עובר עליו שתים משום בל יראה ובל ימצא, דאסר
תחילה הנראה ואח"כ הוסיף לאסור הנמצא, כמו שאתה רואה שאסר תחלה הבתים ואחר
הוסיף לאסור כל הגבולין, שאי איפשר להתיר את הטמון מכיון שמכיון שאמר הכתוב לא
ימצא בבתיכם והוא מגלה על הגבולין אף בשלא גזירה שוה של שאר שאר. וכן תראה במסקנא
אחר שלמדו בגזירה שוה של שאר שאר שהתר הטמון הוא בטל לגמרי.
רא"ש פרק א סימן ט
פירוש רי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג – לאוין
קסו-קסז