סוגיא
זו קשורה באופן הדוק לסוגית ביטול חמץ שנעסוק בה בשיעור הבא.
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.
בודקין. שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה
ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל
ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י
דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע
לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם
שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא
נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי
הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי שאני חמץ
שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא
דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל
דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה
לפר"ת בריש אלו עוברין (דף מב.) דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח
התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו
דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה דלא
אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו
ולאחר זמנו (לקמן דף כח:) אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה.
ירושלמי פסחים א:א
כתיב ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי מארץ מצרים
בראשון בד' עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות וגומר מה אנן קיימין אם לאכילת מצה כבר
כתיב שבעת ימים מצות תאכלו ואם לומר שמתחיל בארבעה עשר והכתיב עד יום האחד ועשרים
לחדש אלא אם אינו עניין לאכילת מצה תניהו עניין לביעור חמץ...
רבי יוסה בעי חצירות שבירושלם שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו
שיהו צריכין בדיקה בלא כך אינן בדוקות מן הנותר ייבא כהדא תנא רבי זכריה חתניה
דרבי לוי נידה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנ' חופפת וסורקת שלא
תחלוק בין נידה לנידה אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור...
רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור
וחכמים אומרים אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר אם לא בדק בארבעה עשר
יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. אמר רבי יוחנן טעמא דרבי
יודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך שאור והכתיב תשביתו שאור מבתיכם בעשה
הוא.
רב
אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל.
פסחים ד:
מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן (לנשים), קא משמע
לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן
בדרבנן...
מכדי,
בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, ונבדוק בשית!
וכי תימא: זריזין מקדימין למצות - נבדוק מצפרא! דכתיב: (ויקרא יב) וביום השמיני
ימול בשר ערלתו ותניא: כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות. שנאמר
(בראשית כב) וישכם אברהם בבקר. - אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין
בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה. אמר אביי: הילכך, האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה
באורתא דתליסר דנגהי ארבסר, דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה.
בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.
בדרבנן - הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא
מדרבנן, דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו, וכח בידיהם להאמינם במידי
דלאו דאורייתא.
וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה
היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו
להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר
איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר
שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה...
פסחים
ו:
אמר רב
יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי
תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי - והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני
ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד
עליהן - אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין
משום גזל ופטורין משום מעשר! - אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה.
פסחים ז:
לאור הנר וכו'. מנא הני מילי? אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה,
ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר. מציאה ממציאה - כתיב הכא
(שמות יב) שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכתיב התם (בראשית מד) ויחפש בגדול החל
ובקטן כלה וימצא. ומציאה מחיפוש דידיה, וחיפוש מנרות - דכתיב (צפניה א) בעת ההיא
אחפש את ירושלים בנרות, ונרות מנר, דכתיב (משלי כ) נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חפש
כל חדרי בטן. תנא דבי רבי ישמעאל: לילי ארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר, אף על
פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר שבעת ימים שאר לא ימצא ואומר ויחפש בגדול החל
ובקטן כלה ואומר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם
חפש. מאי ואומר? וכי תימא: האי בעת ההיא קולא הוא, דקאמר רחמנא: לא בדיקנא לה
בירושלים בנהורא דאבוקה, דנפיש נהורא טובא, אלא בנהורא דשרגא, דזוטר נהורא טפי,
דעון רבה משתכח ועון זוטר לא משתכח - תא שמע: נר ה' נשמת אדם.
תנו
רבנן: אין בודקין לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר,
מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (שמות יב)
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם ואומר (בראשית מד) ויחפש בגדול החל ואומר (צפניה א)
בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר (משלי כ) נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן.
פסחים י.-י:
שני ציבורין, אחד של מצה ואחד של חמץ ולפניהם שני בתים, אחד בדוק
ואחד שאינו בדוק, ואתו שני עכברים אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ, ולא ידעינן הי להאי
עייל והי להאי עייל - היינו שתי קופות. דתנן: שתי קופות, אחת של חולין ואחת של
תרומה ולפניהם שני סאין, אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו - מותרין,
שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. - אימור דאמרינן: שאני
אומר בתרומה דרבנן, בחמץ דאורייתא מי אמרינן? - אטו בדיקת חמץ דאורייתא? דרבנן
היא! דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה...
מתני'. רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית,
ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר - יבדוק בארבעה עשר, לא בדק
בארבעה עשר - יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר
יניחנו בצינעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.
גמ'. מאי טעמא דרבי יהודה? רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו:
כנגד שלש השבתות שבתורה (שמות יג) לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר, (שמות יב) שבעת
ימים שאר לא ימצא בבתיכם, (שמות יב) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. מתיב רב
יוסף: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו - שוב אינו בודק. אלמא: במכאן
ואילך הוא דפליגי! מר זוטרא מתני הכי; מתיב רב יוסף: רבי יהודה אומר: כל שלא בדק
באחד משלשה פרקים הללו - שוב אינו בודק. אלמא: בשוב אינו בודק הוא דפליגי! - אלא:
רבי יהודה נמי אם לא בדק קאמר, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר: מקמי איסורא - אין, בתר
איסורא - לא, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה. ורבנן סברי: לא גזרינן.
אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר
שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר (ו' ב') שני דברים אינן
ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא
יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך, בדין הוא שלא יעבור
עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו
עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו [שלא] יהא בו
דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה לך כיון
שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי
כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל, כדאמרי' (ו' ב') בזמן
שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר, והכא
עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה.
ואפשר ונכון הוא לומר כדברי רש"י דנפקא לן ממדרש תשביתו, דהכי
קאמר רחמנא תשביתו אותו משאור ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף והוי רואה אותו
כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו, מדלא כתיב תבערו או תשרפו, שהרי בשאר איסורים
ביעורן כתיב בהן, כענין שפירש בע"ז (סנהדרין נ"ה א') השחת ושרוף וכלה,
מ"מ ביטול כשמו שיבטלו בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות
השבתה בכל מקום כענין ולא תשבית מלח ברית אלהיך לא תבטל, וכן נמי משמעות שביתה
ביטול [מלאכה], וכן אונקלוס מתרגם תבטלון חמירא, וזהו שאמרו בגמרא (י' א') בפשיטות
אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא מדרבנן [היא דמדאורייתא] בביטול בעלמא סגי ליה, ולא
(מייתורא) [מייתי קרא] דכתיב, אלמא פשטיה דקרא בביטול הוא. ומצאתי בהלכות גדולות
ז"ל ובתר דבדיק מבטל ליה דכתיב תשביתו שאור מבתיכם, וזהו מדרשו של רש"י
ז"ל.
ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה
קושיא, דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר
עליו, אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא.
וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא,
דאטו ביעור לאו דאורייתא הוא, אלא כל שמבער ודאי משבית הוא דהכי קאמר רחמנא שיהא
שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלא שריפה, ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול
בפה נמי ביטול הוא, מיהו קרא ודאי בחול כתיב בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים, ועוד
דאי ביום הראשון תשביתו (שאם) ביום טוב הוא על כרחין תשביתו בשריפה הוא, דהא אחר
זמן איסורו הוא שכבר נאסר מתחלת הלילה ואין דינו אלא בשריפה דגמרינן מנותר כדברי
רבי יהודה, וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל
ליה, אלא על כרחין ביום טוב אין תשביתו אלא תבטלו אותו מן העולם בשריפה, אבל קודם
זמן איסורו ביטולו בדבור בעלמא נמי הוא שכולן ביטול הן, והיינו נמי לישנא דגמ'
(כ"ז ב') דקאמר תשביתו השבתתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכל שמבער ודאי
משבית הוא. ובירושלמי [רבי] אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בל יראה ובל ימצא
ואי זו זו שריפה.
ושוב מצאתי בספרי לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרים לא יראה לך שאור
אתה רואה לגבוה לא יראה לך שאור אתה רואה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן
אמרו ההולך לשחוט את פסחו [וכולה] מתני' (מ"ט א') זו היא ברייתא השנויה שם,
ולמדתי ממנה שאין הביטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא ממיעוט לך שאור, והוא כמו שפי'
למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו ומוציא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור
שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו.
נמצאת אומר שלשה מיני ביעור הן, שאמרה תורה שלא יראה חמץ שלנו
ברשותנו, לפיכך ביערו מן העולם כגון בשריפה או שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן, ביטלו
בדבור בלבד נמי יצא שאף זה יצא מתורת חמץ כיון שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו
רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה, הפקירו נמי יצא כפי שיטת
הירושלמי דלא קרינא ביה לך. וכל אלו לדברי תורה אבל מדברי סופרים הצריכו לבער
לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה, ולא עוד אלא שהחמירו בספקו לבדוק ולאבד או למכור
וליתן לגוי קודם זמנו, וכדברי ב"ש (כ"א א') אף במכירת הגוי החמירו
מדבריהם אא"כ ידוע שיכלה קודם הפסח דחשו להערמה, שאלו מן הדין אין בין חמץ
שהיה לישראל ומכרו לא"י קודם זמנו [ו]בין חמצו של א"י מתחלת ברייתו שום
הפרש וחילוק.
אלא
שמה שגזרו (התוספות) על עיקר הבדיקה שאינה אלא מטעם זה (שמא יאכלנו) ולא משום בל
יראה ובל ימצא אינו מחוור. שאם דעתם לומר שאין אדם יוצא מידי איסור בל יראה ובל
ימצא אלא בבטול ולא בבדיקה מפני שאיפשר שלא יבדוק יפה יפה, זה ודאי אינו, שבבדיקה
מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כחו, שלא ניתנה תורה למלאכי
השרת. והתורה כפשטה לא צותה על הביטול אלא על ביעור החמץ במעשה. ואין לסמוך על
תשביתו שאר שתרגומו תבטלון חמיע כמו שנפרש עוד.
מעתה
כשבודקין את החמץ לא משום חששא שלא יבא לאכלו בודקין אלא כדי לקיים מצות התורה
שצוותה לבער את החמץ. ואפשר כמו כן על ידי ביטול מפני שהחמץ הוא יוצא בכך מרשותו,
ומן התורה בכל אחד הוא יוצא ידי חובתו אלא שתקנת חכמים שלא יסמוך על הביטול אלא
יעשה ביעור במעשה כפשטו כדי שלא יבא לאכלו, ובאותו הביעור הוא יוצא ידי חובתו
באיסור בל יראה ובל ימצא. תדע שכן שהרי במקום שאין לחוש לכך התירו לו לסמוך על
הבטול, כגון חמץ שנפלה עליו מפולת וככר בבור וכיוצא בהן.
ומשנתינו
בשלא ביטל, שהרי אמרו עליה בגמרא הבודק צריך שיבטל, שבעיקר המשנה אין זכר לביטול
לא קדם בדיקה ולא לאחר בדיקה, ולפיכך בודקין את החמץ ששנינו הוא שלא יעבור עליו
בבל יראה ובל ימצא. ומה שאמרו שהוא צריך לבטל אחר הבדיקה לא מפני הבדיקה שלא עלתה
לו אלא אלא מן הטעם שפירשו בגמרא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ומפני שהוצרכו לאותו הטעם
הוא עד נאמן שהבדיקה היא מוציאתו ידי חובתו ושהיא כדי שלא יעבור עליו בבל ריאה ובל
ימצא כמו שפירש רש"י ז"ל. שמ"מ רצו חכמים שלא יסמוך על הבטול כדי
שלא יבא לאכלו כמו שאמרנו. וכן בכלל זה שאף אם יצא ידי חובתו בבטול משום בל יראה
ובל ימצא צריך לבדוק שלא יבא לאכלו. וזהו הנכון האמתי בענין הזה מפי הרב מורי
נ"ר (הרמב"ן).
מסתברא כפשטא
דמלתא דבדיקה דאורייתא דאע"ג דכתיב תשביתו ומתרגמינן תבטלון לאו בטול בפה
קאמר אלא שיבטלנו מן הבית והיינו דכתיב מבתיכם ולבטול בפה למה לי מבתיכם תדע לך
דהא תנן לקמן בפ' כל שעה ר' יהודא אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א מפרר
וזורה לרוח או מטיל לים. ואמרינן עלה בגמרא דר' יהודה יליף לה מנותר ורבנן פליגי
עליה דלא דמי לנותר. אלמא שמע מינה כי היכי דלר' יהודא מדאורייתא הכי נמי לרבנן
דפליגי ביעורו במאי...ותדע לך דבדיקה מיהא דאורייתא דהא תנן ר' יהודא אומר בודקין
אור ארבעה עשר ובארבע עשר שחרית ובשעת הביעור. וקס"ד דדוקא קאמר דבעי מעבד כל
אלו הבדיקות ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא דר' יהודא כנגד שלוש השבתות שבתורה. ועוד
דאמרינן לקמן אמר רב יהודא הבודק צריך שיבטל מאי טעמא ואסיק גזירה שמא ימצא גלוסקא
יפיפיה דדעתי עליה. ואי אמרית בטול דאורייתא מאי קא מבעי לן מאי טעמא והא דאורייתא
הוא ואע"ג דבדק אכתי לא סגי בהכי דשמא לא בדק יפה יפה וכל שלא בטל הא עבר על
בל יראה ובל ימצא דרחמנא בטול אצרכיה. אלא שמע מינה דלכולי עלמא השבתה דאורייתא
היינו בדיקה, ובטול דלאחר בדיקה דרבנן. וההיא דאמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי
לאו משום קרא קאמר אלא דאע"ג דאצרכיה רחמנא בדיקה, מכל
מקום אי בעי לבטולי תו לא עבר עליה דבמאי דאפקריה ולאו דידה לא קא עבר דשלך אי אתה
רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הלכך מאי דאמרי רבנן דלא סגי ליה בביטול אלא
בדיקה דוקא מדרבנן היא. הלכך אי בדיק אע"ג דלא בטיל אי אשתכח חמץ בזמן איסורו
לא עבר עליה למפרע דלא חייביה רחמנא אמאי דלא ידע מיהו כדמשתכח ליה אי משהי ליה
עבר עליה ואי בטיל ליה מעיקרא תו לא עבר עליה אא"כ דעתיה עליה דבעי לזכויי
ביה וכדבעינן למכתב גבי שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אלא דרבנן אצרכיה אכתי לבעורי
גזירה שמא ישכח ויאכל.
מתני' אור לארבעה עשר בודקין את
החמץ לאור הנר. פירש רש"י ז"ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, והקשו
עליו דהא בדיקת חמץ דרבנן היא כדאיתא לקמן בפירקין (ד' ב') ולעולם לא נפיק מבל
יראה ובל ימצא לענין החמץ שלא מצא עד דליעביד בטול דאורייתא כדאמר רחמנא, ואפילו
אם תמצי לומר דבדיקת חמץ דאורייתא ובהכי סגי ליה מכל מקום הא קי"ל (לקמן ו'
ב') שהבודק צריך שיבטל וא"כ אפי' לא בדק כלל הא לא עבר בבל יראה ובל ימצא
כיון שביטל אח"כ, וא"כ אין הבדיקה (מצער) [מטעם] זה ואם היא (מצער)
[מטעם] זה הויא בדיקה בכדי, לפיכך פירשו בתוספות דבדיקה דמתני' הויא מדרבנן
ואע"פ שיש לו לבטל מן התורה ובהכי הוה סגי הצריכוהו בדיקה שלא יכשל באכילתו,
ולאו למימרא דבדיקה לאו דאורייתא כלל דהא ודאי ליתא דכי כתב רחמנא תשביתו שאור
אינו לשון בטול ממש כפשוטו או כתרגומו אלא לשון ביעור שיבערנו מרשותו ו[כ]דאמרינן בגמ'
(ה' א') רבי עקיבא אומר וכו', אלא ודאי לכו"ע בדיקה מדאורייתא, ומאי דאמרינן
בגמרא (ד' ב') בביטול בעלמא סגי הכי אמרינן דכל היכא דעביד בטול תו לא רמיא עליה
מצות בדיקה, והכי דייק לישנא דקאמרינן בביטול בעלמא סגי, ואע"פ שכתב
[רש"י] ז"ל בביטול סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא תשביתו בלב
היא, אין בזה גילוי דעת שיסבור רבינו ז"ל דבדיקת חמץ דרבנן, אלא כך אמר
ז"ל דלהכי כתב רחמנא לשון תשביתו שיהא נכלל אף לשון ביטול ואשמעינן קרא דאי
אניס ולא מצי בדיק בביטול דעביד קודם זמן איסורו סגי ליה, ואך חלק אביעור לחוד קאי
(עי' תו' שם), נמצאת למד שמצותו בביעור אלא דאי בטלו מעיקרא תו לא רמיא עליה האי
מצוה ומיהו רבנן חייבוהו לבטל על כל פנים כי הביטול מוציא מכל חשש, כך יש ליישב
פירוש התוספות לפי מה שנראה מפי' (רש"י) דבריהם, והיא שיטה (נתנה) [נכונה],
ולפי שיטה זו יש ליישב פרש"י ז"ל דהא פרישנא דבדיקה דאורייתא וזו היא
(מצבתו) [מצותו], וכללו של דבר כיון דמדאורייתא בכל חד מינייהו סגי ואית ליה
למעבדינהו תרווייהו ההוא דאתי מעיקרא הוי דאורייתא ואידך מדרבנן.
ומשמע
דתנא דמתניתין לא בעי ביטול כלל אלא בדיקה ובהכי סגי ליה לפי שמכיון שבדק יצא ידי
חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עליה
ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמתא בהן חמץ יצא ידי
חובתו ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה ולפיכך תנא דמתניתין לא הזכיר ביטול אחר
הבדיקה כלל אלא שבא רב יהודה אמר רב וחדש ואמר הבודק צריך שיבטל...
ולא סמכה התורה בזה על בדיקתו במקומות
הרגילים. לפי שצריך זריזות גדולה לחפש בחורין שלא ישאיר כזית. ואין כל אדם זריז
בכך. וכן נראה שמפני חולשת הזריזות לא סמכה על הבדיקה. ממה שאמרו בגמ' (פסחים ד ב)
משום דבדיקת חמץ דרבנן המנינהו לנשי. ופירשו הטעם בירושלמי (פ"א ה"א)
שלפי שהנשים עצלניות אלו היה מדאורייתא לא המינינהו. ולפי שהדבר צריך זריזות גדולה
התורה נתנה תקנה בזה בבטול בלב. שכיון שבטלו בלבו נסתלק איסור לא יראה לך שאור בכל
גבולך. וזהו שאמרו בספרי (פרשת ראה דברים טז, ד סי' קעה) לא יראה לך שאור בטל
בלבך.
רמב"ם חמץ ומצה פרק ב
א. מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות
י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום
ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי
כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
ב.
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו
שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
ג. ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו
מכל גבולו, וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר
לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, ואין קובעין
מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת
חמץ בתחלת זמנה.