פסחים ו:
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי
נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא:
כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי - והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים,
סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן -
אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל
ופטורין משום מעשר! - אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. - וכי
משכחת ליה לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי
מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו,
ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש!
- כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה.
רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו
יבטל.
ענין
ביטול חמץ זה שהזכירו בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ודאי לא למעט בדיקה
בלבד אמרו, אלא אפי' חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול, כדאמרינן (ו' ב')
במוצא גלוסקא יפיפיה ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת (ז' א'), ותנן
נמי (מ"ט א') ונזכר שיש לו חמץ (נמי לפניו) וביטלו אינו עובר עליו.
בודקין את החמץ.
תקנת חכמים היא שיהיו בודקין ומחפשין את החמץ ומבערין אותו לחוץ, דמן התורה בבטול
בעלמא סגי על כל חמץ שאינו ידוע לו ולא היה צריך לחפש אחריו.
הא דאמרינן בכמה מקומות
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה לא על חמץ ידוע שאפשר לו לבער קאמר. וראייה לדבר הא
דאמרינן בגמרא (ה.) אך ביום הראשון מערב יום טוב, אתה אומר מערב יום טוב או אינו
אלא ביום טוב עצמו, למדנו להבערה שהיא אב מלאכה ואי בביטול סגי ליה אפילו בחמץ
ידוע ומזומן, מה הוכיח משם, והלא יכול לעשות מה שצותה התורה, אלא לאו שמע מינה שלא
אמרו בביטול בעלמא סגי אלא על הספקות ועל שאינו מזומן לבערו.
כלבו סימן מ"ח ד"ה אין בודקין
וככר בשמי קורה כתב הרמב"ם ז"ל שצריך סולם
להורידו וככר בבור אין צריך סולם להעלותו אבל בטול ודאי צריך ואף על גב דלחמץ ידוע
לא סגי בבטול הוה ליה כחמץ שנפלה עליו מפולת... והראב"ד
כתב שזאת הבבא דככר בשמי קורא וככר בבור כשבדק ובטל ואחר כך ראה אותו שם אבל
בלכתחלה ודאי לא אצטריך למימר דהא צריך לבערו שחמץ ידוע הוא.
כתב גאון ז"ל
עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו, וכן עכבר שחור נכנס וככר בפיו וכן עכבר
נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת ועכבר וככר בפיה, וכן ככר בפי נחש אם צריך חבר
להוציאו, וכן ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו, וככר בבור אם צריך סולם להעלותו
הללו כולם בעיא ולא אפשיט ולחומרא עבדינן ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי לא
על חמץ ידוע שאפשר לו לבער אמרו אלא על הספקות ועל שאינו מזומן לבער והראיה מה
שאמרו לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו' ואי מדאוריתא
בבטול בעלמא סגי בחמץ ידוע למה יהא יושב ובטל והלא יכול לעשות מה שצותה תורה, ובתי
כנסיות נמי צריכין לבדיקה מפני התנוקות שמביאין שם חמץ כל השנה.
רמב"ם חמץ ומצה ב:ג (גירסת הדפוס)
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בליבו ויחשוב
אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר
שאין בו צורך כלל.
רמב"ם חמץ ומצה ב:ג (גירסת הכסף משנה)
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו
מרשותו ושאינו ידוע מבטלו בלבו וישים אותו כעפר וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל.
ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
זו
היא הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן
ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב
תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה וביעור
נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא"כ בשאר איסורין שבתורה
אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו
גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול
והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא
פ' כל שעה (דף כ"א) ולחמץ דאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה
ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו והולך לשחוט פסחו
ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע"פ
שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא
אפשר וסגי להו בביטול אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסין בו חמץ אלא שחכמים
חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע"ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע
ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ"ה מדברי
סופרים ג"כ שאע"פ שבודקין מבטלים... אבל אי אפשר ליישב נוסחא זו דאמרינן
בגמ' (ו:) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה
עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי
הל"ל וכי משכח ליה ליבערה ומדקאמר בטלה עלמא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי…
וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו
וטעות סופר היא…
רמב"ם וראב"ד חמץ ומצה ב:י"ד
כזית חמץ בשמי קורה מחייבין אותו
להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה, היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו
אלא מבטלו בלבו ודיו.
ראב"ד: היה חמץ בבור אין
מחייבין אותו להעלותו. א"א לפי דעתו שכתב כאת"ל השנוים בגמ' אף זה צריך
סולם להעלותו ומ"מ טעות גדולה אני רואה בדבריו שאמר אינו צריך סולם להעלותו
אלא מבטלו בלבו ודיו, נדמה בעיניו דרבא (פסחים י) לכתחלה קא מבעיא ליה וטעות גדולה
היא זו דהיינו מטמין בבורות (פסחים ה) אלא בשבדק וביטל ולאחר איסורו מצא זו היא
שאלתו.
רמב"ם חמץ ומצה ג:ז
וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה
עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו,
ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר...
ובעיקר הדברים אי מהני ביטול בחמץ שאינו ידוע אף שאיני
כדאי להכניס ראשי בדבר שנחלקו אבות העולם ואף גם שבעל כסף משנה העיד שמצא כמה
נוסחאות להיפך. עם כל זה אענה את חלקי שיש לקיים שיטת הגאון ונוסחא הישנה של
הרמב"ם ז"ל, ולענ"ד היא עיקר בש"ס, דהיאך אפשר לומר דמהני
ביטול בחמץ ידוע דאל"כ פלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי ביעור חמץ דוקא בשריפה
לר"י ולרבנן אף מפרר וזורה לרוח היכי משכחת לה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וזורה
לרוח ואף דלשיטת התוס' פלוגתא דר"י ורבנן היינו לאחר זמן איסורא דוקא דתו לא
מצי מבטל ליה מ"מ תיקשה לשיטת רש"י ומדלא הקשו התוס' אלמא דלא נחתו
להכי, ועוד כמה סוגיות הסותרות זו את זו כמו שהביא בעל פר"ח (סי' תל"א).
ולולי שאיני כדאי נראה לי ליישב כל הסוגיות ולומר דודאי לענין לאו דבל יראה ובל
ימצא סגי בביטול אף בחמץ ידוע כדדרשינן להדיא בסיפרי לא יראה לך בטל בלבך וכמו
שכתבו גם כן התוספות בשמעתין דמשבטלו הוה ליה של אחרים וליתא בכלל לא יראה, אבל
לענין עשה דתשביתו ודאי לא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשריפה דיליף מנותר
ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים
אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו והיינו הא דאמרי רבנן בפרק כל שעה לא מצא עצים
לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ולא קאמר והתורה אמרה לא יראה לך חמץ
ועיין מה שאכתוב בזה לקמן פרק כל שעה [דף כ"ז ע"ב].
ולשיטתינו אתי שפיר דלאו דלא יראה יש לתקן ע"י
ביטול משא"כ עשה דתשביתו וכן הוא בהדיא בנוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל
שהביא הכסף משנה וז"ל מה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו
מרשותו ושאינו ידוע יבטל בלבו ע"כ, הרי לפנינו דהרמב"ם ז"ל לא
איירי אלא במה היא מצות עשה דהשבתה ולא איירי מאיסור לאו וא"כ אני תמה על בעל
הכ"מ שרצה להעמיד הנוסחא ישנה שהדבר מסור לחכמים כדי ליישב הסוגיות
ואעפ"כ לא עלו לו כהוגן ולמה לא העמידן כפשטן דאיירי לענין מצות עשה שבכך
יתיישבו כל הסוגיות כמו שאבאר כל אחד על מקומו, מיהו אפשר דהכ"מ נמי לזה
נתכוון דודאי היכא דאי אפשר לא עבר נמי אעשה דתשביתו דאונס רחמנא פטריה וכמו שאפרש
בסמוך להסכים לשון רש"י ז"ל לזו הסברא, ויותר יש לתמוה על בעל פרי חדש
(סי' תל"א) שהאריך לסתור דברי הגאון שכתב דלא מהני ביטול בחמץ ידוע
ואח"כ כתב ליישב קושיית הגאון מפ' כל שעה דכיון שאין החמץ שלו אין זה עשה
דתשביתו ואם כן הלא בזה נתקיימו דברי הגאון דמש"ה גופא לא מהני ביטול בחמץ
ידוע כיון שאינו מקיים העשה ובעמוד והשבת קאי ומאי לי איסור לאו או איסור עשה:
ומעתה חל עלינו חובת הביאור לפי
שיטה זו בשמועתינו, דא"כ היאך קאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלפי מה
שכתבנו דלשון ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אכתי בעשה קאי, אלא דלענ"ד
אדרבה מכאן סיוע לשיטה זו דהא מוקמינן לברייתא במשכיר ושוכר או בבני ביתו של בעל
הבית ולא בבעה"ב עצמו דהכי דייק לישנא דגמרא דקאמר דמוחזק לן וכמו
שפרש"י ז"ל להדיא ולכאורה לישנא דברייתא דקתני הכל נאמנים על ביעור חמץ
ולא קתני הכל כשירין לביעור חמץ ולשון נאמנים משמע דמי שמסופק בדבר הן נאמנים לו
נמצא דלפי"ז שאין הבעה"ב לפנינו א"כ אין כאן מצות עשה דתשביתו
מבתיכם ואף אם יבערו בלתי רשותו אין זו קיום המצוה דתשביתו אלא עיקר החיוב ביעור
ובדיקה היינו שלא יעבור המשכיר או השוכר בבל יראה ובהא קאמר דביטול בעלמא סגי
וכדפרישית דמסתמא כבר ביטל המשכיר והשוכר יבטל עכשיו והיינו דקתני הכל נאמנים דוקא
דאי כשבעל הבית בפנינו אינו יכול לסמוך על ביעורי אלו כיון דמדאורייתא צריך לקיים
תשביתו דוקא ולא מהני ביטול ובדאורייתא לא מהימני, כן נראה לי נכון לולי
דמפרש"י ותוס' לא משמע כן ודו"ק:
וליישב
דעת הגאון ז"ל, נראה ע"פ דברי הר"ן ז"ל ריש פסחים שכתב דמוכח
בגמ' דביטול מטעם הפקר הוא מדמייתינן לה ההיא דסופי תאנים, ואע"פ דלשון לבטיל
ולהוי כעפרא לא מהני בל דוכתי לשווי' הפקר, וגם הפקר בלב לא מהני דדברים שבלב אינם
דברים וגם לר"י הא הפקר לא נפיק מרשותי' עד דאתי לרשות זוכה, הכא שאני דנהי דמאי
דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר ליה כה"ג, חמץ שאני לפי שאינו ברשותי' של
אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותי' ומשו"ה בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא
לי' דלהוי זכותי' בגווי' כלל סגי, עכ"ל. והנה אע"פ דביטול לא מהני אלא
לפני זמן איסורו ואז אכתי ברשותו הוא, מ"מ כיון דעומד להתהוות אינו ברשותו
בהגיע זמן האיסור על ממון כזה מהני גם הפקר בלשון גרוע ובלב, ועכ"פ מבואר
מדברי הר"ן ז"ל דכל ענין הביטול מועיל הוא משום שבלא"ה אין החמץ
ברשותיה.
והנה
בהא דשני דברים אינם ברשותו של אדם חמץ בפסח כו' פירש"י ז"ל דאינו שלו,
וזה מובן היטב להסוברים דאסוה"נ אינו שלו...אכן להריטב"א ז"ל בסוכה
דל"ה דאיסוה"נ מיחשב לכם לענין אתרוג... קשה הא דחמץ בפסח לולי
גזיה"כ דעשאן ברשותו לא הי' עובר עליו והרי איסוה"נ שלו וקרינן ביה שלך
אי אתה רואה, במקו"ח סי' תל"א הרגיש בזה וכתב דעיקר הטעם דמחשב אינו
ברשותי' כלומר אינו שלו אינו משום שהחמץ אסור בהנאה אלא משום שעומד להתבער מן
העולם וכאמרי' בפ' הגוזל הכל מצווין עליו לבערו ומשו"ה הוא דמעיקר הדין הוי
אינו שלו וע"ש במקו"ח.
ומעתה
גם אם נאמר דמדאורייתא סגי בביטול גם לחמץ ידוע מ"מ לא יועיל אלא הפקר גמור
בלשון הפקר ובפיו ולא בלבו... אבל ביטול בעלמא לא יועיל שהרי להר"ן ז"ל
הא דמועיל ביטול הוא משום דבלא"ה אינו ברשותו והא דלא מחשב ברשותו להסוברים
דאיסוה"נ שלו הוא מטעם עומד להתבער וכיון דתאמר דביטול סגי וא"צ לבער
שוב אין כאן אינו ברשותו ושוב לא מועיל כאן כלל הביטול, ובהכרח עלינו לחייבו
בביעור ואזי כיון שכבר עומד להתבער שוב ממילא ביטולו ביטול מעליא וניצול תיכף
מב"י וב"י, ונמצא שהביטול לא הועיל אלא שמרויח שא"צ להזדרז בביעורו
שכבר אינו עובר בב"י וב"י אבל א"א לומר שע"י הביטול יפטור
לגמרי מביעור שכל כח הביטול אינו אלא משום שעומד לביעור וכמו שנתבאר.
ומעתה
א"ש דברי הגאון ז"ל דודאי עיקר
מצות השבתה הוא ביעור דא"א לפרש ביטול [אם לא שמפקיר הפקר גמור דזה מהני
לכולי עלמא וכמו מכירה לנכרי לפני זמנו] שהרי כל שאינו עומד לבער אין ביטולו
ביטול, אולם אחרי שכבר אמרה תורה לבערו שוב ביטולו ביטול ואין כאן כבר לאווי
דב"י וב"י ושפיר אמרינן בהולך לשחוט פסחו ובתלמיד היושב לפני רבו ובמוצא
גלוסקא ושאר דוכתי שיבטל והיינו דא"צ להזדרז בביעור, אבל מ"מ לכשיפנה
יבערנו, וא"ש נמי הגירסא ברמב"ם ז"ל שהביא הכ"מ דמשמע דלחמץ
ידוע לא מהני ביטול ואילו בהל' ברכות כתב הרמב"ם דתיכף בשעת הביטול מקיים
מצות ביעור והיינו דאחרי דכבר מוכרח הוא לבער שוב נתפס ביטול שבלב
וכנ"ל...וכל זה נכון לפלפולא אע"פ שיש לפלפל הרבה ולהשיב על הדברים
שכתבנו מ"מ לא נמנעתי מלכתבו רק להעיר.