חמץ בערב פסח - מקורות
איסור אכילה
גמרא פסחים כח.- כח:
משנה. חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה,
ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר (שמות יג) לא יראה לך שאר.
גמרא. מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון
ולא רבי יוסי הגלילי. מאי היא - דתניא: חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו - עובר
עליו בלאו, תוך זמנו - עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: חמץ
לפני זמנו ולאחר זמנו - אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו - עובר עליו בכרת
ובלאו, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא. רבי יוסי הגלילי אומר: תמה
על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה? ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר
בלא תעשה - שנאמר (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון:
וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אם כן
מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ - בשעה שישנו בקום אכול מצה - ישנו בבל תאכל חמץ,
ובשעה שאינו בקום אכול מצה - אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה? תלתא קראי
כתיבי: (שמות יג) לא יאכל חמץ (שמות יב) וכל מחמצת לא תאכלו (דברים טז) לא תאכל
עליו חמץ. חד לפני זמנו, וחד לאחר זמנו, וחד לתוך זמנו. ורבי שמעון: חד - לתוך
זמנו, וכל מחמצת - מבעי ליה, לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר
מנין? תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו. לא יאכל חמץ - מיבעי ליה לכדתניא; רבי יוסי
הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד - תלמוד לומר לא יאכל
חמץ וסמיך ליה (שמות יג) היום אתם יצאים. - ורבי יהודה, מחמת דבר אחר מנא ליה? -
מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. - דרבי יוסי הגלילי מנא ליה? - אי בעית אימא: מדסמיך
ליה היום, אי בעית אימא - סמוכין לא דריש.
אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא
עובר בלא תעשה - שנאמר לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון: וכי
אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, - ורבי
יהודה, שפיר קאמר ליה רבי שמעון! - ורבי יהודה אמר לך: ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן
הזה הוא דאתא. - ורבי שמעון לקובעו חובה מנא ליה? - נפקא ליה (שמות יב) מבערב
תאכלו. - ורבי יהודה? - מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. סלקא דעתך אמינא: הואיל
ובפסח לא יאכל - מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן. - ורבי שמעון: טמא ושהיה
בדרך רחוקה לא איצטריך קרא, דלא גרע מערל ובן נכר. דכתיב (שמות יב) וכל ערל לא
יאכל בו - בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור. - ורבי יהודה: כתיב בהאי,
וכתיב בהאי.
שם ל.
אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא
במינו - אסור במשהו, כרב. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותר, כרבי שמעון.
רש"י שם
שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר - אפילו
בנותן טעם.
תוספתא פסחים א:ח
האוכל חמץ אחר חצות וחמץ שעבר עליו הפסח הרי זה
בלא תעשה ואין בו כרת דברי ר' יהודה וחכמים או' כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה
ירושלמי פסחים ב:ב
האוכל חמץ משש שעות ולמעלה וכן חמץ שעבר עליו
הפסח הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת דברי רבי יודה רבי שמעון אומר כל שאין בו כרת
אין בו בלא תעשה מודה ר' שמעון באסור שהוא אסור איסורו מהו רבי ירמיה אמר איסורו
דבר תורה רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרין איסורו מדבריהן
תוס' פסחים כח:
רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו
עובר עליו בלא כלום - נראה דלרבי שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו
מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרינן בפ"ק (לעיל דף יד.) אין
שורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע הא לבדה שורפין בשש ואי מותרת לאכול יאכלנה עד
הלילה ועוד דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק מכלל דלרבי שמעון
אסור באכילה אע"פ שאינו אסור בהנאה דהיינו אחר שש ונראה דנפקא ליה מתשביתו
ומאך חלק ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר
לרבי שמעון וא"ת למה שורפין בשש לרבי שמעון יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת
תבשילו וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו וכן לרבי יוסי הגלילי דשרי חמץ להסיקו תחת
תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט מעט לא שמא יאכלנו דמסתמא אית ליה אור לארבעה עשר
בודקין וכו'.
רמב"ם וראב"ד הל' חמץ ומצה א:ח
אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום
ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר
(דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה
בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי
היום.
השגת הראב"ד: וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן
התורה. א"א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור דכיון דקי"ל כר"ש (פסחים
כח) בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי לא תאכל לא תאכלו בלפני זמנו ולאחר
זמנו נהי דאסור באכילה מן התורה מביום הראשון תשביתו שאור או מלא תשחט על חמץ
כדרבא (פסחים ה) אבל איסור הנאה ליכא מן התורה ומלקות נמי ליכא.
בעל המאור ז. ד"ה מני
מני מתניתין לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי
יוסי הגלילי דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו וכו' עד ומשעה שאסור באכילה
אסור בהנאה אתאן לתנא קמא פירוש דאי לרבי שמעון לא היה צריך לומר אלא תוך זמנו
עובר עליו בלאו וכרת ואסור בהנאה ומדאיצטריך ליה למיתנא ומשעה ומשעה שאסור באכילה
לא בא אלא לרבות לפני זמנו ואתאן לתנא קמא דהוא רבי יהודה ומסקנא אוקימנא רבא
למתניתא כרבי שמעון ופסק הלכתא כוותיה ואסהיד מעובדא דבי רב נחנן כוותיה מכאן
תשובה לאומרים דלא קיימא לן הלכתא כרבי שמעון אלא בלאחר זמנו בלבד אבל בלפני זמנו
כרבי יהודה קיימא לן ולא כרבי שמעון והיאך אפשר לומר כן והלא כל עצמינו לא טרחנו
אלא להעמיד משנתינו כחד מהלין תנאי דאשכחן בבריתא והם שלש מחלוקות ר' יהודה ור'
שמעון ור' יוסי הגלילי ועלה אמרינן מני מתניתין לא חד מהלין תנאי ודחקינן לאוקמה
למתניתין כחד מינייהו כדי שלא תהא לנו מחלוקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כרבי
שמעון אלא בלאחר זמנו ובלפני זמנו קיימא לן כרבי יהודה מכל מקום נמצאו ד' מחלוקות
בדבר ועל חנם היה לנו כל הטורח שטרחנו בגמרא בפירוש משנתינו אלא ודאי שאין לנו אלא
ג' מחלוקות וכרבי שמעון קיימא לן בין בלפני זמנו בין לאחר זמנו וכדכתבינן בפרקא
קמא וסתמא פסק לן רבא הלכתא שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון
ושלא בזמנו בין לפני זמנו בין לאחר זמנו משמע שלמלא כן היה לו לפרש ולומר לאחר
זמנו ולא היה לסתום ולומר שלא בזמנו.
השגות הראב"ד שם אות א
מכאן וכו'. א"א התמהמהו ותמהו השתעשעו
ושועו ואני אומר שגם רבי שמעון מודה שאסור באכילה משש שעות ולמעלה אלא שאינו עובר
עליו לא בלאו ולא בכרת אלא בעשה דהשבתה ואיסור הנאה אין בו אלא מדבריהם ומשנתינו לא דברה אלא בלאחר זמנו והלכה
כרבי שמעון בלפני זמנו ולאחר זמנו לענין איסור לאו אבל לענין אכילה והנאה שוים הם
כמו שכתבנו למעלה ואין כאן מחלוקת רביעית כלל.
ראש פסחים ב:ד
והא דקאמר רבי שמעון חמץ בין לפני זמנו בין לאחר
זמנו אינו עובר עליו בולא כלום משמע דאפילו באכילה מותר לפני זמנו ועד הלילה דומיא
דלאחר זמנו. ועוד דהא לא מייתר ליה שום קרא לאסור לפני זמנו. ואי אפשר לומר כן
מדקאמר סתמא דהש"ס ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ואי
ר"ש שרי ליה עד הלילה א"כ אתי שפיר אף לר"ש מליל ט"ו ולא
מיסתבר למימר דמלשון משעה קדייק דמשמע דהאיסור מתחיל בשעות ועוד דשילהי מתני'
דפ"ק [לעיל כ ב] מוקמינן כר"ש וקתני דשורפין תרומה ואי שרי באכילה עד
הלילה למה שורפין אותה אלא ודאי לר"ש נמי אסור באכילה ומפיק ליה מתשביתו ואך
חלק ואע"פ דכשאוכלו משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו
ולמוכרו לנכרי מותר ואין צריך להשביתו מן העולם אלא מביתו ולאחר חצות מיד צוה
הכתוב להשביתו. ולענין פסק דין אם הלכה כר"ש לפני זמנו נפל מחלוקת בין
הגדולים הראב"ד ובעל המאור ובעל העיטור פסקו כר"ש אלא שבעל העיטור כתב
דלר"ש אסור בהנאה מדרבנן ובעל המאור כתב דמותר באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא
משביתו. והרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות חמץ) כתב שלוקה עליו משש שעות
ולמעלה וכן כתב הר"י אבן גיאות ז"ל וכן נ"ל דאע"ג דקי"ל
כר' שמעון בלאחר זמנו. בלפני זמנו קי"ל כר' יהודה כסתם מתניתין בריש פרקין
עבר זמנו אסור בהנאתו. וכן ר' עבד עובדא כוותיה בההיא דיוחנן חקוקאה (לעיל דף יג
א) שצוה למכרו לנכרים בשעה חמישית. ומתני' דהכא דאוקימנא כר"ש בלאחר זמנו
ורבא נמי לא אמר הלכה כר"ש דלהוי משמע בכל דבריו אלא חמץ לאחר זמנו קאמר דשרי
כר"ש ובהך קרא דמחמצת כדדריש ר' שמעון לנתחמץ מאליו קיימא לן כוותיה אבל
בההוא דדריש לא יאכל כרבי יוסי הגלילי לסמוכין לא קי"ל כוותיה דלא אשכחן קרא
דלא לכתוב אלא לסמוכין. דחד קרא דמייתר מוקמינן ליה לפני זמנו שצותה תורה להשביתו:
טור אורח חיים תמ"ג
חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור
מה"ת ולוקין עליו אע"פ שבעל העיטור כתב שאינו אלא מדרבנן ובעל המאור כתב
שמותר לאוכלו עד הלילה שבאכילתו משביתו והרמב"ם ז"ל כתב שלוקין עליו משש
שעות ולמעלה ולזה הסכים א"א ז"ל וכדי להתרחק האדם מן העבירה הוסיפו
חכמים לאוסרו עוד ב' שעות דהיינו מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה
בית יוסף שם
חמץ משש שעות ולמעלה ביום ארבעה עשר אסור מן
התורה וכו'. בפרק כל שעה (כח.) תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר עליו
בלאו דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא
כלום ופירש רש"י לפני זמנו משש שעות עד שתחשך: וכתב הרא"ש (סי' ד)
הראב"ד (בהשגות פ"א ה"ח, ובהשגות על בעה"מ ז.) ובעל המאור (ז.
ד"ה מני) ובעל העיטור (ח"ב הל' בעור חמץ קכה.) פסקו כרבי שמעון אלא שבעל
העיטור כתב דלרבי שמעון אסור בהנאה מדרבנן ובעל המאור כתב דמותר באכילה עד הלילה
דבאכילתו הוא משביתו והרמב"ם (פ"א ה"ח) כתב שלוקין עליו משש שעות
ולמעלה וכן כתב הר"י אבן גיאת (ספר מאה שערים ח"ב עמ' פא) וכן נראה לי
דאף על גב דקיימא לן כרבי שמעון (ל.) בלאחר זמנו בלפני זמנו קיימא לן כרבי יהודה
כסתם מתניתין בריש פרקין (כא.) עבר זמנו אסור בהנאתו וכן רבי עבד עובדא כוותיה
כההיא (יג.) דיוחנן חקוקאה שצוה למכרו לגוים בשעה חמישית עד כאן לשונו וכתב הרב
המגיד בפרק א' שדעת הגאונים כדעת הרמב"ם. וכן פשט המנהג בכל ישראל לאסרו
בהנאה משש שעות ולמעלה והגס לבו בהוראה להתייהר בפני עמי הארץ להורות קולא בדבר על
סמך בעל המאור ראוי לנזיפה דהא אפילו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה
רשאי להתירם בפניהם (פסחים נ: וש"נ) כל שכן בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים
אין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני הרבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו
בכל ישראל לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים:
איסור בל יראה ובל ימצא
ירושלמי פסחים ה:ד
...כתוב אחד אומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וכתוב
אחר אומ' לא תזבח על חמץ דם זבחי אחד הפסח בארבעה עשר אחד שאר כל הזבחים בחולו של
מועד מה ראית לרבותן בחולו של מועד ולהוציאן מן ארבעה עשר אחר שריבה הכתוב מיעט
מרבה אני אותן בחולו של מועד שהוא בל יראה ובל ימצא ומוציאן מארבעה עשר שאינן בל
יראה ובל ימצא ואתיא כיי דאמר רבי מאיר דרבי מאיר אמר משש שעות ולמעלן מדבריהן...
רמב"ם וראב"ד חמץ ומצה פרק ג
ז. וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום
ארבעה עשר קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר כל חמץ
שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר, אבל אם בדק מתחלת
שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה.
ח. לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה
מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא
יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו
ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו
בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, ואם של הקדש הוא
אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.
השגת הראב"ד. לפיכך אם לא ביטל קודם שש
ומשש ולמעלה מצא חמץ הרי זה עובר על לא יראה ולא ימצא. א"א אולי סובר זה
המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בלא יראה ולא ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב.
מגיד משנה שם ז
ומש"כ רבינו ה"ז עובר בבל יראה ובל
ימצא, כתוב על זה בהשגות אמר אברהם
אולי סובר זה המחבר וכו'. ואינו כן שאם עיין הרב אברהם ז"ל העיון אשר
ראוי לכל משיג על ספר אחר לעיין לא נסתפק לו דעת רבינו בזה שהרי בביאור אכתב
בפתיחת הלכות הלכות אלו מצוה להשבית שאור בי"ד שלא יראה חמץ כל שבעה ולא ימצא
חמץ כל שבעה, הרי שבאר רבינו דבי"ד אין בו אלא מצות עשה של השבתה וכל שבעה
עובר בבל יראה ובל ימצא וכן כתב ראש פרק ב' מצות עשה וכו', ומה שכתב כאן כונתו
לומר שלאחר שש אין בטול מועיל אלא ביעור ואם לא ביערו אע"פ שבטלו משש שעות
ומעלה ה"ז עובר עליו לכשיגיע הפסח בבל יראה ובל ימצא וזה מוכרח מדברי רבינו:
רש"י ב"ק כט:
משש שעות ולמעלה – אין חמץ ברשותו דכל היכא
דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.
פסחים סג:
משנה. השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. רבי
יהודה אומר: אף התמיד. רבי שמעון אומר: הפסח בארבעה עשר, לשמו – חייב, ושלא לשמו –
פטור. ושאר כל הזבחים, בין לשמן ובין שלא לשמן – פטור. ובמועד, לשמו – פטור, שלא
לשמו – חייב. ושאר כל הזבחים, בין לשמן בין שלא לשמן – חייב חוץ מן החטאת ששחטו
שלא לשמה.
רש"י שם
השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה – דלא תשחט
על חמץ וגו'.
אף התמיד – של בין הערבים דערב הפסח, ששחטו על
החמץ, וטעמא יליף בגמרא.
ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר – ששחטו על החמץ.
לשמו חייב – משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא,
ושחיטה ראויה היא (ושמה שחיטה).
ושלא לשמו פטור – דפסול הוא, ושחיטה שאינה ראויה
לאו שמה שחיטה, והכי אית ליה לר' שמעון בכל דוכתי, בכיסוי הדם (חולין פה, א)
ובאותו ואת בנו (פא, ב) ובתשלומי ארבעה וחמשה (בבא קמא ע, א).
ושאר כל הזבחים – ששחטן בארבעה עשר לאחר חצות על
החמץ, בין לשמן ושלא לשמן, ואף על גב שכשירין הן כדתנן (זבחים ב, א): כל הזבחים
שנזבחו שלא לשמן כשירין.
פטור – כדמפרש בגמרא: בעידנא דמחייב אפסח – לא
מיחייב אשאר זבחים.
ובמועד – בתוך הפסח, אם לשמו שחטו לפסח על החמץ
– פטור מלא תשחט, דפסח שלא בזמנו לשמו פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה.
שלא לשמו – אלא לשם שלמים.
חייב – דלהכי קאי, והויא לה שחיטה ראויה, וחייב
משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא, ואיכא מלקות נמי דשחיטה.
ושאר כל הזבחים – ששחטן במועד על החמץ.
בין לשמן בין כו' חייב – דהא כשירין הן, ובגמרא
מפרש דקרא אשאר זבחים נמי אזהר.
חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה – דפסולה היא,
כדתנן בזבחים (שם /ב/): חוץ מן הפסח והחטאת, וטעמא משום דכתיב בשחיטה חטאת היא
מעוטא: היא ולא הנשחטת שלא לשמה.
שו"ת נודע ביהודה* מהדורא קמא אורח חיים כ
והנה עפר אני תחת כפות רגלי הה"מ וכאן
דבריו נפלאו ופירושו בדברי הרמב"ם אינו נכון לענ"ד. שאם אין כוונת
הרמב"ם שעובר בבל יראה אחר שש א"כ למאי הלכתא כתב שמצא החמץ משש שעות
ולמעלה והרי כבר ביאר שאין ביטול מועיל משש שעות ולמעלה. והכי הוה ליה למימר אבל
אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו ולפיכך אם לא ביטל
קודם שש ובפסח מצא חמץ שהיה דעתו עליו וכו' שהרי לא ביערו ולא ביטל ואין הביטול
אחר שש מועיל וכו'. אבל מ"ש שמצאו משש שעות ולמעלה זה לא יתכן כלל לפירושו של
הה"מ...ובאמת דעת הרמב"ם כפי שפירש בו הראב"ד שדעתו שעובר בבל יראה
משש שעות למעלה...
והנה מה שהביא (הה"מ) ראיה ממה שכתב
הרמב"ם בפתיחת הלכות הללו כוונתו מ"ש הרמב"ם בפתח השער של הלכות
חמץ וזה לשונו שם. הלכות חמץ ומצה יש בכללן שמונה מצות. שלש מצות עשה וחמש מצות
ל"ת. א' שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ומעלה. ב' השבתת שאור ביום
י"ד. ג' שלא לאכול חמץ כל שבעה. ד' שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה. ה' שלא
יראה חמץ כל שבעה. ו' שלא ימצא חמץ כל שבעה. ז' לאכול מצה בלילי פסח. ח' לספר ביציאת
מצרים באותו הלילה. עכ"ל הרמב"ם בפתיחתו. ומזה הוליד הרב המגיד ממה
דבעשה כתב מ"ע להשבית בי"ד ובלא תעשה דבל יראה כתב שלא יראה חמץ כל שבעה
וכן בל"ת דבל ימצא. ולא הזכיר ל"ת זו בי"ד כדרך שהזכיר ל"ת
דאכילת החמץ בי"ד וכדרך שהזכיר עשה דהשבתה בי"ד מכלל דלא ס"ל
להרמב"ם שיש ל"ת בהשבתה קודם הלילה.
אבל אינו כן כי זה דרכו של רבינו הרמב"ם
בספר הי"ד שבכל הלכתא כותב בפתח השער כמה מ"ע וכמה מצות ל"ת שיש בו
כדי שיעלה בידו בספר הי"ד הזה כל תרי"ג מצות. והנה ידוע שהרמב"ם
אינו מונה בספר המצות שלו שום מצוה שהיא נלמדת באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת
בהן ואף שכל הנלמד מהם הוא מן התורה ככל המצות המפורשות וכמה גופי תורה שאין אנו
יודעים רק מג"ש מ"מ קורא הרמב"ם כל הנלמד מי"ג מדות דברי
סופרים ולא שיש חילוק בין זה למה שנכתב בפירוש ח"ו אבל לזה קורהו דברי סופרים
שאינו נמנה במספר תרי"ג מצות. וזה ביאר לנו רבינו הרמב"ם בסמ"ק שלו
בשורש שני מי"ד שרשים שהקדים שם. ומעתה יתבארו דברינו שאף שסובר הרמב"ם
שעובר בבל יראה מחצות ומעלה וכמפורש בדבריו בפ"ג מהלכות חמץ אעפ"כ לא
כתב בפתח השער ששם מונה המצות מה שהוא מן תרי"ג מצות בהלכות הללו ואיך ימנה
השבתת שאור בי"ד שזה אינו נלמד רק בגז"ש ואינו נמנה במספר המצות. וכן
מ"ש בראש פ"א מ"ע מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו הוא
ג"כ על כוונה הנ"ל שכתב מ"ע מה"ת וזה דוקא בעשה דהשבתה אבל
הלאו של השבתה בזמן ההוא נקרא אצל הרמב"ם דברי סופרים כדרך שנקרא אצלו קדושי
כסף דברי סופרים דאתי ג"כ מג"ש דקיחה קיחה...
*הנודע ביהודה דן מקרה של אדם שמת ערב פסח אחר
חצות והוריש חמץ לבניו. כל דבריו שם קשורים לנושאים בפרק שלנו. אין צורך להכין את
התשובה במלואה לשיעור, אבל מומלץ לעיין בה. לתשובה במלואה לחץ כאן.