הגדרת הנאה – מקורות

עבודה זרה ו:

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע - דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, ש"מ.

פבחים כב:

והרי אבר מן החי, דכתיב (דברים יב) לא תאכל הנפש עם הבשר, ותניא, רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח - תלמוד לומר (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשל. הא לכלבים - שרי! - שאני אבר מן החי, דאיתקש לדם. דכתיב (דברים יב) רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש. ולחזקיה, למאי הלכתא איתקש אבר מן החי לדם? - אמר לך: דם הוא דאיתקש לאבר מן החי, מה אבר מן החי - אסור, אף דם מן החי אסור. ואי זה - זה דם הקזה, שהנפש יוצאה בו.

תוספות שם

ואבר מן החי לבני נח - תימה כיון דבאבר מן החי של נכרי מיירי כדאמר בפ"ק דמסכת ע"ג (דף ו: ושם) מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן א"כ היכי דייק דשרי בהנאה אי לאו לפני עור וי"ל דכיון דבשכר היה אסור להושיט דאסור להשתכר באיסורי הנאה אף על גב דדיעבד שכרו מותר כדמשמע בפ' בתרא דמס' ע"ז (ד' סב.) מכל מקום אסור לכתחלה ובחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו העכו"ם טובה חשיב כמשתכר והא דאמר בסוף אלו מציאו' (ב"מ לב:) גבי אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפילו בחנם מ"מ כיון דאינו מתכוון שיחזיק לו טובה ומשום צער בעל חיים חשיב כמו לא אפשר ולא מיכוון דשרי א"נ אין זקוק לה משמע ליה אפילו שלא בפני נכרי דאין מחזיק לו טובה.

רמב"ם, הל' מאכלות אסורות ח:טז

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אע"פ שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים.

נדרים מז.-מז:

תנן התם: קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי - אסור בחילופיהן ובגידוליהן. בעי רמי בר חמא: אמר קונם פירות האלו על פלוני, מהו בחילופיהן? מי אמרינן, גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו - אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו - אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי, לא שנא הוא ולא שנא חברו? אמר רב אחא בר מניומי, ת"ש: האומר לאשתו קונם שאני נהנה ליך, לווה ובעלי חובין באין ונפרעין; מ"ט בעלי חובין נפרעין? לאו משום דחילופין לאו כגידולין דמי. אמר רבא: דילמא לכתחילה הוא דלא, ואי עבד - עבד. אלא ת"ש: המקדש בערלה - אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן - הרי זו מקודשת. הכא נמי, לכתחילה הוא דלא, ואי עבד – עבד.

רא"ש נדרים ז:ה

בעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דידיה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אסור דבר שלא בא לעולם גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם על חבירו או דלמא משום דחלופין כגידולין דמי לא שנא הוא לא שנא חבירו ובכל איסורי הנאה נמי מספקא ליה מדמייתי מתני' דערלה למיפשט בעיין. ולא מיבעיא ליה באיסורי הנאה אם מוכרים לכתחלה דפשיטא דאסור כדמוכח בפרק כל שעה (דף כא ב) דלמאן דאמר לא תאכלו איסור הנאה משמע איצטריך קרא להתיר מכירת נבילה לעובד כוכבים אלמא דאסור למכור איסורי הנאה דמכירתן היינו הנאה כיון שמקבל דמיהם והוה ליה כנהנה מגופן ואם נמכרו בדיעבד פשיטא דמותרין מן התורה כדאמרינן ספ"ב דקידושין (דף נח א) ובפ"ב דמסכת ע"ז דשביעית ועבודת כוכבים תופסין דמיהם והוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין שאר איסורין למדין מהן ומיבעיא ליה אי חליפין אסירי מדרבנן מידי דהוה אגידולין והוא הדין בכל איסורי הנאה דלא פלוג ודוקא לאותו שהחליפן קא מיבעיא ליה אי קנסינן ליה אבל לאדם אחר פשיטא דשרי כדתניא (חולין דף ד א) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין אמר רב אחא בר מניומי תא שמע האומר לאשה קונם שאת נהנית לי לוה ובעלי חובין באין ונפרעין ממנו מאי טעמא לאו משום דחליפין לאו כגידולין דמו דלמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד ההוא שעתא דמיתהנית לאו בחליפין נינהו והשתא דבאין ונפרעין לא שקלא מינייהו מידי ובעיא לא איפשיטא:

עיין עוד פירוש הרא"ש המוספס על הדף, נדרים מז:

פסחים כב:

והרי ערלה, דרחמנא אמר (ויקרא יט) ערלים לא יאכל. ותניא: ערלים לא יאכל - אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו, שלא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר וערלתם ערלתו. ערלים לא יאכל - לרבות את כולם.

תוספות שם

מנין שלא יצבע - וא"ת כיון דנפקא לן דאסור בהנאה אמאי איצטריך לאסור צביעה והדלקה ואור"י דס"ד דצביעה לא חשיב הנאה דלא הוי אלא חזותא בעלמא כדאמר בהגוזל (שם קא. ושם) אהך מילתא גופא וכן הדלקה סלקא דעתך דשריא כיון דהוי דרך ביעורו ולמ"ד אין שבח עצים בפת דשרי עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כשדולק בנר אבל עצים נעשה גחלים והשלהבת בא מן הגחלים ואם תאמר אמאי איצטריך קרא גבי תרומה טמאה להתיר דדרשי' לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך דהכא איצטריך קרא למיסר ויש לומר דסלקא דעתך דנילף ממעשר הקל דאסר ביה הבער' דכתיב לא בערתי ממנו כדאמר בפ' במה מדליקין (שבת כה. ושם) ומה מעשר הקל אמרה תורה וכו'.

פסחים כו.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה!... איכא דאמרי ... אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא - איכא.

רצוי לעיין בכל הסוגיא שם.

תוספות שם

מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא - תימה דבפרק החליל (סוכה נג. ושם) תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש כדתנן התם ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה.