איסורי הנאה - מקורות
פסחים כא:-כג.
אמר
חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה - שנאמר (שמות יג) לא יאכל חמץ - לא יהא בו
היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ הא לא כתב לא יאכל - הוה אמינא איסור
אכילה - משמע, איסור הנאה - לא משמע. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: כל מקום
שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט
לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה. דתניא: (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך
תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו'. אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה
מנין? תלמוד לומר: לגר אשר בשעריך תתננה או מכור. לנכרי בנתינה מנין? תלמוד לומר
תתננה ואכלה או מכור לנכרי. נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה,
דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא
דרבי יהודה? אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר - ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה
ואכלה ומכור או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן. - ורבי מאיר: או - להקדים נתינה
דגר למכירה דנכרי. - ורבי יהודה: הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו,
ונכרי אי אתה מצווה להחיותו - לא צריך קרא, סברא הוא. בשלמא לרבי מאיר, דאמר אחד
גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה. מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה - הא כל
איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה. אלא לרבי יהודה, דאמר לדברים ככתבן
הוא דאתא - הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה? - נפקא ליה (שמות כב)
מלכלב תשלכון אתו, אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. -
ורבי מאיר: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. - ואידך:
חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא.
תוספות שם
כל
מקום שנאמר לא יאכל - וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתיב כי כל אוכל חמץ
ונכרתה וכי תימא אין הכי נמי א"כ לקמן (דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לר'
אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור"י דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל
כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו.
פסחים כג.
והרי
חמץ, דרחמנא אמר לא יאכל חמץ, ותניא, רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ
אסור בהנאה כל שבעה? - שאני התם, דאמר קרא (שמות יג) ולא יראה לך שאר - שלך יהא. -
ורבנן: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. - ואידך: תרי לך כתיבי.
- ואידך: חד בנכרי שכיבשתו וחד בנכרי שלא כיבשתו. - ואידך: תלתא לך כתיבי. -
ואידך: חד בשאור וחד בחמץ, וצריכי.
מהר"ם חלווה כג.
בד"ה והרי חמץ
והרי
חמץ דרחמנא אמר לא יאכל חמץ. על כרחין לר' אבהו בלחוד קא מקשה דאי לחזקיה אכתי מאי
קא משני משום דכתיב בלך לכתוב רחמנא לא יאכל ולא לכתוב לך אלא דר' יוסי הגלילי כדר' אבהו אית ליה וכדאמרינן
בסמוך ואפילו הוה כתיב לא יאכל הוה צריך לך. וכי תימא אדמקשה ליה מדר' יוסי לסייעו
מדרבנן איכא למימר דמדקאמר ר' יוסי אני תמה היאך חמץ אסור בהנאה משמע דלאו בדרשא
דלא יאכל פליגי דר' יוסי לית לה ורבנן אית להוא דאם כן מאי אני תמה לימא בהדיא
דאינו אסור בהנאה אלא ודאי משמע דתרוייהו לית להו האי דרשא דלא יאכל ובטעמא אחריתי
פליגי ופריק דלכולי עלמא אית להו כדר' אבהו אלא דשאני הכא דכתיב לך ומשום דרבנן
דרשי ליה לדרשא אחרינא אמר איהו אני תמה.
פסחים כג:
מכדי
אותבינהו כל הני קראי ושנינהו, חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי? בחמץ בפסח ואליבא
דרבנן, בשור הנסקל ואליבא דדברי הכל. חזקיה נפיק ליה מלא יאכל, ורבי אבהו נפיק ליה
מנבילה. מכדי, בין למר ובין למר אסורין בהנאה - מאי בינייהו? - איכא בינייהו:
חולין שנשחטו בעזרה. חזקיה סבר לא יאכל - למעוטי הני, אתו - למעוטי חולין שנשחטו
בעזרה. רבי אבהו סבר: אתו - למעוטי הני, חולין שנשחטו בעזרה - לאו דאורייתא נינהו.
רי"ף מסכת פסחים דף ה
עמוד ב
גמ'
מתני' דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל וכבר פסק רב
הלכה כרבי יהודה: ומותר בהנאתו: פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו וכדרבא דאמר רבא
חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו: (עבר זמנו אסור בהנאתו: לא צריכא
לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי'
בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין): אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנא'
לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה: א"ר יעקב א"ר יוחנן בכל מתרפאין במקום
סכנה חוץ מעצי אשרה...
ר"ן שם
שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה
דמדלא קרינן לא יֹאכַל בפת"ח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם
הנאות לדבר מאכל הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל ובגמ' פליג עליה ר' אבהו ואמר לא
יֹאכַל נמי איסור אכילה משמע והרב אלפסי ז"ל הביא בהלכות הא דחזקיה לפי שהוא
יותר פשוט.
מהר"ם חלווה כג: ד"ה
מכדי
ספר המצוות לרמב"ם,
מצות לא תעשה קפז
והמצוה
הקפ"ז היא שהזהירנו מאכול בשר בחלב והוא אמרו גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם
שניה. רוצה בו איסור אכילה. ובגמר חולין (שם) אמרו בשר בחלב לוקה על בישולו ולוקה
על אכילתו. ובגמר מכות (כא ב) אמרו המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש
לוקה משום אוכל גיד הנשה ולוקה משום מבשל גיד ולוקה משום מבשל בשר וחלב ולוקה משום
אוכל בשר בחלב ולוקה משום הבערה. ושם אמרו אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ואזהרתיה
מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לי"י אלהיכם. ובגמר חולין (שם) אמרו
להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לאקי אאכילה נמי לאקי. ובשני
מפסחים (כה ב) אמרו בבשר בחלב להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו למימרא שלוקין
עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. וזכור זה:
ובכאן
ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכרו. וזה שאמרו ית' לא תבשל גדי בחלב אמו
נכפל בתורה שלשה פעמים (משפטי' כג, ס"פ תשא, ראה יד). ואמרו מלמדי הפירוש שכל
לאו מהם הוא לעניין, אמרו (מכיל' משפטי' חולין קטו: וש"נ) חד לאיסור אכילה
וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול. ולמקשה שיקשה ויאמר לאי זה דבר מנית איסור
אכילתו ואיסור בשולו שתי מצות ולא תמנ' איסור הנאתו מצו' שלישי', הנה ידע המקש'
שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצוה בפני עצמה מפני שהוא ואיסור אכילה ענין אחד.
שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו ית' בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה.
והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם ע"ה (פסחי' כא ב
וש"נ) כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור
הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה, שביאר היתר התועלת בה והוא אמרו
(ראה יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכו'. ולפי השרש הזה אין ראוי שיימנה איסור
אכיל' ואיסור הנאה שתי מצות. ואילו מנינו אותם שתי מצות בבשר בחלב היה ראוי כמו כן
בחמץ (ל' קצז) ובערלה ובכלאי הכרם (ל' קצב - ג) שיהיה בכל אחד מאלו הארבע מצות
איסור הנאה מצוה בפני עצמה. ומצד שנפל באלו ולא מנה זולת הלאו שבא באיסור אכילתם
לבד ובכלל זה איסור הנאה כמו שהנחנו כמו כן יפול בבשר בחלב. ונשאר בכאן שאלה אחת
לבד. והיא כי יש לאומר שיאמר אחר שאיסור הנאה יגיע מאיסור אכילה כמו שבארו
ע"ה לאי זה דבר היה צריך הכתוב אל לאו שלישי בבשר בחלב עד שתיאסר בו הנאתו
כמו שבארנו. הנה תשובת זה שהוא הוצרך אל זה מפני שלא בא בבשר בחלב לא תאכל ממנו
שממנו נאסרו האכילה וההנאה ולפיכך הוצרך לאו אחר לאסור הנאה. וכבר זכרנו הסבה
שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שייהנה
באכילתו, אמנם אם פתח פיו ובלע דבר מן האיסורים או אכלו והוא חם עד שישרוף גרונו
ויכאיבהו בעת בליעתו ומה שדומה לזה הוא פטור חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו
ואפילו לא ייהנה כמו שזכרו וכמו כן כלאי הכרם כמו שנבאר במה שאחר זה (מ' קצג).
והבין כל השרשים האלו וזכרם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני מחולין (קג ב - קח
ב, קיג - קיז ב):
רמב"ם, הל' מאכלות
אסורות ח:טז
כל
מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים
אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה
אע"פ שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ
מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות
ולא בשקצים ולא ברמשים.
רמב"ם הל' עבודת
כוכבים ז:ב
עבודת
כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל
ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא, ואחת משום ולא ידבק
בידך מאומה מן החרם.
פירוש המשניות לרמב"ם,
שם כריתות ג:ד
...במאמרנו
יש נקודה נפלאה אשר אנו מיעדין עליה לפי שהיא מפתח לדברים אחרים ומוסף על מה שיש
בו מדקדוק העיון וזה שידוע הוא שבשר בחָלב אסור בהנאה והחֵלב דרך משל מותר בהנאה,
ואם בשל החֵלב בחָלב למה לא חל איסור בשר בחָלב על איסור חֵלב, וכן הוא בנבלה, הלא
היא איסור מוסיף כמו שאמרנו הכי בחֵלב קדשים שחייבנו על אכילתו מעילה לפי שמוסיף
בו איסור הנאה, והתשובה על זאת שבשר בחָלב אסור בהנאה לפי שאסר הכתוב אכילתו כמו
שביארנו שכל מה שנאסר באכילה אסור גם בהנאה עד שיפרוש לך הכתוב, כדרך שפירש בנבלה,
ואין בו כתוב שאוסר האכילה וכתוב שיאסר הנאה אלא שני הדברים יחד הם איסור בשר
בחָלב ואם אנו אומרים אין איסור חל על איסור אם כן לא יחול איסור בשר בחָלב על
איסור נבלה ובטל איסור הנאה אלא הוא מותר בהנאה ומי שאכלו ילקה משום נבלה ובטל
איסור בשר בחָלב לגמרי לפי שלא חל. והנה הקושיא קיימת ודמיון חֵלב קדשים היה דומה
לו אילו היינו אומרים שהוא אסור בהנאה כמו שאמרנו זאת בקדשים ומי שאכלו אינו חייב
משום בשר בחָלב אז הקושיא תהיה קיימת אבל אין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר בחָלב
זה אינו נאסר בהנאה הלא תראה שהמשנה אומרת שבשר בהמה טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה.
וכבר מבואר זה במקומו וזכור שהענין הזה מטעה ותדמה לו כל מה שדומה לו...
רמב"ם הל' חמץ ומצה א
א.
כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד
חייב כרת שנאמר (שמות י"ב) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, בשוגג חייב קרבן חטאת
קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.
ב.
החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה...
רמב"ם הל' שחיטה ב:ג
ולא
בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת
אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו, ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט
חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.
רמב"ם הל' מאכלות
אסורות טז:ו
והוא
הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה
כמו שיתבאר בהלכות שחיטה...
רמב"ם הל' גניבה ב:ח
השוחט
ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל בלבד, אבל אם שחט לרפואה או לכלבים או
שנמצאת טריפה או ששחטו בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אע"פ שחולין שנשחטו
בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הרי זה חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה.