הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו
פסחים כה:
איתמר,
הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה. אפשר וקא מיכוין,
לא אפשר וקמיכוין - כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מיכוין - כולי עלמא לא
פליגי דשרי. כי פליגי - דאפשר ולא מיכוין. ואליבא דרבי יהודה, דאמר דבר שאין
מתכוין - אסור - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי - אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר
שאין מתכוין מותר. אביי - כרבי שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון - אלא
היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר - לא.
איכא
דאמרי: אפשר ולא מיכוין - היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון. לא אפשר ולא קא
מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - דלא אפשר וקא מיכוין. ואליבא דרבי
שמעון דאזיל בתר כוונה - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי - אליבא דרבי יהודה,
דאמר: לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין - אפשר אסור. אביי כרבי יהודה, ורבא אמר לך:
עד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין מתכוין כמתכוין - אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין
מתכוין לקולא - לא.
אמר
אביי: מנא אמינא לה - דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של
היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא, דלא אפשר ומיכוין - ושרי. - ורבא אמר: שאני
היכל דלתוכו עשוי.
אמר
רבא: מנא אמינא לה - (דתניא) [דתנן] לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים,
שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. והא הכא,
דלא אפשר וקא מיכוין - ואסור. ותסברא? והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן
לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה! - אלא: מעלה עשו בבית קדשי
הקדשים.
איכא
דאמרי; אמר רבא: מנא אמינא לה - דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי
משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא -
איכא. מאי לאו - לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור. - לא, לאותן
העומדין בחוץ...
תא
שמע: הכניסה לרבקה ודשה - כשירה, בשביל שתינק ותדוש - פסולה. והא הכא, דלא אפשר
וקא מיכוין, וקתני פסולה! - שאני התם דכתיב אשר לא עבד בה - מכל מקום. - אי הכי,
אפילו רישא נמי! הא לא דמיא אלא להא: שכן עליה עוף - כשירה, עלה עליה זכר - פסולה.
מאי טעמא? אמר רב פפא: אי כתיב (דברים כא) עבד וקרינן עבד - עד דעביד בה איהו. אי
כתיב עובד וקרינן עובד - אפילו ממילא נמי. השתא דכתיב עבד וקרינן עובד - עובד
דומיא דעבד. מה עבד דניחא ליה - אף עובד דניחא ליה. תא שמע: אבידה לא ישטחנה לא על
גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו, אבל שוטחה לצורכה על גבי מטה ועל גבי מגוד.
נזדמנו לו אורחין - לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכה בין
לצורכו! - שאני התם דקלי לה; אי משום עינא בישא, אי משום גנבי. תא שמע: מוכרי כסות
מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין
מפשילין לאחוריהם במקל. והא הכא, דאפשר למעבד כצנועין, וכי לא מכוין - שרי! -
תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא, תיובתא.
רש"י שם
מותרת - אין צריך לפרוש הימנה,
כדמפרש.
הכי גרסינן: אפשר וקא מיכוין
לא אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר - אפשר לו ליבדל, וקא מיכוין להתקרב
כדי ליהנות, כגון ריח של עבודה זרה, או אפילו אי אפשר לו ליבדל, ומיהו מתכוין הוא,
וחביב הוא לו ליהנות.
לא אפשר - לו ליבדל, ולא קא
מיכוין ליהנות, דאיכא תרתי להיתר לכולי עלמא שרי.
כי פליגי דאפשר - לו ליבדל,
ולא נבדל, ומיהו, לא קא מיכוון, פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון במסכת שבת (כב, א)
בגרירת מטה וכסא וספסל, ובמסכת ביצה (כג, ב).
דלא אפשר - כגון שצריך לאותן
כלים ואין יכול להגביהן על כתיפו, ואביי סבר: בקטנים נמי שרי ר' שמעון, אף על פי
שאפשר להגביהן על כתיפו והכי אמרינן במסכת שבת, ולרבא לא שרי ר' שמעון אלא
בגדולים.
איכא דאמרי - מודה רבא היכא
דלא קא מיכוין, אף על גב שאפשר - שרי ר' שמעון, דבהכי פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון,
ובין לאביי ובין לרבא, לר' יהודה - אסור, לר' שמעון - שרי.
כולי עלמא - אביי ורבא לא
פליגי דשרי, ואפילו לר' יהודה.
כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין
- ומיהו, אליבא דר' שמעון דחשיבא ליה כוונה, דמתיר אפילו בדאפשר, הואיל ולא קא
מיכוין, אלמא: אכוונה קפיד, היכא דקא מכוין, אף על גב דלא אפשר - אסור.
הכי גרסינן: כי פליגי אליבא
דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא אין מתכוין אפשר אסור - ולא גרסינן ולא אפשר
שרי, דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי, דאי שמעינן ליה הכי - היכי פליג רבא למיסר?
אביי כר' יהודה - דקסבר: כיון
דאסר ר' יהודה בדאפשר, אף על גב דלא קא מיכוין - שמע מינה: לא חשבינן ליה כוונה,
אלא בדאפשר ולא אפשר תליא טעמא, הלכך, היכא דלא אפשר, אף על גב דקא מיכוין - לא
איכפת ליה לר' יהודה.
רבא אמר עד כאן - לא שמעת ליה
לר' יהודה דלא אזיל בתר כוונה, אלא דלא פטר ליה משום אין מתכוין בדאפשר דמתכוין
אסור לדברי הכל ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור אבל דלא חשיבא ליה כוונה
דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי ונישרי נמי ר'
יהודה במתכוין דלא חשיב כוונה כלל הא לא שמעת ליה, ההיכל גובהו מאה אמה, וצילו
הולך למרחוק מאד ברחוב שלפני הר הבית, ומתוך שרחוב גדול היה, ומחזיק בני אדם הרבה
- היה דורש שם מפני החמה, שאין לך בית המדרש מחזיקן.
דלא אפשר - מלדרוש לרבים הלכות
החג.
וקא מיכוין - ליהנות מצל
הקודש.
דלתוכו עשוי - ואין הנאת צילו
נאסרה, דאין זה דרך הנאתו.
לול - ארובה שבעלייה היורדת
לבית קרי לול.
האומנין - כשיש בדק בחומת בית
קדשי הקדשים.
יזונו - לשון הנאה, כמזונות,
שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה.
והא הכא דלא אפשר - שלא ירדו
לתקן, ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה, דילמא מיכווני
ליהנות, ואסור.
קול - של כלי שיר שהן הקדש.
וריח - הקטורת.
אין בהן משום מעילה -
דאורייתא, הואיל ואין בהם ממש, וכיון דמדאורייתא שרו, כי לא אפשר כגון הכא - אמאי
אטרחינהו רבנן, אלא מעלה בעלמא הואי.
העומדים בפנים - לשמש, דלא
אפשר מלעמוד שם, ואסור להו להיות מתכוונים.
לאותן העומדים בחוץ - קאמר,
אין מעילה הא איסורא איכא, אבל לעומדין בפנים - אפילו איסורא ליכא.
הכניסה לרבקה - עגלה ערופה,
רבקה - קופל"א +זוג, צמד בקר+ בלעז, שקושרין ארבע פרות ביחד.
ודשה - תבואה עם חברותיה.
כשירה - שלא נתכוין לכך, ולאו
עבודה היא.
ואם נתכוין שתניק ותדוש פסולה
- והכא לא אפשר שלא יכניסנה שתינק, וכי מתכוין שתינק ותידוש - פסולה.
אשר לא עובד בה מכל מקום - דאף
על גב דבעלמא לא מיתסר - הכא אסור.
הא לא דמיא - תירוצא הוא.
שכן עליה עוף - בפרה אדומה
קאי, שפרח ונח על גבה, אף על גב דכתיב לא עלה עליה עול דמשמע עליה אפילו עליה
בעלמא, ואי משום דכתיב עול - הא מרבינן ביה שאר עבודות במסכת סוטה (מו, א), אפילו
הכי, בהא עלייה כשרה, דלא ניחא ליה, והוא הדין להכניסה לרבקה ודשה.
עלה עליה זכר פסולה - דניחא
ליה, והוא הדין לתינק ותידוש.
עובד - משמע ממילא, עבד משמע
בידים, ואף על גב דהאי בעגלה כתיב - תרווייהו ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול,
במסכת סוטה (מו, א).
לא ישטחנה - במוצא בגד אבודה
קאי.
מגוד - קבילי"א (יתד,
קולב).
לצורכה - כדי שלא יאכלנו עש.
נזדמנו לו אורחין וכו' - אלמא:
אף על גב דלצורכה הוא, והיינו לא אפשר, הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין -
חשיב ליה גזל, ואסיר, ומשני: לאו משום כוונה הוא, אלא משום דבשטיחה זו קלי לה,
כלומר: מאבדה בידים, אי משום עינא בישא, אי משום דלמא אורחין גנבי נינהו, וגנבי
לה.
מוכרין כדרכן - מעוטפין בכסות
כלאים, דאין מתכוין להנאת לבישה.
והצנועים - פרושים, שמתרחקין
מן הכיעור ומן הדומה לו.
לישנא קמא דרבא - אפשר ולא
מתכוין אסור אפילו לר' שמעון, דאם כן הא מני, יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה
ששנינו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, אלמא: כלאים אסור למכור, וטעות בידם,
דהתם אבד דוקא - שמא יחזור נכרי וימכרנו לישראל, ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו,
אבל כלאים הניכר - מותר בכל הנאות מכירה.
תוספות פסחים שם
לא
אפשר ולא מיכוין כולי עלמא לא פליגי - ללישנא קמא נראה לפרש דכ"ע קאי אאביי ורבא
ולא פליגי דשרי היינו לרבי שמעון דרבי יהודה אסר דהא רבא מוקי פלוגתא דרבי יהודה
ור' שמעון בלא אפשר ולא מיכוון דבאפשר קאמר דמודה רבי שמעון דאסור ולאיכא דאמרי לא
אפשר ולא מיכוין לכולי עלמא דשרי האי כולי עלמא היינו ר' יהודה ור' שמעון
וא"ש דבאיכא דאמרי לא הדר ונקיט אלא מה שמשנה מלשון ראשון ולהכי לא נקט
בדאיכא דאמרי אפשר ומיכוין לכ"ע אסור ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דבפסיק
רישיה מודה רבי שמעון וליכא למימר דאפילו בפסיק רישיה שרי הכא ר' שמעון משום דהכא
מיירי בגרירה דכלים דליכא אלא איסורא דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כדאמר בבמה מדליקין
(שבת כט) דהא בשמעתא מייתי עלה מידי דאורייתא כגון מעילה וכלאים ופסול פרה
וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פסיק רישיה ולא אפשר דכולי שמעתא נראה לר"י
דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול דהא שילשול האומנין בקופות חשיב לא אפשר והא דאמרינן
בכתובות (דף ה:) גבי מהו לבעול בתחלה בשבת דקאמר לר' יהודה דאסור משום דבר שאין
מתכוון אע"ג דהוי לא אפשר ולא מיכוין וצריך לומר דההיא סוגיא כרבי ירמיה דבמה
מדליקין דאסר לר' יהודה לא אפשר ולא מיכוון אע"ג דאיתותב במאי דאמר קטנים
אסורים אפילו לר"ש (איתותב) מ"מ במאי דאסר אפילו בגדולים לר' יהודה לא
איתותב.
שאני היכל דלתוכו עשוי -
פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וא"ת והא לא כתיב אכילה
ואפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה
כתיב אכילה והא דאסר בפ' כל הצלמים (ע"ז מח:) לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל
עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה.
ר' דוד שם
איפשר
וקא מיכוין לא איפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר - אע"פ שהוא מתכוין
ליהנות מן הריח וגם שהיה איפשר לו לילך בדרך אחרת והוא הולך בזו, היא בכלל הנאה
הבאה לו בעל כרחו, מכיון שלא בא לכאן על מנת כן שיהנה מזה הריח אלא שהוא בא לכאן
לעשות דרכו והנאת הריח הגיעתהו מאליה. ואמרו שאם הוא מתכוין לה עכשיו בשעה שהוא
נהנה כולי עלמא לא פליגי דאסור, ואע"פ שבאה לו מתחלתה בעל כרחו שלא היה איפשר
לו לבא בדרך אחרת, שמ"מ בשעת הנאתו הוא מתכוין. ואע"פ שאינו נותן דעתו
לקבל הריח וליהנות ממנה אלא שהריח בא לו מאליה כשהוא אוחז דרכו, מכיון שהריח ערב לו
והוא מתכוין ליהנות ממנו אסור. שאי אפשר לנו לפרש מה שאמרו באיפשר וקא מיכוין שהיה
נותן דעתו לקבל הריח וליהנות מנו, שאם כן אין זה בכלל הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו
כלל, ולא היה צריך לומר שהוא אסור ואע"פ שמתחלה כשבא לכאן לא בא על מנת כן אלא
לעשות דרכו...
שאני
היכל דלתוכו עשוי - ... אבל איפשר שנפרש שני היכל דלתוכו עשוי ואין הצל שחוצה לו
חשוב הנאה כלל ובכל מקום הוא מותר ואפילו בדאיפשר וקא מיכוין. ונוכל לפרש עכשו
שהיה דורש שם מפני החמה כמו שרש"י ז"ל מפרש, אלא לפי מה שהיו סבורים מתחלה
שההתר הוא משום דלא איפשר אי איפשר לפרש כן אלא מפני שהיה מקום רחב ומחזיק את כלן
כמו שכתבנו. ודעת הראשונים רחבה מדעתנו, וצריך ליזהר בדבריהם שלא ליהנות בצל בית
של ע"ז כלל אפילו בדלא איפשר, ואין צריך לומר בדאיפשר שאף בהיכל אסור לפי
שיטתם ז"ל.
אתמר
הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה משכחת לו בארבע גווני
אפשר וקא מכיון שאפשר לו לילך בדרך אחרת כשהוא מרגיש הריח ההוא של ע"ז ואפשר
לו לנטות ממנה לדרך אחרת בלתי עקום ואריכות הדרך ואינו עושה ועוד דמה שאינו עושה
כן הוא מכוין ג"כ להנאת הריח ההוא או לא אפשר בדרך אחרת בשוה וכל שאינו בשוה
לא אפשר מקרי בכולה שמעתין מכל מקום...
ורבא
אמר שאני היכל דלתוכו עשוי – כלומר ולא הוקדש על דעת הצל והנאת צלו ממילא בא ואין
כאן נהנה מן הקדש.
ר"ן שם
איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו – כגון ריח
ע"ז ובעל כרחו היינו לומר שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתיא ובכי האי
גונא אפילו הוא מכוין לה בעל כרחו מקריא דהא שקלינן וטרינן בשמעתין באפשר וקא
מכוין ולא אפשר וקא מכוין.
ריטב"א שם
איתמר
הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כו'. כתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דאמרינן
בשמעתין אפשר ולא אפשר היינו אפשר בלא שום טורח או לא אפשר אלא בטורח, תדע דהא
גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים (שבת כ"ט ב') ומשום הכי לא אפשר אלא
בגרירה וההיא ודאי אפשר ע"י טורח, וכן פירש הרא"ה ז"ל. עוד כתב
ז"ל בשם הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמתכוין דאמרינן לענין
הנאת ריח זה לאו דוקא מתכוין ממש להריח כי מה לו לעשות רשעות גדולה כזאת להתכוין
ליהנות מריח איסור, ועוד דבהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אתמר והיינו שיש לו לאדם
לעבור סמוך לע"ז בשעה שמקטירין הקטורת זכה ואם מתכוין להריח הרי אינו בעל
כרחו, אלא מתכוין דאמרינן בהאי (נטילא) היינו שנהנה מאותו ריח כי יש הרבה מבני אדם
שאין נהנין בדבר ואינו ערב להם וכל שנהנה מן הריח חשיב לן מתכוין.
איכא
דאמרי אפשר ולא מכוון וכו'. כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כהאי לישנא, וכיון
דכן קיימא לן כרבא, חדא דאביי ורבא הלכה כרבא, ועוד דהא כו"ע לא פליגי אליבא
דרבי שמעון דאסור ופלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דרבי יהודה ואנן הא קי"ל כרבי
שמעון דאיפסקא הלכתא כוותיה במסכת שבת פרק בתרא (קנ"ז א'), (הלכתא) [הלכך] כל
שנהנה דהיינו מתכוין אסור וכל שאינו נהנה דהיינו שאינו מתכוין מותר ע"כ.
תא
שמע מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד וכו'. יש שפי' דכדרכן היינו על כתפיהן דהשתא
אפשר דלא מתהנו והטורח מרובה על ההנאה, אבל בדרך מלבוש הא ודאי מתהנו להתחמם או
להגן מן החום ושמתכבדין בו וכפסיק רישיה ולא ימות דמי, אבל בפירושין התירו אפילו
דרך מלבוש, עכ"ל הרי"ט ז"ל.
שפת אמת שם
איתמר
כו' איכא דאמרי כו' לא אפשר ולא מכוין כו"ע לא פליגי דשרי ויש לתמוה מה מקור
איכא להנחה זו דבכה"ג לא פליגי דשרי מאיזה טעם לישתרי לא אפשר דודאי בסכנה
רחמנא שריא אבל לא אפשר דהכא היינו דצריך טורח רב כמ"ש התוס' מ"ט שרי
ואין לומר דעיקר ההיתר הוא מכח לא מכוין אלא דגם באינו מכוין אינו מותר רק בדלא
אפשר דהא פליגי בלא אפשר ומכוין ולאביי גם במכוין שרי היכא דלא אפשר א"כ מה
מקום היתר זה ותו קשה דהא לעיל מקשינן בפשיטות אהא דבכל מתרפאין אי בדליכא סכנה כל
איסורין שבתורה נמי לא א"כ קשה הא להתרפאות ודאי הוי לא אפשר וגם אי נימא
דחשיב מתכוין [כמו שכתב הפני יהושע דכיון דמתכוין לרפואה הוי כמתכוין להנאה דרפואה
דידי' היא הנאה ע"ש] אכתי קשה למ"ד דשרי לא אפשר ומכוין ודוחק לומר משום
דקיי"ל כר"ש ולדידי' גם אביי מודה דבמכוין אסור דמ"מ מה פסיקא לגמ'
להקשות [דילמא ר"י ס"ל כר"י ואע"ג דבשבת (פ"א ב) מסקינן
דר"י דס"ל דהלכה כסתם משנה ע"כ כר"ש ס"ל מ"מ עדיין
י"ל דר' יעקב דאמר הכי בשם ר"י לית לי' אליבא דר"י דהלכה כסתם משנה
כדאי' בכמה דוכתי דאמוראי נינהו אליבא דר"י בהא מילתא] אכן נראה לפמ"ש
התוס' דע"כ סוגיא דהכא איירי בדלא הוי פסיק רישא א"כ נראה דגם ללישנא
בתרא דעיקר פלוגתייהו בלא אפשר אף דמכוין מ"מ איירי דוקא בדלא הוי פ"ר
דהיינו דיכול להיות שלא יבוא לידי איסור כלל ולכך כיון דהוי ספק איסור מתירין בדלא
אפשר וממילא א"ש לעיל דהא דבכל מתרפאין חשוב שפיר פסיק רישא ולהכי אסור
לכו"ע אף דלא אפשר כנ"ל, ועיקר טעם ההיתר דלא אפשר נ"ל משום דחשוב
כמו שלא כדרך הנאתו כיון דאין המעשה בעבור הנאה רק דלא אפשר למנוע וממילא נהנה
ולפ"ז אפשר דבמידי דאסור שלא כדרך כגון בכלאים ובב"ח גם לא אפשר אסור
לכו"ע וכן י"ל בכוונת התוס' ד"ה לא שכתבו דאין לפרש טעם ההיתר משום
דכלאחר יד דרבנן דלקמן משמע דגם בדאורייתא כן ע"ש ותמוה למה לא הוכיחו מהכא מדאמר
סתם הנאה משמע ודאי דמיירי גם באיסור הנאה דאורייתא רק כמ"ש דס"ל דהכא
י"ל דחשיב שלא כדרך והוי רק איסור דרבנן: