לחם משנה בערב פסח שחל להיות בשבת - מקורות
שולחן ערוך אורח חיים תמד:א
י"ד
שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי
סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית
זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך
לעשותה קודם שעה עשירית.
הגה: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף
ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף
ו' בהגה.
זמן איסור אכילת מצה בערב
פסח
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים
פרק י הלכה א
אמר
רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו
לוקה תני ר' יודה בן בתירה אומ' בין חמץ בין מצה אסור ר' סימון בשם ר' יהושע בן
לוי רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה...
ונראה
דדוקא מזמן איסור חמץ ואילך
...זו
היא הגמרא הירושלמית. ועתה למד ממנה שכל היום אסור לאכול מצה כדקתני עלה בבן בתירא
בין בחמץ בין במצה אסור שפירושו אסור כל היום דכן הוא ודאי מדלא קאמר בהדיא משש
שעות ולמעלה...
רמ"א או"ח תעא: ב
מצה
שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר.
סוג המצה שאסורה בערב פסח
רא"ש פסחים (סי' א)
וצ"ל
מצה עשירה מצי אכיל דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בערב פסח היינו במצה שראויה לצאת
בה ידי חובתו:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה
ו:ה
מצה
שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב
משום לחם עוני כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו, ואין יוצאין לא בפת
מורסן ולא בפת סובין, אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויצא בה
ידי חובתו, וכן פת סולת נקייה ביותר הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואין
אומרין בה אין זה לחם עוני.
מי
פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפילו שהתה
כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני
(דברים טז, ג)...
הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין
רק לאחר אפייתן בעודן חמין, ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך
לזה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן
קסח
ו.
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם
אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו:
המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות,
ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא
ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע
עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
ז.
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר
ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא
עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי
פירות או התבלין ניכר בעיסה, (וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה
תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן
נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); וי"מ שהוא פת, בין
מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים
בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם
שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
מגן אברהם שם
לקבוע
עליו - נ"ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו
אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפ"ה מברך המוציא וג' ברכות וכ"מ הל' בגמ' כל
שאחרים קובעין עליו וכ"מ קצת בתו' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו
בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים
אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו
דאם נשער שיעור שאוכלים עם ד"א נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר
לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר
אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל:
שבת קיז:
תנו
רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש, רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי
יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, (שמות טז) ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה'
היום לא תמצאוהו בשדה. רבי חידקא סבר: הני תלתא היום - לבר מאורתא, ורבנן סברי:
בהדי דאורתא.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף
יג עמוד א
ארבעה
עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות
וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי רבי
אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע.
רש"י מסכת פסחים דף יג
עמוד א
מזון
שתי סעודות - ולא שלש, דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה, וערב פסח אסור
לאכול מן המנחה ולמעלה.
תוספות מסכת שבת דף קיח
עמוד א
במנחה
מצילין מזון סעודה אחת - מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה
דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ומיהו מהא דאמרינן בפסחים בפ"ק
(דף יג.) י"ד שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות אין ראיה מדאין משיירין
מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב
כסעודה אחת ועוד אומר ר"י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאי' בפ' בא לו
(יומא דף ט.) גבי ובעשור שבחומש הפקודים דקאמר וניתי ס"ת אחרינא ונקרי
א"ר שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה.
רא"ש מסכת שבת פרק טז
סימן ה
ת"ר
מדיחין כלים בשבת לצורך שבת כיצד קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית
שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה לא ידיחם. אבל כוסות וקתוניות
וצלוחית מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתייה מכאן מוכח דקביעת זמן סעודה
שלישית היא משתגיע זמן המנחה ולא קודם. ואותן שמפסיקין סעודת שחרית לשתים קודם זמן
המנחה לא יפה הם עושין. וכן משמע בפ"ק דפסחים (דף יג א) דתניא י"ד שחל
בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות וסעודה שלישית א"צ
לשייר דחמץ אסור משש שעות ולמעלה אלמא שאין זמנה אלא במנחה והך ראיה אין נ"ל
דאף אם יחלוק סעודה אחת לשתים מזון סעודה אחת היא:
ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת
וכו'. תלתא היום לזמן סעודה באו. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל שאין חיוב סעודות
הללו להיותן כדרכן בשחרית ובמנחה אלא אפילו מפסיק באמצע סעודה בברכת המזון, ואע"ג
דלא מסלק התכא אלא פורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי.
ולפי זה הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים
מדיחן לאכול בהן במנחה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט.
בית יוסף אורח חיים סימן
רצא
הר"ן
כתב בפרק כל כתבי (שם) בשם בעל הלכות (שם) דאפילו מפסיק באמצע סעודה ופורס מפה
ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי, אבל התוספות (קיח. ד"ה
במנחה) והרא"ש (סי' ה) והמרדכי (סו"ס שצז) כתבו שם שאין זמנה אלא מן
המנחה ולמעלה וכן כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק (כ"ט) [ל' אות ו ואות ח]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן
רצא
יהא זהיר מאד לקיים סעודה
שלישית... זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן
לא קיים מצות סעודה שלישית.
מאכלים לסעודה השלישית
שולחן ערוך אורח חיים סימן רצא
צריך
לעשותה בפת; וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן;
וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות;
וי"א דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת
אא"כ הוא שבע ביותר.
הגה: או במקום שא"א לו לאכול
פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת
שאסור לו לאכול פת לאחר מנחה כדלקמן בהלכות פסח (מהרי"ל ה"פ).