אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא
אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם
הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה
מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות.
תוס' פסחים כט: בד"ה ר' אשי
אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא
יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף.
פסחים צה.
תנו רבנן: ככל חקת הפסח יעשו אתו יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל
ימצא, כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא - תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו. ואין לי
אלא מצות עשה, מצות לא תעשה מנין - תלמוד לומר (במדבר ט) לא ישאירו ממנו עד בקר.
ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין - תלמוד לומר (במדבר
ט) ועצם לא ישברו בו. מה הפרט מפורש - מצות עשה, ולא תעשה שניתק לעשה, ולא תעשה
גמור - אף כל מצות עשה, ולא תעשה שניתק לעשה, ולא תעשה גמור. בכלליה דמצות ומררים
מאי קא מרבי - צלי אש. בפרטיה מאי ממעיט ליה - השבתת שאור. איפוך אנא! - מצוה
דגופיה עדיף. בכלליה דלא ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבה ליה - לא תוציא ממנו,
(דדמי ליה, דהאי מיפסל בנותר - והאי מיפסל ביוצא). בפרטיה מאי קא ממעט ליה - לא
יראה ולא ימצא (דדמי ליה, דהאי אינו לוקה - דהוה לאו שניתק לעשה, והאי אינו לוקה -
דהוה ליה לאו שניתק לעשה). - איפוך אנא! - מצוה דגופיה עדיף. בכלליה דעצם לא ישברו
בו מאי קא מרבה – (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא, בפרטיה מאי קא ממעטי – (שמות לד) לא
תשחט על חמץ דם זבחי - איפוך אנא! - מצוה דגופיה עדיף.
לא תוציא - לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב בבית
אחד יאכל לא תוציא וגו', ומשמע: לא תוציא לאוכלו, אלא בבית אחד יאכל - בעמוד והחזר
קאי אם הוציאו, ולית ליה להאי תנא הא דתני בכיצד צולין (פה, א) האוכלו הרי זה בלא
תעשה דובשר בשדה טרפה (שמות כב), אלא: מותר להחזירו ולאוכלו.
ולא יראה - ואם נראה - תשביתוהו, לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות
המועד.
בפרטיה קא ממעיט בל יראה - כאן משמע כמו
שפירש ר"י בכל שעה (לעיל כט:) דלא יראה הוי ניתק לעשה.
וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף
צ"ה. מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו,
וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה.
ונראה
בזה, דהנה הגאון ר' עקיבא איגר הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה
אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין
הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוס' דהא דנשרפין אפרן מותר
ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן וע"כ הוי נעשית מצותן,
משא"כ נקברין דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן,
וא"כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצוה דתשביתו א"כ הא צריך
להיות לכו"ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצות
שריפה, דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהיה לבעלים חמץ, משא"כ
אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולענין היתר
דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים
קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו
בכל דבר ובין שריפה, דאם השבתתו בכל דבר רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ,
וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי
נעשית מצותו ע"כ הותר האפר.
ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי
הרמב"ם דלוקי על לאוי דבל יראה
ובל ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו
עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ, והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה דלא
הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו
שנתבאר דלמ"ד השבתתו בכל דבר
עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהיה להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה
א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר
וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה
נכלל בהך דתשביתו איסור שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי
מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה.
ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא
קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה
פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה
דהשבתתו בכל דבר, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ,
א"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק
לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.
מנחת חינוך מצוה ט
ולפי
מה שכתבנו לעיל דלרש"י ור"מ עיקר המצוה דיהיה החמץ מושבת והתחלת המצוה
בחצות בשב ואל תעשה, אפשר ליישב מה שתמהו על הר"מ פ"א מחמץ ומצה
ה"ג דקנה חמץ לוקה מפני שעשה מעשה, הא בפסחים צ"ה. נראה דבל יראה הוי
ניתק לעשה, וכן כתבו תוס' שם כ"ט: ד"ה רב אשי, והיאך פסק הר"מ דלוקין, ולפי מה שכתבנו ניחא, דבאמת לאו
הניתק לעשה דאין לוקין מבואר סוף חולין קמ"א., זה הכלל כל לאו שיש בו קום
ועשה אין לוקין וכן בכמה דוכתי, א"כ אפשר לומר דוקא בלא תעשה דהעשה הוא בקום
ועשה הוי ניתק לעשה, כפירש"י שם דהתורה אמרה אם תעבור קיים העשה, אבל עשה
שהוא בשב ואל תעשה ואינו מוטל אקרקפתא דגברא כלל, כמו כאן, איך שייך לומר בעמוד
והשבת כיון דאינו מצווה כלל, והמצוה תוכל להתקיים אפילו ממילא אם נאבד מעצמו או על
ידי אחר, ולא הוי קום ועשה שהוא יתחייב בכך, בכי האי גוונא לא הוי ניתק לעשה.
רמב"ם הל' סנהדרין ט"ז:ד
אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה ובודקין העדים בדרישה ובחקירה כדרך
שעושים בדיני נפשות, עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם
תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה, ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה, אף על פי שהתראה
בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא.
שאלות ותשובות חכם צבי סימן מ"ב
ויניציאה שנת תמ"ט לפ"ק
בעוברי דרך וינציאה הקשה לי הרב החסיד מהר"ר שמואל אבוהב
זלה"ה במ"ש הרמב"ם ז"ל המשהה את החמץ אינו לוקה משום לא יראה
ולא ימצא אא"כ קנה החמץ בפסח הא אם קנהו לוקה והרי אמרינן בפסחים דף צ"ה
ע"א דל"י ול"י אינו לוקה דהו"ל לאו שניתק לעשה: ואחרי העיון
נלע"ד דל"ק שהרי הרמב"ם פסק בפט"ז מה' סנהדרין דכל ל"ת
שניתק לעשה אם לא קיים העשה שבו הרי זה לוקה והכא נמי לוקה בלא קיים עשה של ההשבתה
בתוך ימי הפסח והשההו עד לאחר הפסח ואף שעתה לאחה"פ הוא משביתו אין זה מוציאו
מידי מלקות של לא יראה לך חמץ שהוא בפסח דוקא ומה יתן ומה יוסיף מעשה השרפה
וההשבתה שהוא עושה אחר הפסח בזמן שהוא מותר אפי' באכילת חמץ אין דרך זו מביאתו
לידי קיום העשה של ההשבתה (כדי לפוטרן /לפוטרו/ מן המלקות של ל"י ול"י
שהוא חייב) שהוא אינו אלא בזמן איסור אכילת חמץ וז"ב בעיני:
וראיתי ברשיז"ל בגמ' כ' וז"ל לא יראה ואם נראה תשביתוהו
לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד עכ"ל והן הן הדברים שאמרנו: ואל יקשה
בעיניך אמרם בגמרא דהאי אינו לוקה דהוה ליה לאו שניתק לעשה דרצונם אינו לוקה ככל
שאר ל"ת שהוא לוקה עליו תומ"י בעוברו עליו לאפוקי האי דלא לקי
תומ"י אלא מיתלי תלי וקאי אם יקיים העשה שבו נפטר מן המלקות ואם לאו אז בשלא
קיים לקי ולא עתה בעוברו על הלאו... ומה שכתבתי הוא נכון וברור ונסתלקה תמיהת הרב
ז"ל על הראב"ד והה"מ ושאר המפרשים שלא הרגישו בדבר כי ברור ופשוט
היה בעיניהם ונלע"ד כתבתי.
צבי אשכנזי ס"ט
המאחר
במוקדשין והמופר במוקדשין והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם עובר בלא תעשה אבל
אינו לוקה את הארבעים לפי שאין בהן מעשה זה הכלל כל שיש בו מעשה לוקה וכל שאין בו
מעשה אינו לוקה חוץ מן המימר והמקלל את חבירו בשם:
בפרש"י
בד"ה לא תוציא לאו הניתק לעשה הוא עכ"ל. מפירושו נראה דלא הוה גרסי' כמו
שהוא בספרים שלפנינו גבי לא תוציא 'דדמי ליה דהאי מיפסיל בנותר והאי מיפסיל ביוצא'
וגבי לא יראה ולא ימצא 'דדמי ליה דהאי אינו לוקה דה"ל לאו שניתק לעשה והאי
אינו לוקה דה"ל לאו שניתק לעשה'. וכן מוכח מדברי התוס' שכתבו בפרטיה קא ממעיט
בל יראה כאן משמע כמו שפירש ר"י בכל שעה דלא יראה הוה ניתק לעשה עכ"ל
דמאי קאמרי משמע כפר"י הא בהדיא איתא הכי בגמרא אי גרסינן כגירסת ספרים
שלפנינו וע"כ נראה למחוק כל זה מתוך ספרים והכי גרסינן בגמרא 'בכלליה דלא
ישאירו ממנו וגו' מאי קא מרבה ליה לא תוציאו ממנו בפרטיה מאי קא ממעיט ליה לא
יראה' ופרש"י דמאי משמע בבריתא לדמות ללא ישאירו דה"ל לאו שניתק לעשה
היינו לרבות מכלליה לא תוציאו והתוס' פירשו למעט מפרטיה לא יראה דה"ל ניתק
לעשה כפר"י בכל שעה וגירסת ספרים שלנו אינו אלא פי' ר"י נכתב בגמרא
ודו"ק.
ומה דהקשה מעלת כבוד תורתו בפסקי
הרמב"ם בקנה חמץ נימא אי עביד לא מהני להסוברים בדעת רבינו דקיימא ליה כרבא,
זכורני שרציתי לחלק, דכל היסוד אי עביד לא מהני, היינו כמו לאו דתמורה, דלולי דכתב
ואם המר ימיר היינו אומרים בפירוש דלא ימיר, דהתורה נטלה הכח ממנו שאי אפשר לו
לעבור ולהמיר, וכן כיוצא בזה משאין כן בקנה חמץ דאי אפשר לומר דהתורה נטלה הכח שאי
אפשר לו להיות החמץ ברשותו, דהא בחמצו לעיסתו יש לו חמץ ברשותו ועובר בבל יראה,
וכיון דבידו לעבור הלאו באיזה ענין שיהיה ממילא גם בעובר על ידי קנין ל"ש
לומר...ומיושב בזה גם בקונה קנין בשבת, אף דחז"ל אמרו אין קונים, מ"מ
שורש הענין דהוא בכלל איסורי שבת שלא לחלל שבת במלאכה וחז"ל הוסיפו מלאכות
דרבנן כמו קנין וכדומה, וכיון דשורש הלאו דלא תעשת מלאכה, דודאי יש בכחו לעבור
לבשל וכדומה, ובזה גם רבא מודה דמהני...
כל החומד
עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו
ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה
שנ' (שמות כ' ט"ז) לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו
עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' (דברים ז' כ"ה) לא תחמד כסף וזהב
עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.
השגת הראב"ד: ואין לוקין על לאו זה שאין בו
מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו
לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו
לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו.