תרופות בפסח - מקורות

משנה ברורה סימן תמב ס"ק מג

מותר לקיימו בפסח - וה"ה דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא.

ספר שאגת אריה סימן עה

...ומסתברא לי דאוכלין ומשקין שאינן ראויין, אפילו לרפואה אסור דכיון דאכלן אחשבינהו, וכה"ג כ' הרא"ש בר"פ כל שעה...הרי אע"ג דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא, אפ"ה אסור וה"נ, גבי יוה"כ אמרינן הכי.

חזון איש או"ח קטז:ח

טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח וכו' אם הן מעורבין בדברים שאינם ראויין לאכילת אדם אין בהם משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו ומותר לבולעו בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב, מ"מ ע"י תערובת שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים

יד אברהם יו"ד פד:יז

...וא"כ הכא נמי אי לאו לרפואה ודאי אין להתיר שרץ שרוף באכילה אף שנפסד מאוכל אדם משום דאמרינן מדאכליה אחשביה רק כשאכלו לרפואה מותר דלא שייך לומר מדאכליה אחשביה, דהא חליו מוכיח עליו שאינו אוכלו רק משום רפואה

שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן צב

ברפואה שאולי יש חשש חמוץ לרפאות ניתוח, יום א' ו' ניסן תש"כ. מע"כ ידידי אהובי הרה"ג מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.

ובדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ הנה מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באבר פנימי פשוט שצריך ליקח אף אם היה ודאי חמץ ובעצם אף בלא סכנה אין חשש דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא והשי"ת יתן שיהיה זה לרפואה.

שו"ת מנחת שלמה א:יז

לקיחת תרופות חמץ בפסח (הערת המחבר: מתוך תשובה להגאון מוה"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א.)

א) לכאורה יש לדון כיון דנקטינן שגם בליעה ללא שום לעיסה חשיב כדרך אכילה, א"כ בנד"ד שעושין בתחלה את העיסה שהיא חמץ נוקשה אך ורק לדבק בה את התרופה וגם להחליק ולהמתיק בכך קצת את המרירות להקל על החולים להכניס את הגלולה לתוך הפה ולבלוע, וכיון שכן אפשר דהרי זה חשיב כחמץ שעומד למאכל עבור חולים מפני שהם צריכים לכך בגלל התרופה שמעורבת בה, ופשוט הדבר שהמערב תרופה מותרת שהיא מרה תוך יין מתוק של ערלה דודאי אסור אף לחולה שאין בו סכנה, וגם כאן הבולע מחשיב מאד את החמץ מפני שעל ידי זה הוא יכול לבלוע התרופה וגם החמץ נראה לעינים יותר מהתרופה עצמה, ואע"ג דאי אזלינן בתר מעיקרא הרי ודאי דאין קמח עומד לכך, מ"מ לאחר שכבר עשאו ויחדו לחולים אפשר דגרע טפי, ולא דמי לכופת שאור שיחדה לישיבה דהתם לא קיימי כלל לאכילה, משא"כ הכא דקיימי לבליעה דרך הפה דחשיב נמי דרך אכילה, ומה שנזכר במלגמא דשרי לחולה שאין בו סכנה היינו מפני שבלעיסתו עדיין לא מחמיץ כלל את החטים ורק לאחר שמניחם ומשתמש בהם לרפואה רק אז הם מחמיצים (תריאק לא ידעתי איך משתמשים בו), ומצינן נמי בגמ' בכורות דף ז' ע"ב על מי רגלים של חמור דאסור משום "דשתי אינש ומעלו לירקינא" ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"א סק"ב שפסק "דמי רגלים של חמור כיון דעכירי ודמי לחלב אסירי אפילו לחולה שאב"ס", ומסתבר דלא עדיף מגלולות, הן אמנם שהפמ"ג כתב שם ליישב דעת הב"ח דיכולים לפרש בגמ' שגם בריאים שותין אותו כי היכי דלא לייתי לירקינא, ועיין גם בכרו"פ מ"מ אין זה כ"כ פשוט.

גם ידוע מה שכתב הצל"ח בפסחים כ"ד ובנוב"ת חאו"ח סי' ס"ד דאביי חולק על ר' זירא וסובר שצריכים דוקא להטעם של זיעה בעלמא משום דלא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר השתא, וכיון דלאחר שכבר נסחט עומד שפיר לשתיה ה"ז חשיב כדרך אכילה [גם נלענ"ד שגם אפר נקברין אשר יש סוברים דאסור מה"ת הוי נמי משום הך טעמא דמן האפר הרי נהנה כדרך שרגילים ליהנות מאפר ואכמ"ל], ולפי"ז הרי גם בנד"ד לאחר שכבר נעשה מהחמץ גלולות הרי הם עומדים ודאי לחולים לבלוע אותם דרך הפה אשר גם זה חשיב דרך אכילה.

אך אעפי"כ נראה דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב כדרך אכילה, משא"כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות דנד"ד, שפיר חשיב לכו"ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאב"ס, שהרי גם מלוגמא ורטיה על מכתו לאחר שכבר נעשו הרי הם עומדים לכך ואפי"ה שרי, ואף גם בדעת הנו"ב נראה שדוקא כההיא דמשקין היוצאין מהפירות הוא דכתב הכי משום דלאחר דכבר נסחט ה"ז משקה משובח, וכמדומה דגם קיי"ל הכי שהרי הלוקח פירות משובחים שכולם רגילים לאוכלם חי ובישלם מסתבר שלהלכה הם אסורים באכילה גם לחולה שאב"ס כמו בישול אגוזים ואפרסקים שכתב שם רש"י, ואע"ג דאי אזלינן בתר מעיקרא שאינם עומדים לכך צריך להיות מותר, משא"כ בהני דמעיקרא לא קיימי כלל להכי וגם השתא הם עומדים רק לחולים וכדאמרן דמוכח הכי ממלוגמא ורטיה וכדומה, וכ"ש כשעומדים רק לבלוע ולא לאכול.

ב) יש הרבה תרופות דאף שסם התרופה מר מעט מ"מ אפשר דלא חשיב כאינו ראוי למאכל אדם מפני זה שאנחנו מפונקים, שהרי משקה שאינה ראויה לשתיית אדם אינה מקבלת טומאה וגם אינו מכשיר, ואפי"ה תנן ופסק כן הרמב"ם בפ"י מטו"א ה"ב שהיוצא מן האוזן ומן החוטם ומי רגלים של בני אדם בין גדולים ובין קטנים חשיבי משקין והרי הם תולדת המים, ויש עוד דוגמאות לכך, ולכן אפשר שצריכים לבדוק היטב כל סוג לדעת אם זה חשיב כעירב בו דברים מרים הפוסלים מאכילת אדם.

ג) לא ברור אצלי מהו הגדר של חולה לענין נד"ד שהרי מצינן דאסרי רבנן רפואה בשבת ולא התירו אלא לחולה שאב"ס שנפל למשכב או כאיב לי טובא אבל לא עבור כאב ראש רגיל או כדור שינה וכדומה, וא"כ אפשר שגם בנד"ד לא שרי אלא בחולים כאלה, אך גם אפשר דשאני שבת שעיקר איסור רפואה הוא עבור חולה ולכן אמרינן שרק בכה"ג הוא דשרי, משא"כ בנד"ד הרי יש גם שכתבו בדעת התוס' שמותר אפי' לבריא, וא"כ אפשר דבכל ענין של חולי קצת שרי וצ"ע.

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק כ

א, לקיחת תרופות בפסח שיש בהם תערובת חמץ לחולה שאין בו סכנה.

ב, בליעת כמוסות העשויות מחומר ג'לטינה.

בענין לקיחת תרופות בפסח שיש בהם תערובת חמץ לחולה שאין בו סכנה. הנה השאלה מתפצלת לשתים, אם מותר להשהות התרופות הנ"ז ואינם עוברים בבל יראה, ואם מותר לקחתם וליהנות מהם ואינם עוברים על איסור אכילה או שתיה והנאה מחמץ בפסח.

(א) והנה בנוגע לאיסור הנאה פסק הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ח דחמץ בפסח מותר שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ. ובאשר שכאמור קיימת בזה גם בעיה של איסור בל יראה הביא הכ"מ בשם האו"ח די"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ"כ הרשב"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל וכו' ע"ש. אולם יש גם גוונא שתערובת חמץ מותר לקיימה ובכל זאת אסור לאכלה, וכדמצינו ברמב"ם פ"ד מחמץ ומצה ה"ח שפוסק דדבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הר"ז מותר לקיימו בפסח, וחוזר ומפרט בה' טי י' י"א האופנים בזה וכותב: כיצד עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועורות וכו'. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ, הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער וכו', ובהלכה י"ב מוסיף לפסוק בזה, דדבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריא"ק וכיוצא בו אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו עיי"ש. הרי לנו אופנים של תערובת חמץ שמותר לקיימן ואסור לאכלם, וא"כ לכגון אופנים אלה יש לומר שמוסבים דברי הרמב"ם בה' יסוה"ת, ומשו"ה היה צריך לבוא עליה רק בנוגע להיתר אכילתם והנאתם ומשום דהו"ל שלא כדרך הנאתן, ולעולם יש לומר דמיירי כשהם של הישראל, דהא מותר מיהת לקיימם. ויעוין פרטי דינים בזה באו"ח סי' תמ"ב סעיף ד' ובמ"ב שם וכן במ"ב בסי' תס"ו ס"ק א' וב' ושעה"צ עיי"ש. וכמו"כ יעוין מ"ש ע"ד המג"א הפר"ח הישועות יעקב והמקור חיים ומגן האלף, וכן בספר ערך השלחן סק"א יעו"ש ודוק.

(ב) והשכיל למצות ולהגדיר כללי לקיחת הרפואות הנ"ז בפסח לחולה שאין בו סכנה בספר חזון איש מועד סי' קט"ז אות ח' וז"ל: טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח, אם אין מעורב בהן מים רק מי פירות אין בהם משום חמץ, ואם מעורב בהן מים יש בהן משום חמץ נוקשה, ואם הן מתיבשות יובש גמור קודם שנתחמצו אפשר שאינו חמץ, אבל כל שמעורב מים ומי פירות לא ידענו שיעורן דממהרין להחמיץ, ואם הן מעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו ומותר לבולען בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפי' חמץ שנפסל מאכילת כלב וכמש"ב סק"ז, מ"מ ע"י תערובות שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשבי' דדעתו על הסמים, ואם לא נפסלו לאכילת אדם אסורין באכילה וחייבין לבער עכ"ל. ודבריו המה קלורין לעינים. ולפי הסברו האמור של החזו"א בטעם היתר בליעת הרפואות האמורות מפני שכיון שמעורבים בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם אין בהם משום חמץ כיון דא"א להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו ול"א, א"כ צ"ל מותר בכה"ג גם אפי' כשהכמוסה (האובלאט) שהרפואה נתונה בתוכה עשויה בצורה כזאת, ואע"פ שלא מזה הוא שמתרפא החולה, דזיל בתר טעמא. ובשו"ת עצי הלבנון להגרי"ל צירלסאהן ז"ל סי' י"ט ראיתי שמחמיר בזה באובלאטען, אבל הוא מדבר שם כשנעשות מחלב - חטה ודין חמץ נוקשה עלה, וגם לא נחית בדבריו לדבר הסברו בזה של הגאון החזו"א ז"ל, לא בנוגע לעצם סמני הרפואה שבתוך אובלעטון ולא בנוגע ממילא גם בהאובלעטין עצמו, ומשו"ה טוען בדבריו שם דיוצא שמלעיטין בממשותן את החולה חמץ לוא גם נוקשה בהיות התרופה ראויה לחיך, והאובלעטין הללו להיותם ראוים קצת לאכילה אינם חוצצים בעד הנאת הגרון כיעו"ש. ובהיות כן בתרופות וכמוסות כאלה שמעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם כנ"ל בחזו"א יש שפיר להתיר לבולען בפסח לרפואה וכנ"ל, ורק משום ישראל קדושים הם יש לחזר לכתחילה אחרי כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובות חמץ שהן. ומכש"כ שאין כל מקום לחומרא כשעשוים מקטניות. ורק צריך לדקדק שיהיו עשוים מערב פסח. ובספר עצי הלבנון שם מתיר לעשות הכריכה בתוך קאפסוליות הנעשות מזאשעלאטין /ג'לטינה/, דאף שהחומר הזה יעשה מגוף בעלי - החיים האסורים, מ"מ כיון שלצורך עשיית הקאפסוליות מערבין אותו עם גומי ועם גליצערין /גליצרין/ שעי"ז הוא נפסל אפי' מאכילת כלב ונוסף לזה הוא קשה כעץ א"כ הרי פרחה מהזשעלאטין הזה כל תורת אוכל ולפיכך הרי הוא דומה שפיר לכרכה בסיב ומותר לבלוע אותה בפסח אפילו לחולה שאין בו סכנה עיי"ש, ולא מובן מדוע שלא נחית מטעמים אמורים אלה להתיר אפילו כשעשוים מחלב - חטה בכל היכא שעשוים ג"כ בדרך האמורה, וכדברי החזו"א.

(ג) ומצאתי בספר שו"ת לבושי מרדכי להגאב"ד ממאד זצ"ל חאו"ח סי' פ"ו שכתב ג"כ להתיר למי שיש לו מיגרען /מיגרנה/ (כאבי ראש) לבלוע בפסח כדור (פיללע) שמערבין בתוכו קמח בתערובות מים לדבוק בעלמא וכיו"ב בהיות דכבר הוה נוקשה ע"י תערובות הדברים המרים, והאריך בזה, ולבסוף סיים את דבריו בלשון זה: ועוד נראה לענ"ד לצדד להתיר ממ"ש השבו"י סי' ע' ח"ב ביו"ד בבאקס דם משום דהוה שלא כדרך הנאתן ונעשה כעץ בלא לחלוחית, ועוד חולי אברים הפנימיים הוה כמכה של חלל דמחללין עליו השבת עיי"ש, והכא כולא איתנהו ביה עיי"ש. ועוד לו שם בסי' פ"ז הוסיף לבסס דבריו, וחידש גם חידוש נפלא, והוא, דאם תוקף אותו המיגרען בליל הסדר בשעת אכילת מצה ומרור, אזי יש סברא מיוחדת להתיר לו לבלוע כדור להשקטת הכאב, והוא בהיות דידוע דבהני חולי מיגרען כל אוכל תתעב נפשם וכל אכילה כ"ש מקרי לגבם אכילה גסה, ואכילה שמזיקה אין שמה אכילה לענין קיום מצות אכילת מצה ומרור ולא יוצאים כלל יד מ"ע דאכילת מצה ממה שדוחקים עצמם לאכול בע"כ, וא"כ הוה בעידנא דאכיל סמי רפואה הנ"ל שאסור מדרבנן מקיים מ"ע אכילת מצה ומרור, ואיכא מאידך איפוא מצוה מדרבנן להשתדל ולעשות פעולות למען קיים מ"ע דאורייתא עיי"ש ביתר אריכות.