מזוזה חובת הדר – מקורות
פסחים ד.
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו
בארבעה עשר, על מי לבדוק? על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר
לבדוק - דאיסורא ברשותיה קאי? - תא שמע: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו
מזוזה. התם, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא, הכא מאי? - אמר להו רב נחמן בר
יצחק, תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על
המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק.
רש"י שם
חובת הדר - לפי שהיא משמרתו, וכתיב ביתך - ביאתך,
נכנס ויוצא בה, אבל הכא - בדיקת חמץ דרבנן, דאי משום בל יראה ובל ימצא - הא אמר
לקמן דסגי ליה בבטול בעלמא, אי מסיח דעתיה מיניה ומשוי ליה כעפרא, ואמר: כל חמירא
דבביתא הדין כו', ורבנן הוא דאצרוך בדיקה, והשתא, כי האי גוונא, מיבעיא לן טורח זה
על מי מוטל.
שלחן ערוך ורמ"א יורה דעה רפט:ב
וצריך לקבעה על ימין הנכנס. ואין
חילוק בין אם הוא אטר יד או לא. ואם קבעה משמאל, פסולה.
ש"ך שם ס"ק ה
ואין חילוק בין אם הוא אטר יד ורגל - ולא דמי
לתפילין דאטר מניח בימין של כל אדם וכמו שנתבאר בא"ח סי' כ"ז סעיף ו'
דשאני מזוזה דהוי לשמור כל בני הבית משא"כ בתפילין דהוה לדידיה לחודיה
כ"כ הב"י בשם המרדכי ונראה דה"ה אם א' לבדו דר בבית והוא אטר או
שכל בני הבית אטרים דלא דמי לתפילין שהם מצות שבגופו לכך אזלינן בתר ימין דידיה
משא"כ מזוזה דאינה אלא חובת הבית לכך אזלינן בתר ימין של כל האדם והיינו שלא
חילקו בש"ס ופוסקים בין בני הבית אטרים או לא וכן נראה דעת הרב שלעולם מניח
בימין וכן נוהגין:
ט"ז שם
ואף אם הוא איטר, מ"מ אחר רוב בני הבית
אזלינן.
שו"ת דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה
האלברשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג) יורה דעה קפח
ושם בש"ך כתב דלא דמי
לתפילין דאטר מניח בימין של כל אדם וכו', דשאני מזוזה דהוי לשמור כל בני הבית.
וכתב עוד שם דהוא הדין אם אחד לבדו דר בבית והוא איטר, או שכל בני הבית איטרים,
דכיון דהוי חובת הבית אזלינן בתר ימין של כל אדם עיי"ש. ולא הבנתי מ"ש
דהוי לשמור כל בני הבית, דהלא החיוב עליו והוא נקרא הדר, והם רק בגדר אכסנאים שלו,
ומה זה ענין לבני הבית שצריך לשמרן כשהחיוב מוטל עליו, וכשנעשה המזוזה כדינה הוי
ממילא שמירה לכל בני הבית. ומה זה שכתב הש"ך דאינה אלא חובת הבית, והלא מוטל
דייקא על הדר והוא הבעה"ב.
ערוך השלחן שם סעיף ה
איזהו מקומה במזוזת הפתח שמצד ימין הכניסה ואין
חילוק בין שהוא איטר יד או איטר רגל דהבית עשויה לכל הדר בה ולא לאיש פרטי ועוד
דכאן התורה לא תלתה בהאדם הפרטי כבתפילין דדרשינן ידך יד כהה ותלתה ביד האדם אבל
במזוזה כתיב ביתך וכי קא בעי אינש למיעל עוקר רגל ימין קודם כך דרשו חז"ל
במנחות (לד) וזהו לפי דרך כל האנשים דרגלו הפרטית לא נזכר בתורה (עיין ש"ך
ס"ק ה' שטרח בזה ולפי מה שכתבנו אתי שפיר ודו"ק) וצד ימין הוא לעיכובא
ואם קבע בצד שמאל פסול והוי כאילו לא עשה מזוזה כלל ונוטלה מהשמאל וקובעה בימין
ומברך.
חולין קלה:
מזוזה אף על גב דכתיב (דברים ו) ביתך - דידך אין
שותפות לא, כתב רחמנא (דברים י"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואלא ביתך
למאי אתא? לכדרבה, דאמר רבה: דרך ביאתך, מן הימין.
רשב"א שם
ביתך דרך ביאתך, וא"ת אמאי לא אמרינן ביתך
למעוטי שותפות דנכרי כדאמרי' בכל הני דלעיל, נראה לי משום מזוזה חובת הדר היא
ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה.
שלחן ערוך ורמ"א יורה דעה רפו:א
אלו המקומות שחייבים במזוזה: אחד שערי בתים
ושערי חצרות, מדינות ועיירות, רפת בקר ולולין ואוצרות יין ושמן ובית האשה ובית
השותפים, כולם חייבים. ודוקא
כשבית השותפים ישראלים, אבל בית של ישראל ועובד כוכבים פטור ממזוזה (מרדכי
ספ"ק דעבודת כוכבים).
ערוך השלחן רפו:מט
...וה"ה לשואל בית דינו כשוכר...
פטור ממזוזה כל ל' יום
מנחות מד.
אמר רב יהודה: טלית שאולה - כל שלשים יום פטורה
מן הציצית, מיכן ואילך חייבת. תניא נמי הכי: הדר בפונדקי בא"י, והשוכר בית
בחוץ לארץ - כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב; אבל השוכר בית
בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב דא"י.
רש"י שם
פונדק - שלנים בו עוברים ושבים.
והשוכר בית כו' - פטור שמא יחזור בו.
משום יישוב א"י - דלאחר שקבעה שוב אינו
נוטלה משם אפי' יוצא ממנו כדאמר בפ' השואל בב"מ (דף קב) הלכך בקושי יצא ממנה
מפני טורח מזוזה אחרת ואפי' יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה
ונמצאת א"י מיושבת.
תוספות שם
טלית שאולה כל ל' יום - אין לדקדק מכאן דסתם
שאלה ל' יום כמו הלואה בפ"ק דמכות (דף ג:) חדא דדילמא שאלה דטלית דוקא ועוד
הכא לא מיפטר אלא דעד ל' יום סברי אינשי דשאולה היא דאין דרך שאלה יותר דמדאורייתא
פטורה לעולם כדדרשינן (חולין דף קלה.) ראשית גז צאנך ולא של אחרים הכי נמי כסותך
ולא של אחרים אע"ג דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם (שם:) דביתך לא אתא לאפוקי
בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך (לעיל דף לד.) ופ"ק דיומא (דף יא:) נמי
איכא הכי וה"ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל"ש
מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא (דף ח.)
גבי נשתהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לרב יהודה להא דטלית
שאולה דמסתבר ליה לדמות טלית מדרבנן למזוזה דאורייתא וצ"ע אי מצינן למימר
דלענין לפטור עד ל' יום הוא דמייתי ומיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך
כתיבי והא דבעי בסוף השואל (ב"מ קא:) מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא
חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון
שאינו דר שם וכן פ"ק דמסכת ע"ז (דף כא. ושם) דפריך בית נמי מפקע ליה
ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא
מיחייב והא דאמרינן ריש ר"א דמילה (שבת קלא:) לא לכל אמר ר"א מכשירי
מצוה דוחין את השבת דמודה ר"א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל
ובידו להפקירן ה"מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה אלא הטעם השוה בכל לכ"ע
ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב.
עבודה זרה כא.
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר
שדות... מאי אין צריך לומר שדות?
אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים
נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה! אמר רב משרשיא: מזוזה
חובת הדר הוא.
תוספות שם
הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא - פירוש
וא"כ אין לגזור בהו שכירות אטו מכירה דמכירה לא מפקע לה ממזוזה אבל בשדות
במכירה מפקע להו ממעשר ויש מפרשים דאתיא אפי' למ"ד אין קנין לעובד כוכבים
בא"י להפקיע מיד מעשר בסוף השולח (גיטין דף מז. ושם ד"ה אמר) דמ"מ
חשובה הפקעה מה שהיא עתה ביד עובד כוכבים והוא זורעה שאינו מפריש ממנה מעשר נמצא
שאין מקיימין בזה השדה מצוה התלויה בה אבל בית אין כאן הפקעה מפני שאין הבית עצמו
חייב כיון שאין ישראל דר בתוכו ולא נהירא דא"כ מאי קאמר בסמוך לרבי יוסי שדה
דאית ביה תרתי גזרו רבנן שכירות אטו מכירה הלא בשכירות גופא איכא תרתי דבשכירות
גופיה איכא הפקעה ממעשר שלא יעשר העובד כוכבים מאותה תבואה ועוד קשיא דלשון הפקעה
משמע שמפקיע החיוב לגמרי מן הקרקע וכאן אין הפקעה גמורה כיון דאין קנין שהרי גם
עתה שהוא ביד העובד כוכבים אם יזרע בה ישראל תתחייב לעשר לכך נראה לפרש דאתיא
כמ"ד יש קנין וכשמוכרה לעובד כוכבים הוא מפקיעה ממש ממעשר שאפילו יזרע ישראל
לא יתחייב במעשר אבל בית ודאי אינו מפקיע מן המזוזה דאפי' לא ימכרנו לעובד כוכבים
אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה מן התורה ואפילו אם שכרה ישראל אחר ודר
בתוכה דהכי קיימא לן דהא אמרינן פרק התכלת (מנחות דף מד. ושם ד"ה טלית) השוכר
בית בחו"ל כל ל' יום פטורה מן המזוזה מכאן ואילך חייבת בא"י חייבת מיד
מכל מקום אין חיוב זה מן התורה דמדאורייתא פטורה לעולם כדכתיב ביתך ולא של אחרים
ואף על גב דדרשינן ביתך ביאתך להניחה בימין דרך ביאה מ"מ תרי ביתך כתיבי אבל
רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום מפני שהיא נראית כשלו מידי דהוה אטלית שאולה דכל ל'
יום פטורה מן הציצית וה"ה לעולם מן התורה משום דכתיב כסותך ולא של אחרים
ורבנן הוא דגזרו לאחר ל' יום מפני שנראית כשלו.
נחלת צבי יורה דעה רפו:כב
השוכר ביות בחוץ לארץ כו' פטור ממזוזה ל' יום.
משמע דאף אם שכר הבית על שנה תמימה אינו קובע המזוזה עד לאחר ל' וכן משמע ל'
הברייתא כל שלשים יום פטור וכ' אולם בסדור תפלה של הגאון מליסא העתיק השוכר בית עד
שלשים יום פטור משמע דאם שכר על יותר מל' חייב מיד וצריך עיון מנין לו זה מאחר
דקי"ל דשוכר אינו חייב אלא מדרבנן אחר ל' משום דמחזי כשלו וא"כ בתוך ל'
דלא מחזי כשלו מה חילוק יש אם ידור בו גם לאחר ל' ונראה דנמשך אחר דברי הש"ך
ס"ק כ"ח שכתב הטעם דעד ל' יום פטור משום דאינו דירה ע"ש ור"ל
דהוי דירת עראי וטעם זה איתא בתוס' במנחות מד...ונראה מדבריהם דס"ל עיקר
כסברא זו וכ"כ בתוס' עבודת כוכבים דף כ"א והרא"ש בהלכות קטנות
ממילא הא דתוך ל' פטור דאוקמא אדינא ע"ש. לפ"ז נראה ברור דאף אם רוצה
לדור כמה שנים אינו חייב לקבוע עד לאחר ל' אולם אם רוצה לקבוע בתוך ל' ולברך כתבתי
בפתחי תשובה ס"ק י"ד בשם אשל אברהם דרשאי כמו בטלית שאולה ע"ש
ולע"ד צ"ע אם ראוי לעשות כן אולי יותר עדיף להמתין על שעת החיוב...
ערוך השלחן יורה דעה רפו:מט
... ונראה ברור דבזה שנתבאר דל' יום פטור זהו
כששכר לפחות מל' יום או שכר סתם אבל שכרו לל' יום חייב מיד דשכירות ליומא ממכר הוא
לכמה דברים אלא דפחות מל' מקרי עראי אבל כששכרו לל' יום ויותר פשיטא דמיד חייב. (וכן נראה מש"ך ס"ק כ"ח וכ"כ
הח"ד בדה"ח וראיתי מי שהשיג על זה מתירוץ השני של תוס' מנחות שם דזהו
מדרבנן ע"ש תמיהני דמה בכך דעכ"פ חייב מיד מדרבנן וכן המנהג פשוט ואין
לשנות ופשוט הוא דהל' יום צריך להיות רצופין ודלא כיש שמסתפק בזה.)