יסודות בע' חמץ שאינו ראוי לאכילה -מקורות

א. דין חמץ נוקשה

חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף מב עמוד א

וזומן של צבעים. פירשו (בקמדא) [בגמרא] מיא דחיורי, ופירש"י ז"ל מי סובין שצובעין עור אדום. ועמילן של טבחים. פירשו בגמרא פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על הקדרה ששואבת הזוהמא. וקולן של סופרים. פירשו בגמרא פרורא דאושכפי, ופרש"י ז"ל גלוד בלע"ז שעושין הרצענין, ודרכן לתת בו קמח של שיפון, וסופרים מדביקין בו ניירותיהן ומשום הכי קרו ליה קולן של סופרים. רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים. פירשו בגמרא טיפולי נשים שעושות להשיר השער והוא עשוי בסולת. ואלו האחרונים נקראים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה והוא בעיניה, ותרי גווני חמץ איירי במתני' חמץ גמור על ידי תערובת וחמץ נוקשה בעיניה.

שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן לא ד"ה במג"א ס"ק

במג"א ס"ק א', וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים, או עיסה שהכסיפו פניה, שלא נעשה חמץ גמור. ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ הסמ"ג. וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה, דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב. וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכילה קצת, דהא כ' הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, וכ"כ הטור.

שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן צח ד"ה ולכן יש

והנה נוקשה מפרש ברש"י דף מ"ג ד"ה שיאור שכולל ב' ענינים תכשיטי נשים דהוא חמץ גמור רק שאינו ראוי לאכילה ושיאור שלא נתחמץ כל צורכו (ופשוט שמש"כ רש"י גם בשיאור דאינו ראוי ראוי /המלה: ראוי כפולה/ לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר אין כוונתו שממש אין ראוי לאכילה דא"א לומר כן דהא אנו רואים שראוי לאכילה אלא כוונתו שהחמוץ לא הועיל כלום לאכילה ואינו ראוי לאכילה כשרוצים לאכול חמץ דזה שאוכלין אותו הוא כמו שאוכלין מצה דאין בו טעם החמץ שרוצים באכילת חמץ). וצריך לומר דאף שהם שני ענינים מ"מ הם בגדר אחד דאיסור החמץ שחייב כרת שהוא מצד טעם החימוץ שהוא שייך רק כדרך שבנ"א =שבני אדם= עושים לאכול חמץ שיהיה בטעם חמץ הגמור וממילא אף שיש בו חמוץ הגמור אבל אם עכ"פ אינו ראוי לאכילה מאיזה סבה אינו שייך איסור זה שהוא בשביל הטעם דאיזה מעלה שייך להיות בשביל הטעם כשלא מהני לאכילה אבל איסור דכל מחמצת דהוא ללאו גם על נוקשה אף שאין בו טעם החמוץ הצריך לאכילה דחמץ א"כ צריך לומר דכיון דיש בו ענין החמוץ אסרה תורה בלאו אף שאינו אוכלו מצד החמוץ שהוא האיסור לכן גם כשאינו ראוי לאכילה דאדם ישנו בכלל איסור זה כיון דעכ"פ אוכלו.

ב. חמץ שאינו ראוי לאכילה

עבודה זרה סז:

אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח - אסור, דברי ר"מ; ר"ש אומר: לשבח - אסור, ולפגם - מותר.

מ"ט דר"מ? גמר מגיעולי עובדי כוכבים, גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא, ה"נ לא שנא. ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ור"ש מאי טעמא? דתניא: +דברים יד+ לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך - כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור"מ? ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ור"ש? סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא, עפרא בעלמא הוא.

רש"י שם

שאינה ראויה לגר - שהסריחה אלמא מדאפגים בטל איסורה.

בכורות כג:

בר פדא אמר: טומאה חמורה - עד לגר, וטומאה קלה - עד לכלב, ורבי יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב. מ"ט דבר פדא? דכתיב: +דברים י"ד+ לא תאכלו כל נבלה לגר וגו', הראויה לגר - קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר - אינה קרויה נבילה; ואידך - למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא: ואידך - הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי, עפרא בעלמא הוא.

פסחים מה.-מה:

משנה. בצק שבסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד - חייב לבער, ואם לא[ו] - בטל במיעוטו. וכן לענין הטומאה, אם מקפיד עליו - חוצץ, ואם רוצה בקיומו - הרי הוא כעריבה.

גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא במקום שאין עשויין לחזק, אבל במקום שעשויין לחזק - אינו חייב לבער. מכלל דפחות מכזית, אפילו במקום שאין עשוי לחזק - אינו חייב לבער. איכא דמתני לה אסיפא: ואם לאו בטל במיעוטו. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאין עשוי לחזק - חייב לבער. מכלל דכזית, אפילו במקום העשוי לחזק - חייב לבער. תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא. תניא כלישנא קמא: בצק שבסידקי עריבה, במקום העשוי לחזק - אינו חוצץ, ואינו עובר. ובמקום שאין עשוי לחזק - חוצץ ועובר. במה דברים אמורים - בכזית, אבל בפחות מכזית, אפילו במקום שאין עשוי לחזק - אינו חוצץ ואינו עובר. ותניא כלישנא בתרא: בצק שבסידקי עריבה, במקום העשוי לחזק – אינו חוצץ ואינו עובר. במקום שאין עשוי לחזק - חוצץ ועובר. במה דברים אמורים - בפחות מכזית, אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחזק - חוצץ ועובר. קשיין אהדדי! - אמר רב הונא: סמי קילתא מקמי חמירתא. רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי היא. דתניא: הפת שעיפשה - חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים - במקויימת לאכילה, אבל כופת שאור שייחדה לישיבה - בטלה. מדאמר רבי שמעון בן אלעזר בטלה - מכלל דתנא קמא סבר לא בטלה, אלמא קסבר: כל כזית, אף על גב דמבטל - לא בטיל. אמר ליה אביי: תרצת בכזית, פחות מכזית מי תרצת? - אלא: הא והא רבי שמעון בן אלעזר היא, ולא קשיא; הא - במקום לישה, הא - שלא במקום לישה. אמר רב אשי: לא תימא שלא במקום לישה אגבה דאגנא, אלא אשיפתא דאגנא. - פשיטא! - מהו דתימא: זמנא דאטיף ומטי להתם, קא משמע לן. אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. - איני? והאמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה בטיט - בטלה. טח - אין, לא טח - לא! - מאן דמתני הא לא מתני הא. איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה בטיט - בטלה וכו'...

תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה - מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת עם הטמאה בפסח. משום רבי נתן אמרו: אינה מטמאה. כמאן אזלא הא דתנן, כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם - טמא עד שיפסל מלאכול לכלב. כמאן - דלא כרבי נתן. תנו רבנן: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים - חייב לבער, קודם שלשה ימים - אינו חייב לבער. אמר רבי נתן: במה דברים אמורים - שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות - אפילו תוך שלשה אין חייב לבער. אמר רבא: הלכה כרבי נתן, אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת.

תוספות שם

כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה - אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה כמו לענין טומאה דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) דבטלה אע"פ שראוי לאכילה כדאמרינן התם בית שסיככו בזרעים טהרו וטומאתו לאו דאורייתא דאי דאורייתא א"כ מצינו אוכלים דמטמאי טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש משמע דמיירי בראוי לאכילה ונראה לר"י דכי היכי דפליגי לענין טומאה בפרק במה בהמה (שבת דף נב:) דרבנן סברי דכל הכלים עולין מטומאתם בשינוי מעשה ורבי יהודה סבר דלא אמרינן שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל הכי נמי פליגי גבי חמץ.

רא"ש מסכת פסחים פרק ג

ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינה צריכה שריפה ותנן נמי כל המיוחד לאכול לאדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הא אם נפסל מלאכול לכלב נפיק מתורת אוכל והוה עפרא בעלמא והא דתניא לעיל הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות ההיא איירי בראויה לכלב:

ג. שלא כדרך אכילה / הנאה

פסחים דף כד:-כה.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן. למעוטי מאי? - אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם אכל חלב חי, שפטור. איכא דאמרי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי? - אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שהוא פטור. וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור. איתמר נמי, אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו - פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ואילו מתותים תאנים ורמונים - לא. מאי טעמא - לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן? אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו - שפיר. אלא הכא - משום דזיעה בעלמא הוא. אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן. מאי טעמא - משום דלא כתיב בהו אכילה. מיתיבי, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור - נאמר כאן +דברים יד+ כי עם קדוש אתה ונאמר להלן +שמות כב+ ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור - אף כאן אסור. ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? אמרת קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה - אסורה בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עבירה - אינו דין שיהא אסור בהנאה? מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, - תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר! - חמץ בפסח יוכיח, שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה. - מה לחמץ בפסח - שכן ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שאינו ענוש כרת! - כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת - ואסור בהנאה. ואם איתא, ניפרוך: מה לכלאי הכרם - שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן. ואביי תאמר במאי? תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו - אטו בבשר בחלב אכילה כתיבה ביה? - ואידך דקא מותיב לה סבר: להכי קא גמר מנבילה, מה נבילה דרך הנאתה - אף בשר בחלב דרך הנאתו. - ואביי: להכי לא כתב אכילה בגופו - לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. - וליפרוך מה לכלאי הכרם - שכן לא היתה לו שעת הכושר! - אמר רבי אדא בר אהבה: זאת אומרת: כלאי הכרם עיקרן נאסרין, הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה. מתיב רב שמעיה: המעביר עציץ נקוב בכרם, אם הוסיף מאתים - אסור. הוסיף - אין, לא הוסיף - לא! - אמר רבא: תרי קראי כתיבי, כתיב +דברים כב+ הזרע וכתיב המלאה הא כיצד? זרוע מעיקרו - בהשרשה, זרוע ובא, הוסיף - אין, לא הוסיף - לא.