ברכות עובר לעשייתן – מקורות
פסחים ז.-ז:
אמר רב יהודה: הבודק צריך
שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: (אומר) לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא:
על ביעור חמץ...
דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן
לברוכי, מנלן? - דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי
משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא (שמואל ב, יח)
וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר: מהכא, (בראשית לג) והוא עבר
לפניהם. ואי בעית אימא: מהכא, (מיכה ב) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. בי רב אמרי:
חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה - דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא? וכי
תימא: משום דילמא מיקלקלא תקיעה. אי הכי - אפילו שחיטה ומילה נמי! - אלא אמר רב
חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר
קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.
רי"ף פסחים ג:-ד.
ומיבעי ליה לאינש לברוכי ברישא
והדר בדיק דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב
חסדא חוץ מן הטבילה בלבד מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי
תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו הוא אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו
וצונו על הטבילה ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר
כך טובלין דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלתה ומחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי זב
שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז צריכין טבילה טעמא דראה קרי ופלטה ש"ז הא לא
ראה קרי ולא פלטה ש"ז קורין ומתפללין ואין צריכין טבילה:
רמב"ם הל' ברכות יא:ג,ז
ג. וכן כל המצות שהן מדברי
סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר
חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר
קדשנו במצותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה, שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה, נמצא
ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר
של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים.
ז. אין לך מצוה שמברכין אחר
עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא
נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי
מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
רש"י פסחים ז:
דאכתי גברא לא חזי - כגון טבילת בעלי קרי,
דקיימא לן בברכות (כ, ב) שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין
לדברי תורה, ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף.
תוס' שם
על הטבילה - אומר ר"ח בשם הגאון דוקא
בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא אבל שאר חייבי
טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך כדאמרינן בפ' מי שמתו (ד' כב.) נהוג עלמא
כתלתא סבי כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה אעפ"כ
אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי
לברך לא חילקו וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך
קודם מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה ד' ד:)
האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא
חזי דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר
שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה.
רא"ש פסחים א:י
ומיבעי ליה לאיניש לברוכי ברישא והדר בדיק. דאמר
רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. אמר רב חסדא חוץ מן
הטבילה. מ"ט דאכתי גברא לא חזי. ת"ר טבל ועלה בעלייתו אומר בא"י
אמ"ה אקב"ו על הטבילה ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד קאמר דלא מצי
למימר קודם טבילה אקב"ו אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלים דהא
קי"ל נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ותנן נמי (ברכות כו א) גבי
זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה טעמא דראה קרי ופלטה שכבת זרע
צריכין טבילה הא לא ראה קרי ולא פלטה ש"ז קורא ומתפלל ואין צריכין טבילה.
ור"י מפרש דאין למחות בנשים שמברכות אחר טבילה ולא קודם כיון דאיכא גר דלא
מצי לברך עד לאחר הטבילה לא פלוג. והאי טעמא נמי שייך בנטילת ידים שנהגו לברך אחר
הנטילה לפי שבבקר כשידיו מלוכלכות לא מצי לברוכי עד אחר הנטילה לכך נהגו לעשות כן
אף בנטילה דסעודה. ועוד יש טעם אחר בנטילה כיון דמברך קודם ניגוב גם זו מצות נטילה
כדאמרינן בסוטה (דף ד ב) כל האוכל פת בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא:
רמב"ן פסחים ז:
והא דאמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר
לעשייתן כלל גדול הוא ולא אמר בו חוץ, ובירוש' במס' ברכות אמרו חוץ מקדושין
בבעילה, ונ"ל הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו
לעשותה ובאותה שעה הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא
הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה, זהו טעם הירושלמי,
ומדלא אמרו בגמ' דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דמערבא בהא, וכ"ש
דלכולהו שמעינן מינה דבקדושי כסף ושטר עובר לעשייתן הם מברכין ברכת אירוסין, וכן
כתב רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הרב ר' משה ז"ל (פ"ג מהל' אישות
הכ"ג עיי"ש ובהשגות).
והוי יודע שלא כלל שמואל כאן אלא כל המצות כולן,
אבל שאר ברכות ברכת הנהנין ודאי קודם שיהנה מהן, שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא
ברכה כדאיתא בברכות (ל"ה א'), ואם ברכת השבח הם כגון אותם שבפרק הרואה ודאי
לאו עובר לעשייתן מברכין אותן אלא לאחר מכאן, שאין ראוי לומר כשיתקרב לראות הים
הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה אלא רואה ומברך וכן בכולן, ולפיכך נהגו לסדר סדר
ברכות של שחרית בבית הכנסת, שאע"פ שישמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר,
דכיון דלאחר כן מברך לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה. ומיהו בירושלמי אמרו במס'
ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקלריא אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך
כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא, נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור של ראיה
ושמיעה, ועוד נ"ל שסדר ברכות הללו של שחרית ברכות שבח הן על נוהג העולם ואפי'
לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן, וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא, וכן המנהג בברכת
נשואין שאין מברכין אלא אחר שתכנס לחופה שאין אלו אלא ברכות תפלה ושבח, תדע שהרי
כל שבעה מברכין אותן, וכן נראה מהלכות גדולות, והרב ר' משה ז"ל (ש)אמר קודם
הנשואין וכן דעתי נוטה, שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה
אסורה היא לבעלה כנדה, ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייה.
וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה
קבעוה בעל וקבעוה לאחר מכאן ונ"ל שהוא בכלל מה שאמרו חוץ מן הטבילה דהאי נמי
זימנין דגברא לא חזי, ורש"י ז"ל פי' בטבילה דכיון דאיכא טבילה דגברא לא
חזי כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע וכן גר תקינו בכולן שיברך לאחר טבילה, וכן
נראה שהרי בכולן מברך על פני שהוא לאחר עשייתן. ודעת רבינו והגאונים ז"ל שלא
אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה אבל לא באחרות, וא"ת א"כ יברך
לטבול, י"ל לא רצו להתקין להם שתי מטבעות שלא יראה כחלוקה וכעין מה שפירשנו
למעלה. ולפי דבריהם כיון דבטלוה השתא לטבילותא לא משכחת ברכה בסוף אלא בטבילת גר
בלבד כמ"ש רבינו ז"ל.
ריטב"א שם
כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. פירשו
דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמועינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה
אלא א"כ שוהה בדבר מצוה שיכול לשהות אפי' הרבה ואפי' שיחה שהיא מצורכי המצוה
אינה הפסק כדאמרינן התם (ברכות מ' א') טול ברוך וכו', אבל אם שח בינתים דברים
בטילים ושהה שלא לצורך כתב הרא"ה ז"ל שאם שהה בין ברכה למצוה בחנם כדי
לגמור כל הברכה חוזר לראש, ומיהו ביחיד שהוא מוציא את הרבים בברכת הנהנין כיון
שנהנה אחד מהם וסילק הברכה רשאין השאר לשיח, ולענין ברכה שהיא אחר עשיית המצוה
צריך שיברך בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב, וכן אמר הרא"ה
ז"ל בשם הירושלמי (עי' לק' ד"ה והא), ומיהו משעה שראוי לכך, דטבל ועלה
אינו ראוי עד שילבש, וכן נוטל ידיו אינו ראוי עד שינגבם, ע"כ להריטב"א
ז"ל.
והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור
לשיח עד שיגמור בדיקתו, ואין לזה סמך של כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה
אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין, גם זה לו
ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל, וכתב הר"י קרהקושא ואם יש לו כמה
בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה (חולין פ"ו ב') שאינו
מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות ע"כ, וכתב עוד הרי"ט ז"ל וכבר
כתבנו בפרק כיסוי הדם (חולין שם) שאם בירך אדם על המצוה והתחיל בה כשם שיכול לשהות
ולחזור למצוה [כך] כשאחד בירך על המצוה ובא חבירו אחר שזה התחיל בה לגומרה אינו
צריך לברך, וכל זמן שאינו נמלך (כך) אם בא אחר לסייעו וא"ל לגמור אותה מצוה
הרי זה גומר ואינו צריך לברך בין בבדיקה בין בשחיטה וכיוצא בה, וגבי תפילין הוצרכו
לומר שאם שח בין תפלה לתפלה שהיא עבירה בידו וחוזר ומברך משום שרצון הכתוב שיהיו
שניהם כעין מצוה אחת כמו שאמרנו (מנחות ל"ו א' ולעיל ד"ה והלכתא) כל זמן
שיהיו בין עיניך יהיו שתים, שכך ראוי לעשות כל זמן שדעתו להניחן שניהם, מה שאין כן
בשאין לו אלא אחד או שיש לו מיחוש או מניעה אחרת שאינן מעכבות זו את זו ואפי'
לכתחילה מניח האחד לבד, כמו שמפורש בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ב) בההוא
דחייש רישיה בסיתוא ולא מ(ו)נח אלא בדרעא. (א"ה, עי' עוד במש"כ רבינו
בר"ה ל"ד א'.)
והא דקאמר הכא כל המצות כולן, לא כדי למעט ברכת
הנהנין דההיא (פרשי') [פשיטא] דאסור ליהנות עד שיברך, ולא בא למעט אלא קצת ברכות
השבח כגון הרואה את הים הגדול ועל הזיקים ועל הזוועות דוודאי לא סגיא שיברך אלא
לאחר ראייה או שמיעה, ובאלו אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) שמברך תוך
כדי דיבור.
ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות כתב
הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות (ז' ב') בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין
מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה (מנחות מ"ב ב') וזו אינה נגמרת אלא
בחופה, ואפי' (קדושין) [קידש] וכנס כאחד (דמשמ' אין הקידושין גומרין בלא חופה)
והיה להם לתקן ברכה (ש)על שניהם, מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו, והרב
החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון [שניהם] ודילמא הדר ביה חד
מינייהו, ואין טעם זה נכון, ובירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ג) אמר כל
המצות כולן מברך וכו' חוץ מן התקיעה ויש אומרים אף חוץ מן הקידושין בבעילה אלמא
בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם, ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא
נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה [זו] בשום מקום ומנהגן של ישראל תורה היא, ובתוספות
כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי, ומה שאמרנו
בפרק התכלת (מנחות שם) כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו' נראה דלא קשיא עליה
דרבינו ז"ל שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה
כלום בעיקר המצוה, אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל
העולם ולמה לא יברך עליה, אלא שהמנהג מכריע, ואמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה)
כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו, ע"כ
להרי"ט ז"ל במסכת כתובות, והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין
שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב (פ"ג מה' אישות
הכ"ג) שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין, וכבר נדחו דבריו בתוספות ובחידושין כי
אינה אלא ברכת השבח לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין.
וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו
חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא
עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת
הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף.
חידושי תלמיד הרשב"א פסחים ז:
וכתבו
הגאונים ז"ל דאין לשוח מתחילת הביעור עד שיבטל, ואם שח יש מהן אומר שצריך
לחזור ולברך. וי"א דודאי אם שח אחר שבירך וקודם שיחתחיל בבדיקה, חוזר ומברך,
דכל שיש הפסק בין הברכה להתחלת המצוה צריך לברך, כדאמרינן (ברכות מ.) בטול ברוך טול
ברוך אינו צריך לברך, דמשמע הא בשאר דברים שאינם צורך הענין צריך לברך, אבל כל
שהתחיל בבדיקה אע"פ ששח בין הבדיקה והבטול, אין צריך לחזור ולברך. וגמרינן הא
מילתא ממה שכתב הרב הגאון ז"ל
(רי"ף ראש השנה לד.) בשח בין התקיעות שאינו צריך לברך, דלא דמי לתפילין דהתם
תרי מצוי נינהו, אבל בתקיעות חדא מצוה, ואף כאן הבדיקה והביטול חדא מצוה נינהו,
שלא יצא ידי חובתו בבדיקה בלא ביטול...
...ותנן נמי (ברכות כו.) זב שראה קרי צריך טבילה
לדברי תורה ואע"ג דהא מתניתא כמ"ד בעל קרי אסור בדברי תורה ואין הלכה כן
מ"מ שמעינן מינה דחייבי טבילות בעלמא מתפללין הן ומברכין ואין צריכים טבילה
קודם הברכה, ומ"מ דעת ר' תם ז"ל דכל חייבי טבילות טובלין ואח"כ
מברכין ומשום דכיון דבטבילת גר לא איפשר בלאו הכי, תקנו כן בכל הטבילות, וזהו
שבנטילת ידים אנו נוטלין ידינו ואח"כ מברכין משום דאיכא נטילת ידים שאחר
יציאת בית הכסא, דלא מברך עד אחר נטילה.
ירושלמי ברכות ט:ג
אימתי מברך עליהן? רבי יוחנן אמר: עובר לעשייתן.
רב הונא אמר: בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כשמואל, דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם
שמואל: כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה. ויש אומרים קידושין
בבעילה. אמר רבי יונה: אית לך חוריי תפילין של יד עד שלא יחלוץ, ושל ראש עד שלא
ייבה. לא ייבה מן דייבה הא ייבה. שחיטה אימתי הוא מברך עליה? רבי יוחנן אמר: עובר
לשחוט. יוסי בן נהוראי אומר: משישחוט. למה? שמא תתנבל שחיטתה. מעתה משיבדוק
הסימנין! חזקת בני מעיים כשרים.
ריטב"א כתובות ז:
ונהגו ברוב המקומות לומר ברכה זו אחר הקידושין,
ואיכא דקשיא ליה דהא קיי"ל דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, והרמב"ם
ז"ל הפריז על המדה ואמר (פ"ג מהל' אישות הכ"ג) שאם קדש ולא בירך לא
יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה, ולאו מילתא היא, דהתם הוא
בברכת המצות שצריך להקדים ברכה למעשה וזו אינה ברכת המצות כלל כדפרי' לעיל, ואילו
היתה ברכת המצות היה לנו לומר אקב"ו על הקידושין ולא היה לנו לומר וצונו על
העריות, שהיכן מצינו ברכה על האיסור אטו מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו
את השחוט, ועוד מה ענין חופה לכאן שאין אנו עושין בכאן מצות חופה, ועוד אם ברכת
המצות היא היאך אין הארוס מברך אותה לא מצינו בשום מקום שזה עושה מצוה וזה מברך
בשבילו, אלא ע"כ ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקב"ה יותר
משאר האומות בענין פריה ורביה, ולפיכך אנו מסדרין עליה שצונו על העריות שאין
קידושין תופסין בהם ואפי' הארוסות שהקידושין תופסין בהן אסר לנו עד שתכנס לחופה,
ומפני שהברכה היא כעין קדושה כדכתיבנא לעיל לפיכך נהגו כל ישראל לאומרה על הכוס
ואע"פ שאין זה מעכב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, מעתה ראויה היא לאומרה
אחר הקידושין שכן כל ברכה של קדושה מברכין אותה אחר שחלה הקדושה, וכן הדין נותן,
אלא שבקצת מקומות נהגו לברך אותה קודם הקידושין, ויש לתת טעם לדבריהם כי אע"פ
שאינה ברכת המצות כיון שעומדת במקום ברכת המצות מקדימין אותה להקדים ברכה למעשה,
ואין מבטלין מנהג בדבר זה.
ומ"מ יש לשאול טעם למה אין מברכין ברכת
המצות על הקידושין, והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבר, שאין מברכין על מצוה שאין
עשייתה גמר מלאכתה (מנחות מ"ב ב') וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפילו קידש
בשעת החופה אין בדין שיהיו מתקינין ברכה לזו ולא לזו דליחזו מילי דרבנן כחוכא
וטלולא, והרב החסיד ז"ל היה נותן טעם לדבר כי לפי שהקידושין תלוין ברצון
שניהם ודילמא הדר ביה חד מינייהו לא תקנו בו ברכת המצות, ומפני זה נהגו ג"כ
ברוב המקומות שלא לברך ברכת האירוסין אלא לאחר הקידושין, ואין טעם זה נכון.
ובירושלמי משמע שצריך לברך על הקדושין ברכת
המצות קודם הקדושין דאמרינן התם בפרק הרואה (ה"ג) כל המצות כולן מברך עליהן
בשעת עשייתן חוץ מן התקיעה וי"א אף חוץ מקדושין בבעילה, אלמא קידושין דכסף או
שטר היו מברכין ברכת המצות קודם הקידושין, ולפי מה שפשט המנהג בישראל נראה שקבלו
שאין זה שיטת התלמוד בבלי שלנו, ולא הזכיר שום גאון ברכה זו בשום מקום ומנהגן של
ישראל תורה, ובתוספות כתבו בשם רבינו יחיאל ז"ל מפאריש שהיה מנהיג לברך על פי
הירושלמי מכיון דלא חזינן בגמ' דילן להדיא דפליג בהא, כי הרבה ברכות אנו מברכין
שאין בתלמוד שכבר נתן לנו כלל לברך על המצות, והמנהג מנהג טעות היה לפי שסבורין
דקידושי אשה רשות דכי יקח איש אשה רשות, ואינו כן אלא מצוה היא כמו שיש מצוה בפריה
ורביה, ומה שאמרו בפרק התכלת (שם) שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה,
נראה ודאי דלא קשיא עליה דרבינו ז"ל, דאינו אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית
שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחג, אבל הקידושין
עצמן עושין מעשה גמור להתירה לו ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ומצוה באפי נפשה
היא ולמה לא יברך עליה, אלא שמנהג מכריע ואמרינן בירושלמי (יבמות פ"ז
ה"ג) כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כותייהו.
]מאירי פסחים ז: בפסקה "כל המצות מברך",
"והשלישית","ומכל מקום", "ונשוב"[
]ר"ן על הרי"ף ד. ד"ה כל, גרסינן, והאי, ומיהו, ולענין,
חוץ, אבל[