טעמי המצוות בקרבן פסח ואיסור חמץ

קרבן פסח

שמות פרק יב

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה: שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה': וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רשב"ם

כל ענייני אכילה הללו דרך חיפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת:

אבן עזרא

על מרורים יאכלהו - אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם (שמות א, יד):

רשב"ם

המשקוף - מפתן העליון הנראה לעין כל בכניסת הבית, כמו וישקף אבימלך. והמפרש לשון שקיפת וחבטת הדלת עליו צריך למצוא לו חבר בלשון תורה ונביאים בלשון העברי:

חזקוני

ויקחו להם איש שה – ע"י שמזל טלה היה יראתם, ובגללו היו עובדים לצאן, אתם תקחו יראתם בידכם ולא תהיה בהם יכולת לעכב אתכם וילקו בחדש שמזלו טלה ולא יועיל להם.

שה לבית – למצוא יראתם בכל בית ובית

שה תמים – שלא יוכל היהודי לקחת בעל מום להשמט מן המצרי ולומר אין זה ראוי לכם ואין להקפיד עליו שהרי הוא בעל מום ונקבה וזקן, לכך נאמר תמים זכר בן שנה, שמיקרין אותו לעבודתם, אע"פ כן אין לירא מהם...

עד ארבעה עשר יום – כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבשת ובזוי בבתי היהודים וישמעוה צועקת ואין מושיע לה...

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל – שלא יוכל שום יהודי להטיל על חבירו הדבר לומר לא עשיתי אני זאת אלא אחר עשה הדבר כי כולם יהיו שותפין בדבר.

בין הערבים – בשעת אסיפת העם כשהפועלים באים ממלאכתן.

על המשקוף – לשון וישקף, הוא עבר הפתח הנשקף למעלה. וכל זאת שמא לא יוכלו כולם לבא בשעת שחיטה עכשו יראו כולם את דם יראתם נתון שם לבזיון...

ואכלו את הבשר בלילה – בשעת שכל בני אדם מצויין בבתיהם.

צלי אש – שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם.

על מרורים – עם מרורים יאכלוהו. וכל זה דרך בזיון שיאכלוהו עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק.

אל תאכלו ממנו נא - אם מצרי יבא בבתיכם בעת צלייתו אל תסלקוהו מן האש לומר צלוי יפה ועדיין הוא נא וכל כך תאמרו מתוך יראה לכך נאמר כך שלא תיראו מהם.

ראשו על כרעיו ועל קרבו – ... כלומר אפילו בשעת צלייה כולו שלם שיהא ניכר שהוא יראתם.

באש תשרופו – כל זה דרך בזיון

וככה תאכלו אותו וגו' – כלומר דרך חול ובזיון אבל לא כשאר קדשים שאוכלין אותן דרך כבוד.

ספר החינוך מצוה טו – שלא להוציא מבשר הפסח חוצה

כדרך מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם לפי שהוא חדוש אצלם.

ספר החינוך מצוה טז – שלא לשבור עצם בפסח

שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.

אכילת מצה ואיסור חמץ

שמות יב

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת  עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) יב:טו

שבעת ימים טעם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב כי לא חמץ. ואלו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב רב. וככה כתוב על הפסח: שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (דבר' טז, ג). והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל... מצות - חיוב על דרך הפשט. והעד, למען תזכור את יום צאתך (שם). ובעבור זה כתוב, כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב כ), חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ.

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה ט

ושמרתם את המצות: ר' יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד:

פסחים קטו:

לחם עני (דברים טז:ג) - לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני - הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי - הוא מסיק ואשתו אופה.

ספר החינוך מצוה קיז (שלא להקריב שאור)

ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה, מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'...

ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת יי כל גבה לב.

דרשות ר' יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א) לשבת הגדול ופ' צו

ויש שואלים למה החמירה תורה לבער איסור חמץ יותר משאר איסורין כחלב ודם שיש בהם כרת. ויש מפרשים כי חלב ודם לא היה להם שעת הכשר והם אסורים באכילה ובדילי אינשי מיניה, אבל חמץ דכל השנה לא בדילי מיניה יבא לאכול ולכן צריך ביעור. ואם כן למה לא הצריכה תורה לנזיר כשאסר לו היין שיבערהו מרשותו שכבר היה לו שעת הכושר, אבל האמת שזהו מסודות התורה שענין חמץ ואיסורו הוא חמור מאד, ואכילת המצה מצותה גדולה על דרך הקבלה, כי החמץ רמז למדת הדין הקשה שהצילנו הקב"ה ממצרים ממות ועשה בהם שפטים על ידה, דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. וכתיב ימינך ה' וגו'. ידו אחת משקעתן וכתיב עורי עורי, כי חמץ מורה חיזוק, ולכן נקרא היין כאשר יקדיח חומץ יין ונגזר מן מעול וחומץ כי יתחמץ לבבי ענין כעס, ולכן קרבן המנחה שהוא לרצון צוה שלא יביאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לא חמץ ולא דבש שהוא מתוק ביותר, אלא מהמזוגים, כמו הבריאה, ה' אלקים שתף מדת הדין במדת רחמים ובראו, ולכן בעצרת המזוג חמץ ומצה, אבל בפסח כלו רחמים, ולכן באה המצ' בדין הקרבן ונאסר החמץ. וצונו להרחיקו כענין עבודה זרה והאוכלו מקצץ בנטיעות, ולכן איסורו במשהוא ולא בטיל כעין עבודה זרה ממש, ולכן סמכו התורה לעבודה זרה דכתיב אלקי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור. וכמו שצוה בעבודה זרה ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. שקץ תשקצנו. וכן בחמץ ובתערובתו כמו עבודה זרה. ולכן כתבו חז"ל לחפש ולחטט אחריו ואפילו הכלים שנשתמש אדם בהם חמץ צוו להרחיקם.