ברכת הגפן ולחם משנה בליל הסדר - מקורות

א. בורא פרי הגפן

פסחים קט:

ולא יפחתו לו מארבעה. היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה? והתניא: לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי, ולא יקנח תרי, ולא יעשה צרכיו תרי. אמר רב נחמן: אמר קרא (שמות יב) ליל שמרים - ליל המשומר ובא מן המזיקין. רבא אמר: כוס של ברכה מצטרף לטובה, ואינו מצטרף לרעה. רבינא אמר: ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא.

רי"ף שם (כד. בדפיו)

רבינא אמר כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא. ואמרי רבואתא הואיל וכל אחד וא' מצוה בפני עצמו הוא ברכינן בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא ומסייע להאי סברא מהא דתנן שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כסוי א' לכולן ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט העוף ואמרינן עלה א"ר יוחנן מודה ר' יהודה לענין ברכה שאין מברך אלא ברכה אחת א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב ונבריך והדר אמרי ליה הב ונשתי אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי חמרא ואהדרו ליה הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הויא הפסקה וכד מסיק ליה לברכת המזון צריך לחזור ולברך בפה"ג הכי נמי כיון דלא אפשר ליה למיקרי ומשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בורא פה"ג וסברא מעליא הוא והכין מיבעי למיעבד אבל על הגפן ועל פרי הגפן איכא מ"ד לא מברכינן אלא בסוף ואיכא מ"ד מברכין לבתר תרין כסי דמיקמי סעודה ולבתר תרין דבתר סעודה והדין טעמא בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי למיעבד הכי:

רא"ש פסחים י:כד

ולא נהירא לי מה שהביא ראיה משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך בפה"ג אכל כוס וכוס שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת כדחזינן לעיל (דף קג א) רב אשי דבריך אכסא קמא ותו לא בריך אף על גב דברכת המזון טעונה כוס לא בעי לברוכי כיון דליכא היסח הדעת הכא נמי אע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא כיון דליכא היסח הדעת לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא.

ר"ן כד. בדפי הרי"ף ד"ה כתב

למד הרב ז"ל ענין הברכה ממה שאמר לענין זוגות לפי שהן שוין בדין נמלך שהרי נמלך אין בו משום זוגות ונמלך נמי קובע ברכה אחרת הילכך כיון דחזינן דהני כסי לא מצטרפין דלהוי זוגות אלמא לא מימשכי אהדדי והוו כנמלך הילכך כל אחד קובע ברכה לעצמו.

מהר"ם חלווה שם

רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא. כתב הרב אלפסי ז"ל וקאמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה צריכי לברוכי בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא. ומסתייעי להא סברא מהא דתנן וכו'...

ורב בעל המאור השיב עליו דשאני ברכת המזון דהוי גמר וסלוק וכן כיסוי אי לאו משום דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. אבל מדרש אגדה אינו מפסיק דאין כאן סלוק שהרי שולחן ערוך לפניו ודעתו לאכול ולשתות. ומאי דקאמר נמי דלא אפשר למקרא ולמשתי בהדי הדדי שנראה מדבריו דאין לו לשתות בתוך האגדה אינו כן דהא תנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה ואין הפרש בין שותה לפני הגדה לשותה בתוך הגדה הילכך הגדה לא הוי הפסק ואינו צריך לברך בורא פרי הגפן אלא אכסא קמא ואכסא דברכתא וכיון שדעתו לגמור את ההלל על כוס רביעי אינו צריך לברך עליו. וכן כתב הר"ר יצחק בן גיאות בשם מר רב יוסף בר רב מארי גאון ז"ל וסברא מעליא היא והכי איבעי ליה למעבד, אלו דברי הרב בעל המאור ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל.

וכבר כתבתי דטעם ברכת המזון לא משום גמר וסלוק הוא מדמדמי ליה ליקנ"ה אלא משום דקא אסר עליה שתיה ומשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. והלכך מדרש אגדה נמי הוי הפסק, שהרי אוסרת עליו שתיה, שמה ששנינו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה הני מילי לפני הגדה אבל משהתחיל לדרוש לא, תדע לך דהא קא בעי למימר שני פרקים מהלל שאסור להפסיק בהן ואפילו בין פרק לפרק. וכל שכן בברכת אשר גאלנו שאסור להפסיק בה הלכך קריאתן הוא הפסק וצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן... (עיין עוד בהמשך דבריו, שהשיב על דברי בעל העיטור)

ספר העיטור שער שני הל' שחיטה מו:

ואיכא דקשיא ליה ברכת כיסוי לר"י נהי נמי דכיסוי גופא לא הוי הפסקה כדאמרינן אפשר דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא ברכת כיסוי להוי הפסקה...

ומסתברא לן... דלא אשכחן ברכה דהוי הפסקה דהא קנה"ז לאו הפסקה דיין היא ואע"ג דמשתא וברוכי לא אפשר... ולא הוי הפסקה אלא ברכה שאינה סמוכה לחברתה כלל אי נמי ברהמ"ז דסליק תכא היא ומוכחא מלתא דאסח דעתיה... דאי לאו דעקר דעתי' ממשתיא לא הוה הפסקה... כדאמרינן חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת מביהכנ"ס כשהן יוצאין אינן טעונין ברכה לכתחלה והא הכא דדברים דטעונים ברכה לאחריהן במקומן היא ואע"ג דתפלה ומשתא בהדי הדדי לא אפשר כיון דדעתו למיהדר בדוכתא לאו הפסקה היא...

ואי לאו דמנהגא הוא דאגדתא בלילי פסחים הפסקה היא ונהגו לברוכי ברכת היין אכל כסא, הוה אמינא דלאו הפסקה היא. וטעמא דאמרי' רבוותא דאגדתא וברוכי בהדדי לא אפשר לאו טעמא היא מידי דהוה אעקרו רגליהן כדפי' ומידי דהוה אשבתות ויו"ט דאמרי' ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון הלכך לא מספקא האגדתא לברכה אלא מודי דמוכחא מילתא דעקר דעתיה והדין סברא דרב כהן צדק ורב יוסף בר מר ורב עמרם קמאי דקמאי דלא מברך בפה"ג אלא על כוס של קידוש וכוס של ברכה, אלא דרב נטרונאי ורב שרירא ורב האי לא ס"ל כוותיה.

ערוך השלחן אורח חיים תעד:ב-ג

רבינו הרמ"א כתב והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס אבל ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד וכן דעת רוב הגאונים עכ"ל. וס"ל דהגדה והלילא הוי הפסק. ואע"ג דאם כן למה לא יברך ברכה אחרונה על הראשון ועל השלישי כיון שאין להם שייכות זה לזה, אלא בע"כ צריך לומר דלא הוי הפסק. אם כן, למה צריך ברכה ראשונה בשני וברביעי? ותירצו דכיון דד' כוסות אלו תקנו חכמים לשתותם דרך חרות וכל אחד ואחד הוא מצוה בפני עצמו ולפיכך אינן מצטרפין זה עם זה להפטר בברכה אחת אלא צריך לברך על כל אחד בפני עצמו (מגן אברהם). ואין זה מספיק. ויש שהוסיף לומר דהוה כאלו התנה על כל כוס וכוס שלא יפטור אלא עצמו (ט"ז) וזה יותר תמוה דמניין לנו תנאי זה.

ולענ"ד נראה דהנה במהרי"ל כתוב דצריך לברך על כל כוס וכוס ואע"פ שהרא"ש פסק שלא לברך התוס' פסקו שיברך ואסור ליהנות בלא ברכה וספק איסור לחומרא. ואינו מובן כלל הא אדרבא ספק ברכות להקל. ולכן נראה לי דהכי פירושא... למה ישתה מספק, לא ישתה ולא יברך, ולמה לו ליכנס לספק נהנה בלא ברכה. אלא מאי אית לך למימר שהוא מוכרח לשתות מפני מצות חכמים שתקנו ד' כוסות ואם כן איך נאמר לאדם תשתה איסור מספק והרי יכול לומר לא ניחא לי ליכנס בספק איסור ליהנות בלא ברכה. אלא דאמרינן ליה שתה וברוך ונמצא דאנו מרשים אותו לברך וממילא דלפי תקנת חכמים בהכרח שאין הכוונה לפטור את הכוס השני מברכה ראשונה. אבל לעניין ברכה אחרונה כיון שיש ספק, ספק ברכות להקל.

(אפשר לעיין עוד במלחמת ה' פסחים כד. בדפי הרי"ף, שהאריך בעניינינו)

ב. לחם משנה

ברכות לט:

איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין; אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין - דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין. אמר רבי ירמיה בר אבא: כתנאי; תורמין בצל קטן שלם אבל לא חצי בצל גדול. רבי יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: חשוב עדיף, ומר סבר שלם עדיף! - היכא דאיכא כהן - כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף, כי פליגי - דליכא כהן. דתנן: כל מקום שיש כהן - תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים, רבי יהודה אומר: אין תורם אלא מן היפה. אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא. דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה: מה שמך? אמר ליה: שלמן. אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים. אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא – (דברים ט"ז) לחם עני כתיב. אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא – (שמות ט"ז) לחם משנה כתיב.

רש"י שם

מניח פרוסה תחת השלמה - ונמצאו שתיהן בידו, ובוצע או משתיהן או מן השלמה.

לחם עוני כתיב - ודרכו של עני בפרוסה, לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה.

רמב"ן שם

ומה שאמרו הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע, דבר פשוט הוא דבוצע המוציא על הפרוסה קאמר, ודומיא דפליגי בשאר ימות השנה מודים בפסח, וכן הוא ברור שעליה מברך לאכול מצה, דלחם עוני בכזית דמצה כתיב, ועוד שכל המצות שמברך עליהן ברכת הנהנין בכזית אחד הוא מברך שתים, כדעביד בברכת היין של קידוש היום, וכן במאן דמקדש אריפתא מברך אתרתי ובוצע חדא בציעה, וכן אמרור היכא דליכא שאר ירקי מברך בורא פרי האדמה ולאכול מרור בכזית ואוכל, וכן באוכל את הפסח ואוכל את הזבח ואוכל מנחות בירושלים כדקתני בתוספתא בפרקין.

אבל ראיתי שכתב הגאון ז"ל אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמין מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמין לא צריך להניח פרוסה לתוך שלמה אלא בוצע לו על שני ככרות ככל שאר ימים טובים, והדין פירושא מקרב טפי, אלא מיהו מנהגא בעלמא בלילי פסחים שמניחין פרוסה לתוך שלימה ובוצע, ולא ידעינן אי בדוקא נהוג הכי או כי היכי דסליק אדעתי' (ו)פשט, אלו דברי הגאון. ומתחלה [היה] קשה עלי משום דאמרינן מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא דאלמא מצוה הכי וקביעותא הוא למפרוס מ[נ]הון, ואשכחינן לעיל (ל"ח א') בענין טרוקני דאמר רב אשי אדם יוצא ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא, ולאו למימרא דצריך טרוקני לכתחלה משום עוני [אלא] כל היכי דמעלי לחם נפק ביה, והלכך בהביאו לפניו פתיתין ושלמין לא צריכינן לחשיבותא דשלם לדברי הכל, אלא בוצע בפרוסה דהיא עוני הואיל ואיתיה קמיה, ולאו דמחייבינן לאיתויי וליפטר בהכי, אלא לחם עוני דחובה לאפוקי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הוא, אלא כיון דמנהגא הוא הכי עבדינן למפרס ולאקבועי מצוה בפרוסה.

רשב"א שם

ולעיקר הא דהכל מודים בפסח יש מן הגאונים ז"ל שפירשוה אעיקר שמעתא דר"ה ור"י כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימים הא אם הביאו כולן שלמים טפי עדיף ומברכין של שלמים, ולזה הפי' הסכים יותר ר"ה גאון ז"ל וגם הוא ז"ל כתב בשם אחרים ז"ל דלאו מחמת שמעתא דר"ה ור"י אייתיאו לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל אלא משום לחם עוני דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וי"ט משום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר.

רשב"א ברכות מט:

תפלה דחובה היא מחזירין אותו בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו, פירוש לאו למימרא דלא אכיל כלל דראש חודש נמי אסור בתענית אלא דאי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימה, דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע, ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דבשבת וימים טובים דעל כרחיה אכיל מחזירין אותו, ה"מ לילה הראשון של פסח וליל ראשון של סוכות דוקא שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה [סוכה כ"ז א'] חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מלילה הראשון של פסח שקבעו חובה הכתוב, מבערב תאכלו מצות, הא כלהו שאר עונות די"ט ואפילו די"ט ראשון אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת, וכדאיתא נמי במסכת סוכה [כ"ז א'] גבי ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה.

רי"ף פסחים כה: בדפיו

לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת דא"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הילכך בצעינן אחדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלמתא ובצע דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה:

ר"ן שם בד"ה מיהו

...עשכיו נהגו הכל לברך על הפרוסה אלא שמקדים לפורסה קודם ההגדה כדי שבשעת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה

רש"י פסחים קטז.

אף כאן בפרוסה - לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתי, משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות.

תוספות שם

מה דרכו של עני בפרוסה - נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה וכן משמע בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לט:) דקאמר הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימות ובוצע פי' אפילו למ"ד מברך על השלימה ופוטר את הפתיתין מודה לענין פסח דאינו מברך על השלימה אלא על הפרוסה משום מה דרכו של עני כו' ומניחה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע על השלימה ומשמע דלענין המוציא קמיירי וקאמר בתר הכי א"ר חייא בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות שנאמר לקטו לחם משנה ועיקר מילתיה דר' חייא בר אבא בפרק כל כתבי (שבת ד' קיז:) אלא להכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי"ט דאי לאו הכי למה הביא שם מילתיה דר' חייא וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהיה לחם משנה יורד בערבי ימים טובים וקשה שאנו מתפללים באתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמר (במכילתא פרש' בשלח) במן ברכו במן קדשו משמע בי"ט היה מן יורד וכן היה נוהג ה"ר מנחם מיוני וה"ר יום טוב שהיו מברכין הכל על הפרוסה אך ר"י היה מברך המוציא על השלימה והדר על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע משתיהן יחד וכן עמא דבר ולכך עושין על השלישית כריכה כדי לקיים מצוה בשלשתן.

ראש פסחים י:ל

דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה [דף קטז ע"א] אף כאן נמי בפרוסה. הלכך בפסח מברכין על אחת ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן אתרתי ריפתא שלימתא דאמר רבי אבא (ברכות דף לט ב שבת קיז ב) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ומפרשי רבנן דבימים טובים בעינן על שתי ככרות כמו בשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא נחית מן בשבת אלא הוה נחית בע"ש זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא נחית אלא הוה נחית בעי"ט כמו דהוה נחית בע"ש הלכך בעינן ביו"ט למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא כדבעי' בשבתא ואתא לחם עוני וגרעה לחדא ואוקמא אפרוסה הלכך בעינן למיבצע אחדא ופלגא וכי מבצע מנח לה לפרוסה בגווה דשלימתא ובוצע דאמר רב פפא (שם) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב ביה. ויש מביאין ראיה לדבריו מדקתני במתניתין הביאו לפניו מצה אלמא דליכא אלא חדא מצה שלימה. ולא נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע (אלא) על שתי ככרות שלימים דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותה באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן. וה"ה נמי אם יש לו לחם עוני לאוכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות.

שו"ת משיב דבר (לנצי"ב) א:כא

לבני יקירי יחיה.

מה ששאלת אודות המנהג בבית חותני זקנך הגאון מוהר"י זצ"ל בהתאחר אחד מהמסובין בשבת קודש או ביום טוב נותנים לו שתי חתיכות ללחם משנה, והקשו החברים דזה לא חשיב לחם משנה והביאו ראיה מהרא"ש שהצריך בליל פסח שלמים לבד הבצועה...

והנה באמת יש להביא ראיה מדעת הרי"ף ז"ל להיפך, דאי איתא דבצועות לא מקרי לחם משנה, היאך יוצא בפסח ידי לחם משנה לדעתו דלא מצריך אלא שתי מצות וחדא הלא היא פרוסה. ואע"ג דמלשון הרי"ף ז"ל שכתב דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הלכך בצעינן על חדא ופלגא משמע דהטעם דהאי קרא מפיק מהאי קרא. ודמי להא דאיתא בסוכה (דף ו ב') אתי הלכתא וגורעת לחדא משמע דאי לאו האי קרא דלחם עוני צריך שלמים דוקא, אבל ודאי לא דמי דאי לחם משמע שלם דוקא, ורק בפסח אתי קרא לאפוקי דלא בעינן בי' לחם משנה מנ"ל דבעינן בי' לחם משנה כלל נימא דסגי בפרוסה חדא כיון דאף בחדא שלמה ובחדא פרוסה נמי לא מתקיים לחם משנה, וא"כ חדא שלימתא מה"ת למיתי, ותו הא לחם עוני אינו אלא בחדא פרוסה, אלא ע"כ דלא לאפוקי ממש אתי אלא ללמדנו דבפסח בעינן דלהוי חדא פרוסה דוקא וכוונת הרי"ף שכתב וגרע כו' שגרע ממה שראוי להיות שלמים משום מצוה דבפסח בעינן דוקא חדא פרוסה אבל באמת גם בפסח בעינן נמי לחם משנה ואדרבה מפסח יש להוכיח על כל השנה דפרוסה מיקרי לחם בדיעבד...