תערובת חמץ - מקורות

פסחים מב.-מד.

משנה. ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן - הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת...

[רצוי ללמוד את כל הגמרא שדילגתי כאן, אם יש זמן]

הרי אלו באזהרה. מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות, ונוקשה בעיניה בלאו?

אמר רב יהודה אמר רב: רבי מאיר היא. דתניא: שיאור ישרף, ונותנו לכלבו. והאוכלו - בארבעים. הא גופא קשיא! אמרת שיאור ישרף - אלמא: אסור בהנאה. והדר תני: ונותנו לפני כלבו - אלמא: מותר בהנאה! - הכי קאמר: שיאור ישרף - דרבי מאיר לרבי מאיר, דרבי יהודה לרבי יהודה. ונותנו לפני כלבו - דרבי מאיר לרבי יהודה. והאוכלו בארבעים - אתאן לרבי מאיר. שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה - בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת.

רב נחמן אמר: רבי אליעזר היא, דתניא: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, על עירובו - בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, על עירובו - בלא כלום. ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו - וכל שכן נוקשה בעיניה.

ורב נחמן, מאי טעמא לא אמר כרב יהודה? - אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם - אלא נוקשה בעיניה, אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת - לא. ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן? - אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם - אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניה - לא אמר.

תניא כוותיה דרב יהודה: (שמות יב) כל מחמצת לא תאכלו - לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי. וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת - תלמוד לומר (שמות יב) כי כל אכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, ועל עירובו - בלאו. מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו - רבי אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה - לא קאמר. שמע מינה: נוקשה לרבי אליעזר לית ליה.

ורבי אליעזר, עירובו בלאו מנא ליה? - דכתיב: כל מחמצת לא תאכלו - אי הכי - כרת נמי לחייב, דהא כתיב כי כל אכל מחמצת ונכרתה! - ההוא מיבעי ליה לכדתניא (מחמצת) - אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מניין - תלמוד לומר כל מחמצת ונכרתה. - אי הכי - דלאו נמי להכי הוא דאתא! - אלא טעמא דרבי אליעזר מכל. - התם נמי, הכתיב כל! - ההוא מיבעי ליה לרבות את הנשים. - נשים, מדרב יהודה אמר רב נפקא. דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה! - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה - ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה, דהויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא (היא) - אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו, קא משמע לן. והשתא דאתרבו להו בבל תאכל חמץ - איתרבי נמי לאכילת מצה, כרבי (אליעזר) [מסורת הש"ס: אלעזר]. דאמר רבי אליעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו באכילת מצה. והני נשי נמי, הואיל וישנן בבל תאכל חמץ - ישנן בקום אכול מצה. ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו, אימא לרבויי עירובו! - מסתברא, קאי באוכלין - מרבה אוכלין, קאי באוכלין מרבה נאכלין? - מתקיף לה רב נתן אבוה דרב הונא (בריה דרב נתן): וכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין? והא תניא: (ויקרא ז) כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב, אין לי אלא חלב תמימין שראוי ליקרב, חלב בעלי מומין מנין - תלמוד לומר מן הבהמה. חלב חולין מנין - תלמוד לומר כי כל והא הכא, דקאי באוכלין וקא מרבה נאכלין! - התם דליכא אוכלין - מרבה נאכלין, הכא דאיכא אוכלין - לא שביק להו לאוכלין ומרבה נאכלין. ורבנן דלית להו עירוב - כל לא דרשי. אלא, נשים מנא להו? - כל - לא דרשי, כי כל דרשי. - ורבי אליעזר, אימא: כל - לרבות את הנשים, כי כל - לרבות את עירובו! וכי תימא: כי כל - רבי אליעזר לא דריש - והתניא: (ויקרא ב) שאר בל תקטירו אין לי אלא כולו, מקצתו מניין - תלמוד לומר כל עירובו מניין - תלמוד לומר כי כל. מאן שמעת ליה דדריש כל - רבי אליעזר, וקא דריש כי כל! קשיא.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה תורה (במדבר ו) משרת. וזעירי אמר: אף שאור בל תקטירו. כמאן - כרבי אליעזר, דדריש כל. אי הכי - לענין חמץ בפסח נמי. - אין הכי נמי, ולאפוקי מדאביי, דאמר: יש הקטרה לפחות מכזית, קמשמע לן: דהקטרה לאו לפחות מכזית.

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי: וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור? והתנן: המקפה של תרומה, והשום והשמן של חולין, ונגע טבול יום במקצתן - פסל את כולן. המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן - לא פסל אלא מקום מגעו בלבד. והוינן בה: מקום מגעו אמאי פסולה? הא בטלי להו תבלין ברוב! ואמר רבה בר בר חנה: מה טעם - הואיל וזר לוקה עליהן בכזית. היכי דמי - לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור? - לא, מאי כזית - דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. - וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא? - אמר ליה: אין. - אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי? - אלא מאי - משום דהיתר מצטרף לאיסור. סוף סוף אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי? אלא: הנח לכותח הבבלי, דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. אי בעיניה דקשריף וקאכיל ליה - בטלה דעתיה אצל כל אדם, ואי משטר קשטר ואכיל - לית ביה כזית בכדי אכילת פרס. - איתיביה: שתי קדירות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שתי מדוכות, אחת של חולין ואחת של תרומה. ונפלו אלו לתוך אלו מותרין. שאני אומר: תרומה לתוך התרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא - אמאי אמרינן שאני אומר תרומה לתוך כו'? - אמר ליה: הנח לתרומת תבלין דרבנן. - איתיביה: שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו - מותרין, שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, תרומה לתוך תרומה נפלה. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא - אמאי אמרינן שאני אומר? - אמר ליה: הנח לתרומה בזמן הזה, דרבנן.

רש"י שם

ואלו עוברין - עליהן בבל יראה ובבל ימצא, וכולהו מפרש להו בגמרא, זיתום וזומן וקולן ועמילן.

(מד.)

אפילו חמץ נמי - דהא אמרינן על עירובו בלאו, והיינו נמי היתר מצטרף לאיסור.

ומשני אין הכי נמי - דחמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור, והאי דנקיט שאור - לאפוקי מדאביי...

תוספות שם

ואלו עוברין בפסח - פ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא.

רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים - היינו חמץ נוקשה ואפילו הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק ובגמרא אמרי' דרבי אליעזר סבר נוקשה בעיניה בלא כלום לכך נראה דגרס רבי אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמרא.

ריטב"א שם

...והרי"ט ז"ל הכריע כפירוש רש"י ז"ל, וכתב הוא ז"ל ומיהו לפום מאי דפסקי רבוותא ז"ל דהלכתא כרבנן דאמרי על עירובו ולא כלום והוא הדין לנוקשה בעיניה אין הלכה כמשנתינו לענין ביעור אלא כל שיש בו תערובת חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס חייב לבער מן התורה ואם לאו כיון דתערובת הוא ואיסורא דרבנן אף מדרבנן אינו חייב לבער, (והיינו טעמא דחמץ בפסח אוסר במשהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין), ומיהו בחמץ נוקשה כיון שהוא בעין חייב לבער מדבריהם, ויש שפירשו משנתינו דלענין איסור אכילה קתני הרי אלו עוברין והכי פירושו הרי אלו עוברין מעל השלחן, ולהאי פירושא יש לפרש דרישא דברי הכל ואפי' לרבנן דנהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא, וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב ולרבנן מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא...

גמרא מאן תנא חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו. פי' כל שאין חימוצו יפה או שאינו ראוי לאכילה נקרא חמץ נוקשה, ואסקינן דרבנן סברי חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו כלום הוא. פי' שאין לוקין על אכילתן. ולענין פסק, רבינו אלפסי ז"ל פסק הלכתא כרבנן דלית להו לאו לא בנוקשה בעיניה ולא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת אלא היכא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ור' זרחיה ז"ל פסק כר' מאיר ור' אליעזר דאית להו נוקשה בעיניה וחמץ גמור על ידי תערובת בלאו, והרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם הרמב"ן ז"ל פסקו עיקר כפסקו של רבינו אלפסי ז"ל שפסק כרבנן.

וכתב רבינו אלפסי ז"ל אע"ג דאמרי רבנן על עירובו ולא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ע"כ, ואיכא מאן דסבר דאיסורא דרבנן קאמר אבל איסורא דאורייתא ליכא ואע"ג דקי"ל (יומא ע"ד א') חצי שיעור אסור מן התורה הני מילי בעיניה אבל ע"י תערובת לא, ואיכא מ"ד דאיסורא דאורייתא קאמר והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה, וכתב הרי"ט ז"ל והכי משמע טפי לישנא דרבינו ז"ל ע"כ.

משניות פסחים

פרק ב

משנה ה

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשבולת שועל ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במע"ר =במעשר ראשון= שלא נטלה תרומתו ולא במע"ש =במעשר שני= והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן:

משנה ו

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו:

פרק ג

משנה א

אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת:

משנה ה

שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:

ר' דוד שם

פירש"י ז"ל ואלו עוברין, עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא. והקשו עליו דהא הני לא הוו בכלל חמץ דהא מרבינן להו בגמרא מכל מחמצת, וכי איתרבו לאיסור אכילה אתרבו אבל לבל יראה ובל ימצא לא איתרבו. ואין זו קושיא לכותח הבבלי וחביריו שהן חמץ גמור על ידי תערובת, דכיון דחמץ גמור נתערב כאן ולא נתבטל בתערובת, ודאי שהוא בכלל חמץ לכל דבר, אלא שרבו בגמרא מלקות על כזית מן התערובת לומר שיהא התר מצטרף לאסור, דאי שעל כזית מן הכותח אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, אבל על גופו של כותח שיש בו כזית מן החמץ שלא נתבטל עובר הוא בבל יראה ובל ימצא. אבל לזומא של צבעים וחביריו שהן נוקשא בעיניה וודאי ראוי להקשות לו ממה שנראה בגמרא שאינו בכלל חמץ עד שנתרבה מכל מחמצת. והסכמת של רוב המחברים שאי פירושו של רש"י נכון בזה.

ואיפשר לומר דאע"ג דמכל מחמצת איתרבי חמץ נוקשא לאיסור אכילה לאיסור השבתה נמי מרבי' ליה ממילא, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כדאיתא בפרק קמא. ואמרינן נמי בפרק כל שעה (כח:) ובפירקין (מג.) דמחמצת אתא לרבויי נתחמץ מחמת דבר אחר, ולר' יהודה האי קרא דמחמצת אינ אלא בתוך זמנו כמו שכתבנו שם, ואפילו הכי ילפינן מכללא אסור לנתחמץ מחמת דבר אחר לפני זמנו ולאחר זמנו לר' יהודה דסבירא ליה שלוקין לפני זמנו ולאחר זמנו. שלא עלה על דעת שיהא הפרש בין נתחמץ מחמת דבר אחר לנתחמץ מאיליו, טהאען שכעטו שנתרבה לענין אחד נתרבה לכל עניני החמץ. אף כאן כיון שנתרבה נוקשא לאיסור אכילה נתרבה לאיסור השבתה.

אבל נראה לומר שאין לנו לסמוך על הקש זה אלא בחמץ שייש בו כרת, שלא מצינו שהקיש הכתוב השבתת שאר לאכילת חמץ אלא בפסוק של שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם (שמות יב:כט) דסמיך ליה כי כל אוכל חמץ ונכרתה כדאיתא בפרק ראשון. שאע"פ שמצאנו בפרשת כל הבכור (דברים טז:ג-ד) שכתוב שם לא תאכל עליו חמץ והדר כתיב ולא יראה לך שאור וגו', הרי הפסיקן הכתוב במצות מצה שכתוב שם שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון וגו'. ומעתה אין לנו לרבות דין השבתה לחמץ נוקשא שאינו אלא בלאו, וכל שכן שאנו רואין בגמרא שחמץ נוקשא לא נתרבה רבוי כללי אלא לאיסור אכילה ביחוד לאיסור ולא לכרת, ואף להשבתה נמי אין לנו. ל"ש.

והרב בעל המאור ז"ל פירש אלו עוברין אלו מתבערין, שהן מתבערין מדרבנן הואיל והן באזהרה על אכילתן. וכן עיקר, שהרי אמרו בסוף המשנה זה הכלל כל הוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, שנראה שלשון עוברין ועובר לשון פועל על הדברים הנזכרים במשנה לא על בני האדם האוכלין אותן, ולפיכך אמרו עוברין לשון רבים כשהזכירו אותו בלשון רבים כותח הבבלי וחביריו, ואמרו עובר לשון יחיד כשהזכירו אותן בלשון יחיד כשאמרו כל שהוא מין דגן שהרי זה עובר בפסח. ואע"פ שאין עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא זקוק לסער כדי שלא יבא לאכלן, שכך הוא הדין בחמץ משום דלא בדילי מיניה, כמו שכתבנו בתחלת המסכת (ב. ד"ה בודקין).

אבל רבנו יעקב ז"ל אומר דמדתני סופא דמתני' אלו באזהרה ואין בהן משום כרת ולא קתני והרי אל באזהרא משמע דרישא היני סוא ואלו עוברין באכילתן בלאו קאמ', אבל ביעור לא קתני במתני', ואפשר שלא יהא זקוק לבער לא מדאוריתא ולא מדרבנן הואיל ואין בהן איסור כרת, דביעור חמץ אינו אלא במה שעוברין עליו בבל יראה ובל ימצא. והעיקר כמו שכתבנו, שאע"פ ששנינו הרי אלו באזהרה שנראה שהוא חוזר על מה ששנו בתחילת המשנה, אין צרך בשביל זה לפרש עוברין על אכילתן, שכל שהוא מתבער אתה יודע בו שהוא אסור באכילה, והוצרכו לפרש שאין אאסורן אלא אזהרה ואין בהן משום כרת.

עיין עוד בתוס' ור' דוד שראינו בתחילת המסכת בנושא ביעור חמץ נוקשה