תערובת חמץ – דעת הרמב"ם

רמב"ם, הל' חמץ ומצה א:ו

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו, במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד: אבל ערוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזיתום המצרי. א"א הרב ז"ל (לדף מג) פסק באלו כרבנן משום דאין כזית בכדי אכילת פרס.

מגיד משנה וכסף משנה שם

ערוך השלחן או"ח סימן תמב (מה שביאר בדעת הרמב"ם)

רמב"ם, ספר המצוות, לאו קצ"ח

והמצוה הקצ"ח היא שהזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואע"פ שאינן לחם כמו המורייס והכותח והשכר והדומה להם. והוא אמרו (שם) כל מחמצת לא תאכלו [ולשון מכילתא (דרשב"י) כל מחמצת לא תאכלו] לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהיו חייבין עליהן כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור יצאו אלו שאינן מין גמור ולמה באו לעבור עליהן בלא תעשה. וכבר התבאר בפסחים (מד א) שעם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן ערוב חמץ פחות מזה השעור אין חייבין על אכילתן מלקות:

ירושלמי פסחים פרק ג הלכה א

כתיב: כל מחמצת לא תאכלו, לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי שיהו באזהרה. יכול יהו בהכרת? ת"ל: כי כל אוכל חמץ ונכרתה.

חברייא בעון קומי רבי יונה: הכא כתיב 'כל' והכא כתיב 'כל' - הכא את מרבה, והכא את ממעט! אמר לון: כאן ריבה באוכלין, וכאן ריבה בנאכלין.

התיבון? והתני: יוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן, והו' שיהא רובה דגן. ואילו הואיל ורובן חמץ, יהא חייב!

אמר לון: שנייא היא, דכתיב 'לחם', ואילו אינן לחם.

התיב רבי יוסה: והתני: כל עצמו אינו קרוי לחם! אלא מצה – 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני' והכא את יליף מצה מחמץ, ועוד מן הדא, דתני: יוצא הוא אדם ידי חובתו ברקיק שרוי וברקיק מבושל שלא נמחה. לא אמר אלא שלא נמחה, הא אם נמחה, לא! ולענין חמץ את אמר: המחה את החמץ וגמיו, חייב!

מאי כדון? רבי יוסי בשם רבי אידי: אין חימוצו חימוץ ברור.

מהו שילקה?

רבי ירמיה בשם רבי לעזר, רבי לא בשם רבי שמעון בן לקיש: אף ללקות אין לוקה. דתני: על חמץ ברור חייב כרת, ועל עירובו סופג ארבעים. רב אמר זה סיעור, ואמר זה כותח הבבלי ושכר המדי.

אמר רבי בון בר כהנא קומי רבי לא: תיפתר בחמץ ומצה שנתערבו.

אמר רבי יוסה: קשייתה על הדא דרבי בון בר כהנא - מה נן קיימין? אם בשרובו חמץ, חייב כרת. אם בשרובו מצה, יוצא בהן ידי חובתו בפסח.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: תנא רבי יושוע אונייה תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית, כרבי שמעון - דרבי שמעון אמר: כל שהוא למכות.

שמות יב:כ

כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה י ד"ה כל מחמצת

כל מחמצת לא תאכלו. למה נאמר? לפי שנאמר: 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה', 'כי כל אוכל מחמצת ונכרתה', אין לי אלא אלו. תערובתן מנין? תלמוד לומר: 'כל מחמצת לא תאכלו':

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק (כ) כל

כל מחמצת לא תאכלו. לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתס המצרי. יכול יהא חייב עליהן? תלמוד לומר: 'חמץ' - מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור, יצאו אלו שאינן מין גמור. למה באו? ליתן עליהן לא תעס.

יכול יהא אדם יוצא ידי חובתו בעיסת אורז? תלמוד לומר 'לחם' (דב' טז ג) - מה 'לחם' האמור להלן (במ' טו יט), מחמשת מינין; אף 'לחם' האמור כאן, מחמשת מינין. דבר אחר, 'עוגות מצות כי לא חמץ' (שמ' יב לט) - מצה הבאה לידי מצה וחימוץ, יצאת עיסת אורז, שאינה באה לידי מצה וחימוץ.