פסחים ד:
מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא,
דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.
רש"י שם
בביטול
בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי - פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו
אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין
רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו
אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר
ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו
ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר
בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.
חידושי הרמב"ן שם
ומה שהקשו
רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא, דכי אמרת נמי תבעירו
היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו, אלא שיהא מבוער או מבוטל
בחצות קאמר רחמנא.
וכן מה
שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא, דאטו ביעור לאו
דאורייתא הוא, אלא כל שמבער ודאי משבית הוא דהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם
ואין ביטול בידים אלא שריפה, ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא,
מיהו קרא ודאי בחול כתיב בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים, ועוד דאי ביום הראשון
תשביתו (שאם) ביום טוב הוא על כרחין תשביתו בשריפה הוא, דהא אחר זמן איסורו הוא
שכבר נאסר מתחלת הלילה ואין דינו אלא בשריפה דגמרינן מנותר כדברי רבי יהודה,
וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה, אלא על
כרחין ביום טוב אין תשביתו אלא תבטלו אותו מן העולם בשריפה, אבל קודם זמן איסורו
ביטולו בדבור בעלמא נמי הוא שכולן ביטול הן, והיינו נמי לישנא דגמ' (כ"ז ב')
דקאמר תשביתו השבתתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכל שמבער ודאי משבית הוא.
ובירושלמי [רבי] אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בל יראה ובל ימצא ואי זו זו
שריפה.
ושוב מצאתי
בספרי לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרים לא יראה לך שאור אתה רואה לגבוה לא יראה לך
שאור אתה רואה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו
[וכולה] מתני' (מ"ט א') זו היא ברייתא השנויה שם, ולמדתי ממנה שאין הביטול
נדרש לנו מלשון תשביתו אלא ממיעוט לך שאור, והוא כמו שפי' למעלה דכיון שנתייאש
ממנו מפני איסורו ומוציא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו
שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו.
פסחים י"א:
מתני'. רבי
מאיר אומר: אוכלים כל חמש, ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע,
ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. ועוד אמר רבי יהודה: שתי חלות של תודה פסולות
מונחות על גב האיצטבא, כל זמן שמונחות - כל העם אוכלין, ניטלה אחת - תולין, לא
אוכלין ולא שורפין, ניטלו שתיהן - התחילו כל העם שורפין. רבן גמליאל אומר: חולין
נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש.
פסחים
ד:
תנן התם, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר:
אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות
ולמעלה, אסור, מנלן? אמר אביי: תרי קראי כתיבי, כתיב (שמות יב) שבעת ימים שאור לא
ימצא בבתיכם וכתיב (שמות יב) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. הא כיצד? לרבות
ארבעה עשר לביעור. - ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים
כתיב, ימים - אין, לילות - לא, קא משמע לן: אפילו לילות. - ההוא לא איצטריכא ליה,
דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה. השבתת שאור לאכילת חמץ -
דכתיב (שמות יב) שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה. ואכילת חמץ
לאכילת מצה - דכתיב (שמות יב) כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות וכתיב
ביה במצה (שמות יב) בערב תאכלו מצת. - ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור! - ביום
כתיב. - ואימא מצפרא! - אך חלק.
דבי רבי
ישמעאל תנא: מצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון, שנאמר (שמות יב) בראשן בארבעה עשר יום
לחדש. רב נחמן בר יצחק אמר: ראשון - דמעיקרא משמע, דאמר קרא (איוב טו) הראשון אדם
תולד. - אלא מעתה, (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון הכי נמי ראשון דמעיקרא משמע?
- שאני התם, דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, מה שביעי - שביעי לחג, אף
ראשון - ראשון לחג. - הכא נמי כתיב (שמות יב) אך ביום הראשון תשביתו, שבעת ימים
מצות תאכלו! - אם כן נכתוב קרא ראשון, הראשון למה לי? שמע מינה לכדאמרן. - אי הכי,
התם נמי הראשון למה לי? ותו: התם דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון שבתון וביום השמיני
שבתון אימר ראשון דמעיקרא משמע! - שאני התם, דאמר קרא וביום השמיני שבתון מה שמיני
- שמיני דחג, אף ראשון - ראשון דחג. הראשון למה לי? - למעוטי חולו של מועד. - חולו
של מועד מראשון ושמיני נפקא! - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל דכתב רחמנא וביום
השמיני, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, דאפילו בחולו של מועד - קא משמע לן. - ולא
לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א? ותו: התם דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון
מקרא קדש יהיה לכם ראשון דמעיקרא משמע! - אלא: הני שלשה ראשון מיבעי ליה לכדתני
דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון - להכרית
זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - דכתיב –
(בראשית כה) ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער. ולבנין בית המקדש - דכתיב (ירמיהו
יז) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ולשמו של משיח - דכתיב (ישעיהו מא) ראשון
לציון הנה הנם.
רבא אמר
מהכא: (שמות לד) לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. - ואימא:
כל חד וחד כי שחיט! - זמן שחיטה אמר רחמנא. תניא נמי הכי: אך ביום הראשון תשביתו
שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו - תלמוד לומר לא תשחט על
חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה
בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. רבי יוסי אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (שמות
יב) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב -
תלמוד לומר: אך - חלק. ואי ביום טוב עצמו - מי שרי? הא איתקש השבתת שאור לאכילת
חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה! - אמר רבא: שמע מינה מדרבי עקיבא תלת; שמע מינה: אין
ביעור חמץ אלא שריפה, ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת, ושמע מינה: לא אמרינן הואיל
והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
רבי יודה אית ליה
עשה ולא תעשה על אכילתו עשה ולא תעשה על ביעורו עשה על אכילתו שבעת ימים תאכל עליו
מצות ולא חמץ כל לא תעש' שהוא בא מכח עשה עשה לא תעש' על אכילתו לא תאכל עליו חמץ
עשה על ביעורו תשביתו שאור לא תעשה על ביעורו שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם .
"מסתברא כפשטא דמלתא דבדיקה דאורייתא דאע"ג דכתיב תשביתו ומתרגמינן
תבטלון לאו בטול בפה קאמר אלא שיבטלנו מן הבית והיינו דכתיב מבתיכם... דלכולי עלמא
השבתה דאורייתא היינו בדיקה, ובטול דלאחר בדיקה דרבנן."
א. מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר (שמות
י"ב) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום
ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות ל"ד) לא תשחט על חמץ דם זבחי
כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
ב. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו
כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין
בו צורך כלל.
והר' שמואל מפולייזא אמר שמעתי על ר"י בר' אברהם שהיה רגיל לשהות
פרוסה אחת מלשורפה עד תחילת שעה ז' כדי לקיים ביעור חמץ בזמנו כדפירש ר' תם דפירש
שלא בשעת ביעורו בתחילת (שש) [שבע] ופליאה היא דמפני (שריפה)[ברכה] דביעור שאינה
אלא מדרבנן היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחלת שבע:
[עיין
בבגדי ישע שם בענין שינויי הנוסחאות.]
פסחים יב:
תנן, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש, ושורפין בתחילת שש. רבי יהודה
אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחילת שש...
ורבא אמר: לאו היינו טעמא דרבי יהודה, אלא רבי יהודה לטעמיה, דאמר:
אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בה עצים. איתיביה רבינא
לרבא, אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר!
- אלא אמר רבא: גזירה משום יום המעונן.
רש"י שם
שלא
בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא
מוזהר מן התורה - השבתתו בכל דבר, וטורח זה למה, אם אין לו עצים - ימתין עד שעת
ביעורו, וישביתנו בכל דבר.
תוס' שם
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש
הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו
השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן
לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת
ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו
טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם
מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו
דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי
פרק כל שעה.
תוס' פסחים כט: בד"ה ר' אשי
...ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח
ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לרבי יוסי הא מיד כשיפדה
אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא
יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף.
ומ"ש
התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף
שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם דנהי
דאינו לוקה מ"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין
בדעתו לקיים העשה וכל דבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא...
אינו
לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו
מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי
שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת
מרדות.
וכבר הקשו דאיך לוקה כלל על לאוי דלא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף
צ"ה. מבואר להדיא דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין לאו הניתק לעשה דתשביתו,
וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח דהוי מעשה לוקה.
ונראה
בזה, דהנה הגאון ר' עקיבא איגר הקשה על הטור שכתב דלר' יהודה דחמץ מצותו בשריפה
אפרו מותר כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין
הנקברין, והקשה על זה הגרע"א דלפי מה שכתבו התוס' דהא דנשרפין אפרן מותר
ונקברין אפרן אסור הוא משום דנשרפין איכא מצוה בשריפתן וע"כ הוי נעשית מצותן,
משא"כ נקברין דליכא שום מצוה בקבורתן ורק משום תקלה ולא הוי נעשית מצותן,
וא"כ בחמץ דגם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצוה דתשביתו א"כ הא צריך
להיות לכו"ע אפרן מותר. ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצות
שריפה, דמצות תשביתו בשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהיה לבעלים חמץ, משא"כ
אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה, ולענין היתר
דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא אז ניתר החפץ, ולא כשהבעלים
קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא, וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו
בכל דבר ובין שריפה, דאם השבתתו בכל דבר רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ,
וע"כ לא הותר האפר, משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי
נעשית מצותו ע"כ הותר האפר.
ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי
הרמב"ם דלוקי על לאוי דבל יראה
ובל ימצא, דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו
עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ, והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ולא תעשה דלא
הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכל דבר, וכמו
שנתבאר דלמ"ד השבתתו בכל דבר
עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהיה להם חמץ, משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה
א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ, ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר
וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידיה
נכלל בהך דתשביתו איסור שלא יהא להם חמץ, אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי
מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה, וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב על ידי זה ניתק לעשה.
ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו הא
קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה
פשיטא דהוי ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה
דהשבתתו בכל דבר, וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ,
א"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק
לעשה ולוקין עליו וכמו שנתבאר.
רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. תניא, אמר רבי יהודה: אין
ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה,
חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן
תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה
אמרה (שמות יב) תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה
ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה - אף חמץ
בשריפה. אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה. אמר להן: הפרש;
נותר אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה - אף חמץ
טעון שריפה. - אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה - ואינו טעון שריפה.
- אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה
וענוש כרת. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. - אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח,
שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת - ואין טעון שריפה.
ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית
והוא מצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ודרשינן לעיל דביום
הראשון היינו בי"ד. אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק
מתשביתו דהא אמר רבי עקיבא לעיל (דף ה ב) תשביתו היינו שריפה. ולא צותה תורה
לשורפו אלא אחר שכבר נאסר. מידי דהוה אנותר. (לקמן דף כז ב) אבל בעוד שהוא מותר
באכילה לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה ואין
מפורש בו מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו. ומן הראוי שיברך קודם בדיקה על
בדיקת חמץ ותקנו לומר על ביעור חמץ לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור
לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן
הבית ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעה חמישית.
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד, אסור בהנאה - מדאורייתא ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ
כלומר על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת
הפסח דהיינו מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן
עדיין אין על אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו כמה
פוסקים דאין עובר במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא
מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים
ומ"מ אף שאינו עובר בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע
דחשביתו שאור מבתיכם דקאי על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:
מנחת
חינוך מצוה ט – השבתת חמץ, "והנה לכאורה יש ספק...מצות לנכרי תשיך"