גמ' סוכה לא. "תנא יבש פסול" עד לא: "הדר באילנו משנה לשנה"
תנא: יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת בלולב. דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר - אף לולב בעי הדר. ורבי יהודה סבר: לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן. ובלולב לא בעי רבי יהודה הדר? והתנן, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר? - לא, כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפת תמרים - כפות, ואם היה פרוד יכפתנו. - ולא בעי הדר? והתנן: אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר? - לא, דהא אמר רבא: אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא. [ואלא] מאי טעמא דרבי יהודה התם - דקא סבר: לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא - הוה להו חמשה מינין. - ובאתרוג מי בעי רבי יהודה הדר? והתניא: ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן - כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. כמושין - כשרין, יבשין - פסולין. רבי יהודה אומר: אף יבשין. ואמר רבי יהודה: מעשה בבני כרכין שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן. אמרו (להם) +מסורת הש"ס: [לו]+ משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה. קתני מיהת, רבי יהודה אומר: אף יבשין כשרין. מאי לאו - אאתרוג? לא, אלולב. אמר מר: כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. פשיטא! - מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי - קא משמע לן. אמר מר: לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר. - פשיטא! - מהו דתימא: לייתי, כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למסרך. תא שמע: אתרוג הישן פסול, ורבי יהודה מכשיר. תיובתא דרבא, תיובתא. ולא בעי הדר? והא אנן תנן: הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. לאו משום דבעי הדר? - לא, משום דלא גמר פירא. תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה. לאו משום דבעי הדר? - לא, משום דלא גמר פירא. תא שמע: ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אפילו אחד בשתי ידיו. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר? - לא, כיון דאמר רבה: לולב בימין ואתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה, ואתי לאפוכינהו, ואתי לאיפסולי. - ואלא לרבי יהודה הא כתיב הדר! - ההוא הדר באילנו משנה לשנה.
תוס' לא. בדיבור המתחיל "אין אוגדין", ו"לא מצא אתרוג"
אין אוגדין את הלולב אלא במינו - תימה היכי בעי למימר משום דבעי הדר והא פסל במתניתין (ד' לו:) בגימוניות של זהב שהיו עושין משום נוי ושמא הוי מצי למימר וליטעמיך.
לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש - יש לדקדק מכאן דאם לא מצא כשר מברך בפסול מדנקט פריש או רמון ויש לדחות אבל יש לדקדק דשרי כמו לולב פסול לרבנן בשעת הדחק.
חידושי ריטב"א על סוגיא זו (חוץ ממה שהאריך בעינן בל תוסיף).
תנא יבש פסול כו' אמר רבא מחלוקת בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג ורבי יהודה סבר לא מקשינן. פי' ואע"ג דכולהו מינין גמרי מהדדי והדר אכולי מינין איכא למדרשיה, קסבר רבי יהודה דלא שייך הדר אלא באתרוג שהוא פרי ולא בלולב שהוא מן העצים וכי היכי דלא שייך עבות אלא בהדס ולא גמרי שאר מינין מיניה.
והא תנן רבי יהודה אומר אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא לאו משום דבעינן הדר ופרקינן דלאו משום דבעינן הדר הוא דהאמר רבא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא דלא הוי הדר. ובדין הוא דבלאו מהא דרבא מצי למייתי עלה מסיפא דמתניתין דפסיל רבי יהודה בגימוניות של זהב ופליג עליה דרבי מאיר, אלמא טעמא דרבי יהודה לאו משום דבעינן הדר הוא שאין לך הדר גדול מן גמונית של זהב, אלא הא דרבא עדיפא ליה דמפרש מתניתין גופא דרבי יהודה דפריכנא מיניה והכי אורחא דתלמודא...
נמצאת למד שמוסיפין בכל מין ומין כמו שירצו וכן נהגו העולם בהדס וערבה לפי שהוא נוי ולא נהגו להוסיף בלולב ואתרוג לפי שאינו דרך נוי, ונהגו במקצת מקומות להוסיף בהדס כדי לנאותו מאותו הדס שוטה דלא קיימי תלתא בחד קינא וכן רבותי עושין מעשה, ולבי מפקפק בדבר דכיון דפסול (במין אחר) כמין אחר דמי וכי היכי דגזור רבנן שלא להוסיף מין אחר דלמא אתי למסרך הכי נמי איתא למגזר בהא דגזירה דשכיחא היא שרוב בני אדם אין מדקדקין בין עבות להדס שוטה...
אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם. מכאן הביא ראיה הראב"ד בשם ה"ר מנחם בר יצחק ז"ל דלולב יבש פסול לרבנן כל שבעה אפילו בגבולין, דאי לא מאי ראיה מייתי מינה רבי יהודה דיבש כשר לימרו ליה רבנן דיבש פסול ביום ראשון ובני כרכום היו מורישין לולביהן לבניהם שיצאו בהם ביום שני אלא ודאי ש"מ דלרבנן אפילו ביום שני פסולין, נראה מדברי רבותינו אלו ז"ל שהראיה שמביא רבי יהודה לדבריו היא מן הירושה שהיו מורישין את לולביהן לבניהם, וזה תימה גדול וכי מפני שהיו פסולין לא יהו מורישין אותם לבניהם עם שאר כל נכסיהם לעשות מהן קופות או מכבדות, אלא ודאי שרבי יהודה כך הוא אומר מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם והיו נוטלין אותן ביום טוב ראשון והראיה שלו מן הנטילה היא ולא הוצרך לפרש כי דבר פשוט הוא לתינוקות של בית רבן שאין להביא ראיה מן הירושה. רבינו הגדול ז"ל.
אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה. מכאן סמכו הגאונים ז"ל לומר דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפילו ביום ראשון, ונראה לי דוקא (ד)כל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא, וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג, אבל באתרוג דכתיב ביה הדר בפירוש הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו ואפילו בשעת הדחק...
תיובתא דרבא תיובתא. פירוש דר"י לא בעי הדר אפילו באתרוג וכל שכן בשאר מינין, וקשה לי אם כן כוליה פרקין דלא כר"י דהא נקטם ראשו ועלתה חזזית וניקב ונקלף כולהו מדין הדר הם פסולין ואילו לר"י לא פליג אלא בירוק ככרתי דמחמיר טפי מרבי מאיר ולא חזינן ליה דפליג ברישא, וי"ל דלרבי יהודה כל שחסרו וכל שאינו כברייתם מודה הוא דפסול דלא חשוב שמו עליו, וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא, אבל כל שהוא שלם כברייתו אלא שהוא יבש שמו עליו ולא מיפסיל משום שאינו הדר, כנ"ל.
אור זרוע חלק ב' הלכות סוכה סימן שו
ל"ש לולב ל"ש אתרוג תרוויהו אליבא דר' יהודה לא בעי הדר ולרבנן תרווייהו בעי הדר והלכה כרבנן דיחיד ורבים. הלכה כרבים מיהו היכא דאיכא שעת הדחק שאינו יכול למצוא אתרוג כשר או לולב כשר יכול לברך על אתרוג שנרקב או שיש בו פסול אחר כגון אתרוג יבש או לולב יבש דכדיי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הואיל ולא אפסיק לן להדיא דאין הלכה כמותו סמכי' עליה בשעת הדחק כדתנן פ"ק דעדיות ולמה מביאין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה ב"ד דברי היחיד יסמוך עליו פי' בשעת הדחק כההיא דפ"ק דנדה דתניא מעשה ועשה [רבי] כר' אלעזר לאחר שנזכר אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק והוינן בה מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולאחר שנזכר דלא יחיד פליג עליה אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק הלכך הכא נמי הואיל דלא איתמר הלכה כרבנן בהדיא כדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק. ותו דהכא מודו רבנן לר"י בשעת הדחק כדקתני אין שעת הדחק ראיה ובירושלמי. ה"ג אמר להן ר' (יוסי) [יהודה] והלא במדינת הים מורישין לולביהן לבניהם ואמרו לו אין מביאין ראיה משעת הדחק. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי ואין לחלק בין דחק גדול לדחק קטן אלא כיון דאי אפשר לו מקרי שעת הדחק. וכיון שהתרנו ביבש שפסול אף ביו"ט שני ה"ה בשאר פסולין. ובתשובות כתוב ושכתבת שהחבר ר' יוסיפיה התיר אתרוג פסול בראשון שמא במקום שלא היה כשר מצוי וישר כחו דכל הני פסולי דמתני' היינו במקום שיכול למצוא כשר (אף) [אבל] בשעת הדחק אף מי שאינו הדר כשר אפי' בראשון תדע דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואית להו ד' מינין שבלולב יבשין פסולין דבעי הדר אפ"ה כי מייתי להו ר' יהודה ראיה מאותם שהיו מורישין לולביהן לבניהן אמרו לו אין שעת הדחק ראיה כלל מכלל דמודו רבנן דבשעת הדחק יוצאין בפסול ומה לי פסול יבש ומה לי פסולי אחריני כולהו טעמא דידהו משום הדר וכיון דלכולהו זה טעמא אית להו אין לחלק ביניהן עכ"ל התשובה:
שולחן ערוך ורמ"א אורח חיים תרמ"ט:ו ובמשנה ברורה שם סעיף קטן נ"ח
בשעת הדחק, שאין נמצא כשר, כל הפסולים נוטלין ואין מברכין.
הגה: ויש מכשירין לולב יבש, אפי' לברך עליו (רמב"ם פ"ח המגיד); וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים, אפי' בדאיכא אחרים לחים (אגור); אבל בשאר מינים אין לנהוג הכי; ויש מקילין אפילו בהדס יבש (הגהות מיימוני ומרדכי), ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק; ואע"ג דחסר כשר בשאר ימים, אין לחתוך אתרוג לב' או ג' חלקים ולחלקו ולצאת בו, אפי' בשעת הדחק; דדוקא חסר ונשאר העיקר קיים, כשר, אבל כי האי גוונא מקרי חתיכת אתרוג ולא אתרוג (ר"ן ופסקי מהרא"י סימן נ"ב); וכל זה לענין לברך עליו, אבל בלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם (טור).
משנה ברורה:
ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק - והאחרונים הסכימו לדינא דבשעת הדחק נוכל לסמוך על הפוסקים הסוברין דבכל ד' מינים כשהם יבשים נוכל לברך עליהן. ויש בזה ד' חלוקים. אם לא נמצאו בעיר לחים רק יבשים אזי כל הארבעה מינים נוטלין ומברכין. ואם יש לו יבשים גמורים ויש לאחרים לחים גמורים מברכין על הלחים דוקא ואפילו בדיעבד לא יצא כשבירך על היבשים. ובארצות שאין נמצאין לולבים והדסים לחים גמורין וגם היבשין אינן יבשים גמורים וכנ"ל מברכין על היבשים שיש לו אפילו לכתחלה וכמ"ש למעלה. ובמקום שנמצאו אצל אחרים לחים גמורים לכתחלה י"ל שלא לברך על היבשים שלו אפילו אינן יבשים גמורים ובדיעבד כשבירך יטול עוד הפעם הלחים שאצל אחרים בלא ברכה:
רמב"ן במלחמות ה' טו. בדפי הרי"ף, באמצע דבריו
והפירוש שפירש בו בעל המאור ז"ל דאית ביה משום הקריבהו נא לפחתיך שבוש הוא ואינה בגמרא ...תדע דהא דר' יהודה דלית ליה הדר מכשר יבש ולא פסיל משום הקריבהו נא לפחתיך.
רמב"ם וראב"ד הל' לולב ח:א ומגיד משנה שם.
רמב"ם: ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שבטלו האשרה מלעבדה, או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של ע"ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא, היה כמוש ולא גמר ליבש כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין.
ראב"ד: ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר. א"א אני איני אומר כן שהרי אמרו (סוכה כט) יבש פסול וכל מקום שאמרו פסול אפילו דיעבד הוא ופסולא דאורייתא הוא וכל פסולא דאורייתא אין חלוק בשעת הדחק וכשאמרו לו (סוכה לא) אין שעת הדחק ראיה כך אמרו לינקוט בידייהו כל דהוא כי היכי דלא לשתכח מינייהו מצות אתרוג ור"י לא העיד אלא שהיו מורישים לולביהם לבניהם ולא אמר שהיו מברכים עליו.