מוקצה מחמת גופו
1. מוקצה מחמת גופו
א. שבת קמג.
בית שמאי
אומרים: מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה
ומנערה.
ב. רש"י שם
עצמות
- קשין, שאינן ראויין לכלב.
ג. תוספות שם
עצמות
וקליפין - לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא
אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה ור"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה
דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן בגמרא כוותיה.
ד. שולחן ערוך אורח חיים
שח:כט
כל
שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מטלטלים אותו; ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה
ועוף שאינן מצויים, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו
המין; וא"ל אסור. הגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר
מע"ש אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים ( ב"י דלא כהר"ן).
2. גרף של רעי
א. ביצה לו:
ונותנין
כלי תחת הדלף בשבת. תנא אם נתמלא הכלי - שופך ושונה ואינו נמנע. בי רחיא דאביי
דלוף, אתא לקמיה דרבה. אמר ליה: זיל עייליה לפוריך להתם, דלהוי כגרף של רעי,
ואפקיה. יתיב אביי וקא קשיא ליה: וכי עושין גרף של רעי לכתחלה? אדהכי נפל בי רחיא
דאביי. אמר: תיתי לי, דעברי אדמר.
אמר
שמואל: גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה, וכשהוא מחזירו - נותן
בו מים ומחזירו. סבור מינה: גרף של רעי, אגב מנא - אין, בפני עצמו - לא. תא שמע:
דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי, אמר להו רב אשי: נקטה בצוציתה ואפקוה.
ב. שולחן ערוך אורח חיים שח
לד.
כל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם
היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפי' בלא כלי; ואם היו
בחצר שאינו דר שם, אסור להוציאם. ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה, מותר לכפות
עליה כלי.
לה.
אע"פ שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אסור להחזירם, אא"כ
נתן לתוכם מים.
לו. אין עושים גרף של רעי לכתחלה, דהיינו
להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס; ואם עבר ועשאו, מותר להוציאו.
לז.
במקום דאיכא פסידא, מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם, כדי
להוציאו.
3. בשר חי
א. שבת קכח.
איתמר:
בשר מליח מותר לטלטלו בשבת; בשר תפל, רב הונא אמר: מותר לטלטלו, רב חסדא אמר: אסור
לטלטלו. רב הונא אמר: מותר לטלטלו? והא רב הונא תלמיד דרב הוה, ורב כרבי יהודה
סבירא ליה, דאית ליה מוקצה! - במוקצה לאכילה - סבר לה כרבי יהודה, במוקצה לטלטל -
סבר לה כרבי שמעון. רב חסדא אמר: אסור לטלטלו. והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב
חסדא, וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא. ואמר רב חסדא: חסרון
כיס קא חזינן הכא! - שאני בר אווזא דחזי לאומצא. תנו רבנן: דג מליח - מותר לטלטלו,
דג תפל - אסור לטלטלו. בשר, בין תפל ובין מליח - מותר לטלטלו.
ב. שולחן ערוך אורח חיים שח
לא.
בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא; וכן אם הוא תפוח
(פי' מסריח, רש"י), מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים.
לב.
דג מלוח מותר לטלטלו; ושאינו מלוח, אסור מפני שאינו ראוי.
ג. משנה ברורה שם ס"ק
קכה
דחזי
לאומצא - היינו שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי [שאין איסור באכילתו משום דם
אחר שהודח כשאוכלו כשהוא חי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ז] והנה ממ"א
מבואר דדוקא במין הרך כגון יונה ובר אווזא אבל בשר בהמה אינו חזי לכוס ואסור
לטלטלו אבל בט"ז פוסק דאפילו בשר בהמה טפל מותר לטלטלו ע"ש וכן
הא"ר מסכים לדינא כהט"ז דאפילו בשר בהמה מותר לטלטלו ובביאור הגר"א
חולק ג"כ על המ"א משום דאמרינן דכל בשר ראוי לאכול באומצא ע"ש
וע"כ אף שראיתי בהרבה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א לדינא במקום הדחק יש
לסמוך על המקילין:
4. בעלי חיים
א. שבת קכח:
תרנגולת
שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין...
תרנגולת
שברחה וכו'. דוחין - אין, מדדין - לא. תנינא להא, דתנו רבנן: מדדין בהמה חיה ועוף
בחצר, אבל לא את התרנגולת. תרנגולת מאי טעמא לא? אמר אביי: משום דמקפיא נפשה. תני
חדא: מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים. והאשה מדדה את בנה ברשות
הרבים, ואין צריך לומר בחצר. ותניא אידך: אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל
דוחין בהן שיכנסו. הא גופא קשיא, אמרת: אין עוקרין אבל דדויי - מדדינן. הדר אמרת:
דוחין - אין, מדדין - לא? - אמר אביי: סיפא אתאן לתרנגולת.
ב. שולחן ערוך אורח חיים
שח:מ
כל
בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, אם צריכין
הבע"ח לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור
לטלטלו; חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל,
אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס.
5. שברי כלים
א. שבת קכד:
כל הכלים הניטלין בשבת - שבריהן ניטלין עמהן, ובלבד
שיהו עושין מעין מלאכה. שברי עריבה - לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית - לכסות
בהן את פי הפך. רבי יהודה אומר: בלבד שיהו עושין מעין מלאכתן; שברי עריבה - לצוק
לתוכן מקפה, ושל זכוכית - לצוק לתוכן שמן.
ב. תוספות שם
בשבת
מוכנין אגב אביהן - אע"ג דלקמן בפירקין (דף קכד:) אמר איפכא גבי שברי כלי חרס
דשרי לטלטל יותר כשנשברו בע"ש משנשברו בשבת לא דמיא דהכא אכתי כלי הוא שעדיין
עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכיסוי עם הכלי
ג. שבת קלח:
כירה
שנשמטה אחת מירכותיה - מותר לטלטלה, שתים - אסור. רב אמר: אפילו חד נמי אסור,
גזירה שמא יתקע.
6. גמרו בידי אדם
א. ביצה כו:
בעי
מיניה הלל מרבא: יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת?...אלא, גמרו בידי אדם -
לא קא מבעיא לן, כי קא מבעיא לן - גמרו בידי שמים.